קצת ישן, אבל לא זכור לי שפורסם.
בשם הסבלנות והסובלנות, בשם 'כיבוד רגשות' ובשם הצביעות, יצאה הנחייה לחיילי צה"ל, לא לאכול ולעשן במחסומים לרגל צום הרמדאן. איכשהו, תמיד אותם אנשים שדוחפים ומובילים לכיבוד החג המוסלמי, נלחמים ע"י נציגיהם בכנסת נגד אכיפת חוקים בעלי אופי יהודי-מסורתי.
קחו את חוק 'החמץ' כמשל. "זו מדינה חופשית ודמוקרטית, שכל אחד יעשה משהו רוצה ולא יכפה את דעתו על אחרים" מסבירים לנו הח"כים המלומדים, "חמץ בראש חוצות אינו פוגע באיש"
"די לכפיה הדתית" זועקות המודעות בעיתונים ועל לוחות המודעות. כפייה - למרות שמחקר שנערך ע"י מכון גוטמן נמצא כי למעלה מ- 68% מכלל היהודים במדינת ישראל אוכלים כשר בפסח.
גם בתשעה באב, יהודים רבים בארץ צמים. אך בתל-אביב החליטו שבתי הקפה יכולים להיות פתוחים, 'הרי אנחנו לא דתיים ופה זה לא ירושלים" מסבירים נציגי השמאל במועצת העיר.
כאן כבר לא תופסים ערכים הומניים שצריך לחנך לאורם, כאן כבר אין חשיבות לרגשות של יהודים שצמים שצריך לכבד, כאן כבר אפשר לרמוס את ערכי המסורת.
החגים הם נכסים לאומיים, לא סקטוריאליים
גם בסוגיית מכירת חזיר וטרפות, געשה המדינה בשנים האחרונות. 58% מכלל היהודים בארץ, נמנעים מאכילת טרף. מסורת ישראל הסתייגה במשך אלפי שנים בשאט-נפש מן החזיר.
חז"ל אפילו נמנעו מאזכור המילה, ואפילו בירדן ובמצרים בהן ההנהגה חילונית, מכבדות הממשלות את המסורת המקומית ואוסרות על גידול ומכירה של חזיר בתחומי המדינה. אך הרגשות, כיבוד המסורת ומה שהחזיר מסמל בתרבות היהודית, לא ממש עניין את מעצבי הדעה והטעם בישראל.
פסח, תשעה באב וכשרות, אינם שייכים לאנשים שומרי מצוות. הם נכסים לאומיים. רוב הציבור היהודי (למעלה מ- 80%) מעוניין
שילדיו יתחנכו לשמירה וכיבוד המורשת. אך לצערי, מיעוט ליברלי קיצוני עדיין שולט במוקדי התרבות והחברה במדינה.
הייתי שמח אילו הייתה מתפתחת בישראל תרבות של כיבוד הדדי. מערכת חיים תקינה בה קהילות יהודיות בעלות אורח חיים שונה חיות בכבוד זו לצד זו, ומתוך כך גם מכבדות את אורח חייו וערכיו של שכניו הלא יהודיים.
לצערי, אנחנו עדיין נתונים בלפיתה חזקה של מי שמזדהים עם אויבנו הרבה יותר מאשר עם השכן המסורתי והדתי. מי שערכיו ורגשותיו של תושב מחנה 'בלאטה' בצום הרמאדאן הרבה יותר חשובים מאלה של החייל דתי בגולני.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/785/982.html