בס"דכי תצא למלחמה
קול צופיך 414
הגאון הרב מרדכי אליהו
השיעור ניתן ביג אלול תשס"ז
שוכתב על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל
כי תצא למלחמהפרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים כא, י) "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו". הפשט הוא, אל תמתין שהאויב יבוא לתקוף אותך, אלא אתה תקדים ותצא מחוץ לעירך להתקיף את האויב. ואם יהיה לך ביטחון בכוח שלך בלבד - "כוחי ועוצם ידי", אולי תנצח ואולי לא. אבל אם אתה בוטח בהקב"ה, אז ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".
ובדרך רמז, יש מלחמת מצוה ויש מלחמת רשות. מלחמת מצוה - נגד שבעה עממים, תצא ותלחם בהם. ומלחמת רשות - לכבוש ערים נוספות, תלחם אם יש צורך. ובשניהם תמיד אדם צריך לומר "שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט" (תהלים לג, יז).
משה רבנו כתב בתורה "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו). ודוד המלך ע"ה כותב בתהלים "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (קכא, ח). והטעם: משה שהיה בחו"ל אמר "ברוך אתה בבואך" - לארץ, ואם עליך לצאת למלחמה, לחו"ל - צא, "וברוך אתה בצאתך". דוד המלך שהיה בארץ אמר "ה' ישמור צאתך" - אם תצא למלחמה בחו"ל, "ובואך" - בחזרה לארץ ישראל.
כי תצא למלחמה - מלחמת היצרזאת ועוד, גם בענין מלחמת היצר, אל תמתין עד שהוא יבוא ויתלבש עליך, אלא צא והלחם בו, והמלחמה בו היא על ידי לימוד תורה.
וכבר הובטח לנו בפרשת בראשית (ד, ז) "הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". קין כועס מדוע הקב"ה קיבל את מנחת אחיו הבל, ולא את המנחה שלו. הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, ואילו קין הביא פשתן סרוח ומקולקל. "ויחר לקין מאוד ויפלו פניו". אומר לו הקב"ה: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלא אם תיטיב שאת".
כי קין טען טענה גדולה "גדול עווני מנשוא" - האם כביכול הקב"ה אינו יכול להרים את העוון שעשיתי, איני יכול לשאת אותו? אמר לו הקב"ה: "הלא אם תיטיב שאת " - אם תחזור בתשובה אמיתית - אשא .
(מסופר על אוה"ח שפעם הכעיס אותו אדם אחד, ובא וביקש ממנו סליחה. אמר לו אוה"ח הקדוש: "כבר מחלתי לך". שאל אותו הלה: אימתי? ענה לו אוה"ח הקדוש: כשהכעסתני מיד מחלתי לך. סיפור זה מובא שלוש פעמים בפירוש 'אור החיים הקדוש' בגירסא "מעשה בחסיד אחד". ואומר הרב חיד"א שהמעשה אירע עם הרב אוה"ח הקדוש. וכתב החיד"א שהוא שאל את בעל אוה"ח כיצד ניתן למחול באותו רגע שמכעיסים אותך? וענה לו הרב אוה"ח: כתוב "נושא עוון", אם אדם עושה עוון, כביכול הקב"ה נושא את העוון, ואני מרחם על הקב"ה ולכן אני מייד מוחל לאותו אדם, שלא יהא הקב"ה נושא את עוונו.
ואמנם אף אחד לא יכול להיות כמו אוה"ח הקדוש, אבל מ"מ האדם יעשה חשבון שהוא כביכול מכביד על הקב"ה בעת שעושה עוון ולא חוזר בתשובה.
הגמרא במסכת תענית (דף כ"ה ע"ב) אומרת: "ת"ר מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור ולא ירדו גשמים. באחרונה התחילו הצבור לצאת אמר להם תקנתם קברים לעצמכם, געו כל העם בבכיה וירדו גשמים. שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו', וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו".
ולכאורה, לפי דברי הבת קול עדיין יוצא שזה גדול מזה, שר"ע גדול מר"א, כי ר"ע מעביר על מידותיו ור"א אינו מעביר על מידותיו? אלא, ר"א לא היה כועס כלל, ולא הגיע למצב שהוא צריך להעביר על מידותיו. אבל ר"ע שהיה עם הארץ גדול, שהיה אומר "מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור", והוא התכוון לומר כחמור ולא ככלב משום שהחמור משבר בנשיכתו עצם, ואילו הכלב רק נושך בבשר ותו לא - עיין פסחים מ"ט ע"ב, והיתה לו ארסיות, אם היו מכעיסים אותו הוא היה כועס, אך כבש את כעסו.
בזמן העקידה כתוב "וישכם אברהם בבוקר וכו' ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ..ויאמר יצחק אל אברהם אביו ... הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעלה בני " וכו'.
ויש לשאול מדוע הם מדגישים "אבי" - "בני"?
ועוד יש לשאול, הקב"ה אומר לו "קח נא את בנך". אומר לו אאע"ה: שני בנים יש לי, יצחק וישמעאל. אומר לו הקב"ה: "את יחידך". אומר לו אברהם: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אומר לו הקב"ה: "אשר אהבת". אומר לו אברהם: את שניהם אני אוהב. אומר לו הקב"ה: "את יצחק". היעלה על הדעת שאברהם יקח את ישמעאל כקרבן ? (לשחוט אותו כן, אבל לא כקרבן).
ואנו אומרים אחרי קריאת פרשת העקידה: "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך" וכו'. אברהם אבינו תמיד אומר "בני" - זה בני היחיד, וכיצד אעלה אותו לעולה, ויצחק אבינו אומר "אבי" - זה אבא שלי, וכל זה כדי לעורר רחמי אב על בן, ובן על אביו.
אמר הקב"ה, לשם מה אתה מעורר את זה? אומר לו אברהם אבינו: כדי שיהא סנגוריא על ישראל "כמו שכבש אברהם אבינו" וכו'.
ואומרים חז"ל כשהתחיל אברהם אבינו לעקוד את יצחק, בא המלאך ואמר לו שיפסיק. אמר לו אברהם אבינו: ה' ציוה אותי ואני עושה את זה. אומר לו המלאך: אין צורך. אמר לו אברהם אבינו שוב: ה' אמר לי! אמר ה' למלאך תגיד לאברהם, אני אמרתי "והעלהו שם לעולה", ולא אמרתי שתשחט אותו.
וכל זה עשה אברהם אבינו כדי לעורר רחמי שמים. ועל כן אנו אומרים בתפילות של ראש השנה ויום כיפור "בחסדי אבות ראשונים אנו בטוחים").
ונחזור לענין הראשון, כתוב "הלא אם תטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" - בעת שאדם יוצא לאוויר העולם מרחם אימו, בא לו יצר הרע להכשילו. "ואליך תשוקתו" - התשוקה שלו להכשיל. אבל "ואתה תמשול בו", אומר רש"י: "אם תרצה תתגבר עליו". ובגמרא בקידושין (דף ל' ע"ב) הסביר רש"י: "עסוק בתורה ואתה מושל בו".
ואין סתירה בין שתי המקומות ברש"י, אלא קודם מתן תורה, מספיק למשול. אבל ברש"י על הגמרא מדובר אחרי שניתנה תורה ואז יש לאדם סייעתא דשמיא ויכולת להלחם ביצר הרע על ידי לימוד התורה ולמשול בו ממש.
מלחמת היצר היא מלחמה קשה, כי היא מלחמה תמידית מיום ליום. אבל הקב"ה מבטיחך שאם תרצה תמשול בו - "כי תצא למלחמה" על האויב הפנימי שלך, אז תצליח "ושבית שביו".
ושבית שביועל הפסוק "ושבית שביו" היה דורש גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א כך: יום אחד בא היצר הרע וביקש מהיצר הטוב שיתן לו איזה צדיק לכמה שעות. אמר לו היצר הטוב: קח אותו. אמר לו היצר הרע: מחר בערב אני אבוא לקחתו. אותו צדיק היה רגיל לעלות על יצועו ולקרוא קריאת שמע, וגם ללמוד תורה עד שנרדם. למחרת בערב בא היצר הרע לאותו צדיק והסיתו ללכת לתיאטרון. קם הצדיק והלך לתיאטרון, וראה את השחקנים רוקדים ושרים ואינם מתעייפים כלל. נוקפות להם השעות ומגיעה שעת חצות והם עוד רוקדים עד כלות הכוחות. חזר אותו צדיק לביתו, נפל על הקרקע, קרע את בגדיו ובכה בכי מר. אשתו ששמעה את בכיותיו נבהלה עד מאד ושאלה אותו לפשר הדבר. אמר לה בעלה, הכיצד לא אבוש במעשי, הרי ראיתי אנשים פשוטי עם ששקועים בהבליהם עד השעות המאוחרות של הלילה, ואני עולה על מיטתי מוקדם, מעתה אני מקבל על עצמי להוסיף עוד שעות של לימוד בלילה, כך שאלמד תורה עוד יותר מאוחר ממה שאותם אנשים רוקדים להבליהם, ובכך אסיר קטרוג מעם ישראל - זה נקרא "ושבית שביו".
הגמרא בברכות אומרת (בדף סא ע"א): "אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח", עכ"ל (ונראה לבאר, שדימו יצר הרע לזבוב משום שבשונה משאר החיות, הזבוב חוזר שוב ושוב להטריד את האדם למרות שהוא מסלקו בכל פעם, כך יצר הרע חוזר שוב ושוב להכשיל את האדם).
ובעניין זה היה מספר מורנו ורבנו ועט"ר הרה"ג רבי עזרא עטייא זצוק"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', שפעם אחת הגיע שד"ר לירושלים לאסוף כספים לצורכי צדקה. אמרו לו אנשי העיר שאין לו מה לצפות כי רוב תושבי המקום עניים והם עצמם זקוקים לתמיכה, ומאידך יש אדם אחד עשיר, אבל כמידת עושרו כך מידת קמצנותו, ואינו פותח את ידו לצדקה כלל ועיקר. אותו שד"ר לא אמר נואש, והחליט להוציא מאותו עשיר כסף לצדקה ויהי מה. למחרת בשעה שבע בבקר הוא דפק על דלת ביתו של אותו עשיר, ומשיצא אליו בעל הבית שאך זה עתה קם ממיטתו, ביקש ממנו צדקה. אמר לו בעל הבית ביובש שאינו נותן כסף לצדקה, הודה לו השד"ר בנימוס והלך. למחרת הופיע השד"ר שוב לפני השעה שבע בבוקר, ודפק על דלת ביתו של העשיר, ומשפתח לו העשיר והוא עוד אחוז בכורי שינה, התפלא לראות שוב את אותו אדם, והזכיר לו שכבר אמש אמר לו כי אינו נותן צדקה. שוב הודה לו השד"ר והלך לו. למחרת בבוקר הקדים עוד יותר וכבר בשעה שש וחצי דפק על דלת ביתו של העשיר, ומשפתח לו בעל הבית והוא עוד לבוש בפיג'מה וראה את אותו "זבוב" טורדני, צעק עליו קשות, ואמר לו שהוא חסר דרך ארץ, ומי הוא המורה שלימד אותו דרכים כאלה בכלל?!! אמר לו השד"ר בלי להראות סימני התרגשות מצעקותיו של הלה, שהמורה של בעל הבית והמורה שלו עצמו הם אותו המורה. התפלא בעל הבית ואמר לו שהוא למד באוניברסיטה, ואילו הוא למד בודאי אצל איזה רב ב"כותאב". אמר לו השד"ר שוב, שמורה אחד לשניהם, והלך לו. הסתקרן בעל הבית מאוד מהדברים, ורץ אחרי אותו שד"ר ואמר לו שבכל זאת יגלה לו מי המורה שאליו הוא מתכוון. אמר לו השד"ר קודם תביא לי כסף לצדקה, ואז אני אגלה לך. הלך בעל הבית והשליש את הכסף בידי אדם אחד מעוברי האורח, ואמר לו שלא יתן את הכסף הזה לאיש, ובליבו חשב להתנפל עליו לאחר מכן ולחטוף ממנו את הכסף בחזרה. אמר לו השד"ר, בכל בוקר כשאני קם לתפילה עם הנץ החמה, ובפרט בתקופת הסליחות, בא אליו המורה שלי ומשכנע אותי שלא לקום לתפילה, כי אני עייף וגם אהיה עייף כל היום וזה יפריע לי בעבודתי, ולמעשה הוא אותו המורה שגם אותך משגע מידי בוקר ומונע ממך לקום ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין מסודר. אמר לו בעל הבית ומי הוא זה המורה הזה? אמר לו: הוא השטן הוא היצר הרע, הוא "מורה" משותף לשתינו, אלא שאני מתגבר עליו. אבל למדתי ממנו דבר אחד, שכמו שהוא "זבוב" טורדני כך אני אהיה "זבוב טורדני" ואבוא אליך מדי בוקר לבקש ממך צדקה. אמר לו בעל הבית בכעס בן כמה אתה? אמר לו אני כבן שבעים שנה. אמר לו בעל הבית וכי אתה באמת חושב כל בוקר לבוא ו"לשגע" אותי? אמר לו השד"ר: בהחלט! אמר לו בעל הבית קח כסף לצדקה ותעזוב אותי לנפשי.
השבת אבדת רכוש ואבדת נפשבהמשך הפרשה נאמר (דברים כב, א)
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך".
הפשט הוא, אם יראה את שורו של חברו מהלך בדרכו, לא יתעלם ויאמר מה אכפת לי ממנו, אלא "השב תשיבם לאחיך".
ואומר השל"ה הקדוש, אם באבידת ממון חייב לעזור לאחיו כ"ש באבידת גופו, אם רואה שחברו מתרחק מלימוד תורה וקיום מצוותיה, עליו לקרבו ולחנכו ולעוררו לתשובה, בבחינת מה שאמר רשב"י "מזכי לחייביא".
ואם לא קרוב אחיך אליך[/b]
כתוב (דברים כב, ב): "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו". לכאורה, מדוע לא כתבה התורה בקיצור "ואם רחוק אחיך"? אלא אין דבר כזה אח רחוק, כי מעצמנו ובשרנו הוא, ולכן התורה כתבה "ואם לא קרוב אחיך".
הקם תקים עמוכתוב (דברים כב, ד) "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו".
פעם נסענו ברכב, והיה זה יום שלג, והרכב שנסע מולנו נתקע בשלג ולא היה יכול לזוז ממקומו, וכיון שהוא נסע לפנינו והשלג נמס מעט, הצלחנו להתקרב עד אליו. אמרתי לנהג שנרד ונעזור לו שהרי כתוב "עזוב תעזוב עמו". ירדנו והתחלנו לדחוף את הרכב, והנה הנהג יוצא מהרכב ומתחיל לצעוק בבהלה: "מה מה!" הוא נבהל שראה אותי דוחף את הרכב. אמרתי לו: וכי התורה לא שייכת לי?!
בעל השור אינו יכול לומר לחברו: הואיל והמצוה מוטלת עליך, אלך ואשב ואתה תקים את החמור. אלא "הקם תקים עמו " - עם בעל השור (רש"י שם). וגם הקב"ה אומר: אני מוכן לעזור לך, אבל "הקם תקים עמו" - תתחיל אתה לחזור בתשובה ואני אסייע לך, אם יש איתערותא דלתתא יש איתערותא דלעילא.
ועשית מעקה לגגךכתוב בפרשה (דברים כב, ח')
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו".
כל מקום הגבוה עשרה טפחים - חייב במעקה בברכה (ראה בסידור 'קול אליהו' את נוסח 'לשם יחוד' והברכה בעמוד 901).
חלון הגבוה עשרה טפחים - חייב להניח בו סורגים.
גג בבנין משותף - חייב במעקה למרות שלא משתמשים בו, כיון שלעיתים עולים לגג לצורך תיקון הגג או דודי השמש וכדו'. והמעקה צריך להיות חזק ויציב.
המקובל האלוקי הרה"ג חכם אפרים הכהן זצוק"ל וזיע"א היה תלמיד ותיק של מרן בעל הבא"ח זיע"א. ובבגדד לא היו מתחתנים עם כוהנים מכיון שחששו, והכהן היה נשאר רווק עד גיל מבוגר, וכך גם היה עם חכם אפרים הכהן. בעל הבא"ח זיע"א הוא שמצא לחכם אפרים את זיווגו עם אשה שהיתה באה לשמוע את הדרשות שלו.
לחכם אפרים הכהן היו באים הרבה אנשים כדי לקבל עצה או ברכה או דרך תשובה. ובדרך כלל כשהיה דורש בשבת תשובה, היו באים אנשים לבקש תשובה . יום אחד הביא לו אדם אחד במתנה בגד מיוחד שהיה יקר מאוד בזמנו. אמר לו חכם אפרים: אתה תעשה עוונות ותלביש אותם ב"זבון" שלך (בבגד שלך), ואני אלבש את העוונות שלך?! ואמר לו בכעס: כל הבגד הזה מלא עוונות! אמר לו אותו אדם: ומה אעשה כדי שתקח את הבגד הזה במתנה. אמר לו חכם אפרים: תחזור בתשובה!
ודרש חכם אפרים הכהם זצ"ל בפנינו משמו של הבא"ח על הפסוק "ועשית מעקה לגגך", כך: לעיתים אדם מעוניין לקנות דירה והוא לוקח הלוואות ונכנס לחובות עצומים, וח"ו יש שמאבדים עצמם לדעת. אך עליו לדעת לשים מעקה ולעשות חשבון, אם הוא יכול לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בקניית הדירה, ואם לאו, שלא יקנה, ויגור בשכירות. ואדם שיש לו ביטחון גמור בקב"ה זה ענין אחר.
כרטיס אשראי - כיום המציאו דבר לרמות בני אדם. בזמנם היה כסף בלבד, וכשאדם היה קונה דבר מה, היה מוציא כסף מהארנק ומשלם למוכר.
כיום יש כרטיס אשראי, האדם חושב שאינו מוציא כלום, אבל בסוף החודש הוא מקבל את החשבון. וגם על זה נאמר "ועשית מעקה לגגך", יעשה חשבון אם יש לו כסף לקנות או לא. וישתדל להוציא הוצאות לפי מה שיש לו. ואם אין לו - לא יקנה.
אבן שלמה וצדק יהיה לךכתוב בפרשה "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך" (דברים כה, יג- טו).
וסמוך לזה כתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואת עיף ויגע ולא ירא אלוקים" (שם, יז - יח). אומר רש"י: "זכור את אשר עשה לך - אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגירוי האויב שנאמר (משלי יא) מאזני מרמה תועבת ה', וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון".
ועל זה אומר בעל הבא"ח ע"ה, מסופר על מלך אחד שהחליט לשלוח לשוק שבמדינתו אדם שיהיה אחראי שהמידות והמשקלות יהיו מדויקים (בזמנם היו שמים אבנים במקום משקל, ואח"כ החליפו את האבנים בברזל אשר בתחתיתו היתה חותמת המעידה כי המשקל אמיתי, כיום יש משקל דיגיטלי). הלך אותו אחראי לבית כנסת וקרא תהלים. שלח המלך מפקח שיראה כיצד האחראי על המשקלות עובד, והנה הוא הגיע לשוק ואינו מוצא אותו, ורק לאחר חיפוש ממושך מצאו בבית הכנסת שיושב ולומד. אמר לו המפקח: כך אתה עובד ?! א"ל האחראי: אני שמתי בשוק את המפקח הטוב ביותר. אמר לו המפקח: אבל אני לא ראיתי אף אחד. א"ל הלה: לימדתי את כל המוכרים שאם הם מוכרים באמונה יראו ברכה בעמלם, ואם ימכרו ברמאות יש בזה רק דלות ואין שום רווח, ומאז הם מוכרים כדין.
ואני מזכיר תמיד לשבח את חכם אברהם (המכונה רבי אברהם רפואה שלמה) שהיה מוכר תבלינים ועשבי מרפא לכל סוגי המחלות בשוק 'מחנה יהודה', וכל גרגיר תבלין היה יקר מאוד.
והוא נהג להניח על המשקל שבו המשקולת את הנייר (שעליו הוא מניח את התבלין) ולשקול אותו, והיה אומר שעל הנייר אינו רוצה לקבל כסף.
אין ברכה בפרנסה על חשבון תפלה ותורה"חכם אברהם רפואה שלמה" היה רגיל להתפלל אתנו כל השנה בהנץ החמה, ולאחר התפלה היה קורא "חוק לישראל", ורק אח"כ היה פותח את חנותו, וכך היה נוהג לא רק בקיץ שהנץ מוקדם, אלא גם בחורף שהנץ מאוחר. בקר אחד באה אשתו ואמרה לו שיזדרז לפתוח את חנותו, כי הסוחרים מביאים לו סחורה, ומולם יש חנויות נוספות, והם ימכרו להם את הסחורה. אמר לה חכם אברהם: הפרנסה מאתו יתברך. ואח"כ באה ואמרה לי שאקצר את השיעור. וכך מדי בוקר היה פותח את החנות לאחר סדר הלימוד הקבוע לו, והיה תמיד אומר: וכי בגלל שאני לומד תורה אני אפסיד ?! וב"ה היתה לו פרנסה בשפע והיו רבים צובאים על פתח חנותו.
מחיית עמלק - אשר קרך בדרךהשבוע נקרא במפטיר את פרשת זכירת עמלק. יש חובה מדאורייתא על כל אדם לזכור את מעשה עמלק, ולהתבונן במה שעולל לעם ישראל.
וכתוב על עמלק "אשר קרך בדרך": לשון מקרה ולשון טומאה. ומבאר רש"י, "אשר קרך בדרך - ד"א לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".
עמלק בא לקרר את עם ישראל בקיום המצוות, ולכן אדם יעשה את המצוות בשמחה ובטוב לבב ובחום.
לעמלק יש גם את הכוח להכניס ספקות באדם. עמלק - בגימטריא 240, וגם "ספק" - בגימטריא 240.
ויזנב בך כל הנחשלים אחריךכתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואת עיף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כה, יז - יח). אומר רש"י: " ויזנב בך - מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה". י"א שחתך מילות שלו, וי"א מילות של ישראל, והיה זורק כלפי מעלה בזלזול.
ועוד אומר רש"י: "כל הנחשלים אחריך - חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטן".
כשעם ישראל היו במדבר, הם היו מוקפים בענני כבוד. הענן היה מגלה את צדקותו של כל אדם. אם למשל אדם היה אוכל בלי ברכה, הענן היה עולה מעליו וכדו'. ולאחר מיתת אהרן נסתלקו העננים, ואז בא עמלק, כי כשהיו העננים מקיפים את הישראל הוא לא ראה את ישראל.
וכתוב "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" - עמלק לקח את כל מי שפלט הענן. אך אמר לו הקב"ה: רשעי ישראל יותר טובים מהצדיקים של עמלק.
עורמתו של עמלק נגד עם ישראלכיום איננו יודעים מיהו עמלק, ואנו אומרים כל מי שעושה צרות לעם ישראל, שורש נשמתו מעמלק. ועמלק תמיד בא להלחם בעם ישראל בערמה ושקרים.
כתוב (במדבר כ"א) "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה'.
ומבאר רש"י, וז"ל: "יושב הנגב - זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר 'אם נתון תתן את העם הזה בידי'. עמלק יודע היטב שתפילת עם ישראל מתקבלת, ופחד מתפילה זו. בא וראה את גודל עורמתו של עמלק שלא בוחל בשום אמצעי בכדי להכחיד את שונאיהם של ישראל.
במקום אחד כתוב "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט). ובמקום אחר כתוב (שמות יז,יד) "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים".
וראיתי בספרי הבא"ח שכתב (ואולי הביא ממקומות אחרים): יש מצוה למחות את עמלק בפה ולכן נאמר "תמחה את זכר עמלק", והקב"ה אומר אני אמחה.
בזמן יציאת מצרים היו משה ואהרון ולכן: אמחה = א הרון, מ שה, ח ' נסיכי אדם, ה ' שכינה.
בזמן מרדכי ואסתר, כתוב שאסתר אמרה למלך שיתן גם מחר להרוג בעמלקים, כדי שיצאו אלו שהם מזרע עמלק שהתחבאו, ולכן: אמחה = א סתר, מ רדכי, ח ' נסיכי אדם, ה ' שכינה.
ולעתיד לבוא, אמחה = א ליהו, מ שיח, ח' נסיכי אדם, ה' שכינה.
ואומר השל"ה הקדוש על הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק" - מהו לך? כתוב "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" - כשהיו מפורדים, כשכל אחד הוא "לך", היינו לבדו, אז "ויבוא עמלק". אבל כשעם ישראל מאוחדים, אין לעמלק כוח כנגדם.
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרתואומר השל"ה הקדוש (השל"ה הקדוש כתב את הספר "שני לוחות הברית" ולא קוראים לספר כך אלא: של"ה. הרמב"ם כתב את "משנה תורה" אבל הספר נקרא "רמב"ם". האלשיך קרא לספרו "תורת משה" והספר נקרא "האלשיך).
וכתב השל"ה הקדוש על הפסוק (דברים כג, כד): "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך". כשיצאת מרחם אמך השביעו אותך היה צדיק ואל תהא רשע (עין נדה ל' ע"ב), כך תמשיך בדרך הזו כאשר נדרת.
(ובדרך אגב, בספר השל"ה הקדוש כתב לומר "לשם יחוד וכו' הריני בא ללמוד תורה שלא לשמה כדי שמתוכה יבוא לשמה").
קריאת "זכור" השבת למי שלא יצא יד"חבשבת שלפני פורים קוראים פרשת "זכור", והחיוב לקוראה הוא מדאורייתא (שו"ע תרפה, ז). פרשת "זכור" נמצאת במפטיר של פרשת השבוע.
ומי שלא שמע פרשת "זכור" לפני פורים כגון שהיה במילואים או שהיה חולה או שלא ידע את ההלכה שחייב לכוון במצוה של מחיית עמלק וכדו', אנו מייעצים שבשבת זו השליח ציבור יאמר לפני קריאת המפטיר שהוא מתכוון להוציא יד"ח 'זכור' את מי שלא שמע לפני פורים, וגם השומע יתכוון לצאת יד"ח (ועיין מנחת חינוך מצוה תרג, תרד, תרה). ומי שרוצה להכות ברגלו וכדו' בעת שמיעת שמו של עמלק, יעשה זאת בעת קריאת המשלים, ולא בקריאת המפטיר, כדי שהמכוונים לצאת ידי חובה ישמעו את הקריאה במלואה ללא הפרעות.
חיוב נשים בקריאת "זכור" - הפוסקים נחלקו אם נשים חייבות בקריאת "זכור" או לא.
וכתב הרב בעל הבא"ח שהן פטורות מהטעם שאינן בנות מלחמה, ורק הגברים חייבים בקריאתה כי הם שייכים במלחמה (ועיין תורה לשמה סי' קפ"ז, וידי חיים עמוד קל"ד, ועיין לכה"ח סי' תרפ"ה ס"ק ל').
ולמעשה, לרוב הפוסקים, נשים פטורות מקריאת "זכור", אבל כיום נהגו לבא ולשמוע כיון שגם הן צריכות לעזור לבעלים להשמיד את עמלק. ואם באות לשמוע יחשבו בליבן שהן מקבלות זאת עליהן בלי נדר. אשה שאינה יכולה להגיע לבית הכנסת - תקרא בחומש את פרשת זכור.
לדעת הפוסקים שאומרים שאשה פטורה מקריאת פרשת "זכור" מכיון שאינה יודעת להלחם. על כן, נשים שמתגייסות לצבא, חייבות לשמוע פרשת "זכור", כי הן נושאות נשק ויכולות להלחם.
