אתה מנסה לייצג את הרמב"ם כאילו הוא חלק ח"ו על דברי חז"ל, אתה צריך להבין שהתלמודים והמדרשים מדברים במקומות רבים על מציאותם של כוחות טומאה המכונים שדים, הרמב"ם שלל מציאותם של שדים אם כי ברור שהרמב"ם מעולם לא סתר את דברי הגמרא
ובהקדמתו למורה נבוכים מוסיף הוא אזהרה לבל יהין אדם ללמד דברים שהבין ממנו במידה ואינם עולים בקנה אחד עם מה שקדמו קודמיו
ובכך הכריז כי מעולם לא סתר את דברי חז"ל. וכך נוהג הרמב"ם ביד החזקה ובכל כתביו - נשען הוא על דברי חז"ל מסתמך עליהם כעל אמת מוחלטת
ומנסה להבינם.
וממילא הוא חלילה לא ניסה לסתור את חז"ל, רק לפרש אותם בצורה מסויימת, ואותה שיטה נדחתה על רוב ככל פוסקי הדורות, ראשונים גם אחרונים, כולל מרן השו"ע, ובפרט אחרי שזרח אורו של האר"י ז"ל, שהאיר את חכמת הקבלה והסוד שמלאה וגדושה בכל סוגי הכוחות הרוחניים השלילים [רו"ר, שדים, קמיעות, השבעות וכו'], וכידוע תורת הסוד מהווה חלק בלתי נפרד מתורת ישראל, ולהתעלם ממנה כמוה ככפירה, וכן היה פלג בתימן שנקראו "דרדעים" שכפרו בזוהר הקדוש, ובדברי הקבלה בטענה שהרמב"ם [בתימן היו הולכים כשיטתו] לא קיבל את אותם מושגים בסיסיים בתורת הקבלה כגון אלו שהזכרנו לעיל. יש לציין שפלג זה הוקע והיחס אליהם ככופרים לכל דבר, ואינם מצטרפים למניין!!!
ובאמת שהרמב"ם לא ידע מהקבלה הקדושה במשך ימי חייו, ורק בסוף ימיו נתוודע לקבלה [אבל לא לזוהר], וחזר בו מכל טענותיו בנושאי הלחשים והכשפים וכו'.
ובאמת הבאתי המקורות לעיל, אבל לפטור בלא כלום אי אפשר לכן אני יביא רק 3 ציטוטים, ואידך זיך גמור:
כתב בשו"ת "חוות יאיר" סימן קצד' וז"ל: "וכמו שיש פעולות נוראות בלחשים ה"נ יש פעולות נפלאות בקמיעין ותרוויהו לפי מעלת הכותב והתבודדותו וכוונתו... והרמב"ם לפי שלא ידע מחכמת הקבלה עד זקנותו כתב במורה נבוכים ובכמה דוכתי שהבל המה ומכח המדמה". ע"ש.
ורבי דון יצחק אברבנאל בספר בנחלת אבות בסוף פרק "עקביא" כותב: ראיתי כתוב בספר אחד בשמו של הרמב"ם בזה הלשון: "לסוף ימי בא אלי זקן אחד והאיר עיני בחכמת הקבלה,
ולולי שנתפשטו ספרי בעולם הייתי חוזר בי מכמה דברים שכתבתי".
ובספר "מעבר יבק" שפתי רננות פל"ג כתב: "בסוף ימיו אורו עיניו של הרמב"ם ותהה [=התחרט] מהרבה מדבריו שכתב בספר מורה נבוכים, וכתב לבנו כי זקן אחד האיר עיניו (בחכמת הקבלה)
ולולי נתפשטו ספריו בעולם היה חוזר בו מכמה דברים שכתב".
והדברים מובנים לכל, והם בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד"!!!
לגבי "אשת איש שנבעלה ע"י שד", זה קצת ארוך, אבל אלה דברים בעלי תועלת לכן אתאמץ להביא לך את הפרטים לפחות בכללי:
הנה בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' קיז') כתב, שנבעלת לשד או רוח, הרי היא כאנוסה ומותרת לבעלה.
וכן פסק "הכנסת הגדולה" אבן העזר סי' ו' הגה"ט כב'.
ומרן החיד"א בברכי יוסף אה"ע סי' ו' סק"י גם מתיר אפילו אם נבעלה לשד ברצון מותרת לבעלה, מהטעם שאיננו "איש", ובפסוק נאמר "ושכב איש אותה".
ומביא סמך לזה מהירושלמי פ"ק דשבת, עיין מעשה שם.
וכן מובא בספר "פתח עיניים" (אבות פ"ב), ומביא גם את דברי מהר"ם די לונזאנו כסניף להתיר.
אומנם "הנחלת בינימין" (ס"ס סג') מחמיר בזה לנבעלת מרצונה.
ושם (בספר "פתח עיניים") כתב לדחות דברי "הנחלת בנימין. ושגם הט"ז והבית שמואול הביאו דברי המהר"ם מלובלין להלכה, ונראה שמסכימים עמו. עכת"ד.
וכן כתב בשו"ת "חיים שאל" סמ' נג'. ע"ש באורך.
והנה בשו"ת "מחנה חיים" חאה"ע ח"ג סימן נה' מובא מעשה מפחיד, עדות של הרב: "באשה שאחר לידתה דבק בה שד, והיה מוציאה בחוזקה ממיטתה בלילה אל המדבר ובועל אותה, ועשה עמה כמה פעמים, וספרה לבעלה במר נפשה, והלכו לשם כמה גבורים אנשי חיל ואמיצי לבב, וראו את השד בשעת מעשה ודקרו אותו בחרב, והצילו את האשה". וכתב המחנה חיים שכבר כתב המהר"ם מלובלין להתיר אשת איש שנבעלה לשד". ע"כ.
[נראה אותך מסתדר עם "המחנה חיים" הזה, ידידי נץ].
ועיין להרב ממונקאטש בספר "אות שלום" יו"ד סי' רסו' ס"ק יב' עמוד שצט'.
ועיין לשון רבינו משה הדרשן בבראשית רבה, פרשת וישלח עמק קמו' ד"ה: "מעשה בחסיד אחד...". ע"ש.
ועיין "באור זרוע הגדול" סימן קכד':"... אבל שכיבה עם הרוחות אין בה משום ניאוף".
ועיין בספר שמחת יהודה מסכת כלה פ"א דף ב' ע"ד.
וכן בשו"ת משפטי עוזיאל חאה"ע מה"ת סי יא'.
וכן בענף עץ אבות עמ פח'.
ויש לציין שאף ש"באור זרוע הגדול" כתב ששכיבה עם הרוחות אין בה משום ניאוף,
מכל מקום לכולי עלמא איסור הוצאת זרע לבטלה יש!!
תגיד לי מר נץ, כל הפוסקים האלה, ואף אחד לא יכול היה פשוט להגיד: "והרי הרמב"ם כותב ודברים האלו כולן (= כולל שדים, וכפי שמבאר מרן הגר"ע יוסף בהליכות עולם חלק ז'), דברי שקר וכזב הן"!!!
כולם כולל כולם לא מתייחסים לזה בכלל, ואף הרמב"ם בכבודו ובעצמו חזר בו מדברים אלו, וכפי שהוכחתי לעיל. ואין כאן מה להוסיף עוד.
ולבסוף אביא שאלה שנשאל הרב אברהם יוסף רבה של העיר חולון:בהמון מקרים הרמב"ם ז"ל לא מתחשב בנושאים קבליים בפסיקתו. כמו רוח רעה , גילוי של ביצה \ בצל \ מים, כיבוי נר בפיו, נושא השדים, מזיקין וכו'... היו כאלה (הדרדעים) שרצו לומר שלכן אין תורת הקבלה (ח"ו) אמיתית. אם מותר לשאול, מה התיחסות אביך מרן הרב עובדיה שליט"א לנושא ? האם הוא מזכיר זאת בספריו(מקורות) ? איך הוא מסביר זאת ? הרי ידוע שהרמב"ם ז"ל הוא פוסק מרכזי ודמות מכוננת באומה יהודית, אז איך ייתכן שכל הרובד הפנימי של תורתנו נעלם ממנו ?
תשובת הרב: מי שמחפש תירוצים לכפור בנושא מסוים ביהדות,
נתלה באילנות גבוהים כדי להיחנק יותר. אבי מורי שליט"א פסק שהדרדעים אינם מצטרפים למנין כדין כופר בתורה.
http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=102170ואני מוסיף על דברי הרב, שהרמב"ם לא ידע מהקבלה לכן נטה לפרש ככה את דברי חז"ל, ואחרי שנתוודע לחכמת הקבלה חזר בו, ואותם כוחות רוחניים שלילים מציאותיים, אין עליהם עוררין, לכולי עלמא...
ולכל שאר הספקנים, אני ממליץ לכם בחום לקרוא את ספרו של רבי יהודה פתיה [מקובל שחי בעיראק לפני 90-100 שנה] שנקרא: "רוחות מספרות", זה יסיר כל הספקות בליבכם.
כל טוב!!!
נ.ב - לגבי אמא של יש"ו, זה נכון שאשה יכולה להבעל ע"י שד או רוח, וכפי שרואים מכל הני פוסקים, אבל לא כתוב שהיא יכולה להכנס להריון, וגם אם נניח שכן, הרי הדיון פה הוא לגבי שדים ורוחות שהם כוחות טומאה רוחניים, אבל הנוצרים טוענים שאמא של יש"ו נתעברה מרוח הקודש שזה וודאי שלא אפשרי, שגם הפוסקים האלה דיברו רק על כוחות שליליים וכאמור. וכך נראה לי...
מלבד זה ששמעתי מהרב יוסף מזרחי שמצוי במקורות היהודים שיש"ו היה ממזר, ואפילו ידוע שמו של האב...
