בס"ד
אהבת ישראל
הרב זאב סולטנוביץ'
השיעור ניתן בסיון תשס"ח
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמח בן מזל טוב
כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבעל פה, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השם יתברך, עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם.
לפעמים, בעקבות ריבוי דברים על אהבת ישראל, עולה קושייה: הרי ישנם פסוקים ודברי חכמים שאומרים שצריך לא רק לאהוב, אלא גם לשנוא. התנ"ך מלא בתוכחות ליחידים ולכלל, כאשר ישנם לא רק רשעים פרטיים, אלא גם ערים שלמות שהן עיר הנידחת וחטאת של כל ישראל. ובכלל, יש הרבה בעיות, חטאים ורשעויות. נראה, אם כן, שאהבת ישראל איננה חזות הכל. הרב מתייחס כאן לכל המקומות האלה, כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבעל פה, שממנו יכול להשתמע חיסרון שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל . לפעמים ישנה סתירה בין אהבת ד' לאהבת ישראל: כשהתורה מגדירה אדם או ציבור מסוים כרשע, זה בדרך כלל מפני שהם מתנהגים באופן שאינו תואם את דבר ד'. בנוסף, אדם המקבל על עצמו עול תורה ומצוות, מקבל על עצמו למעשה מחויבות מוחלטת לציווי האלוהי. הציות הגמור הוא לא רק בצד המעשי אלא גם בצד הנפשי, שכן ישנו צורך גם בהזדהות וכוונה. אדם כזה אומר שהדבר שקובע לו בחיים, בקשר לגופו, למשפחתו וליחסו לעולם, הוא אהבת ד', התורה והמצוות. ממילא, יוצא שמשמעותה של אהבת ד' המוחלטת היא אהבת התורה והציווי האלוהי ושנאת המפר אותם, ולכן היא סותרת את אהבת ישראל המוחלטת, שמשמעותה אהבת כל אדם מישראל ללא קשר למעשיו. פעמים רבות השאלה נתמכת בפסוק המביע את הסתירה הזאת - "משנאיך ד' אשנא" 1 (תהלים קלט, כא), כלומר, הרי לנו גבול לאהבה: אתה יכול לאהוב, עד שאתה מגיע לסוג כזה של אנשים ושל פעילות. נדמה שאותם כבר מותר, ואפילו מומלץ, לשנוא ולדחות מכל וכל בשאט נפש.
הרב אומר אהבת ישראל ואהבת הבריות (שהיא יותר מאהבת ישראל וקיימת כלפי כל מה שנברא) צריכה להיות בלבבו של האדם באופן שתהיה חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם. אבל בניגוד למה שנראה היה מובן מאליו, הוא מוסיף וטוען שהאדם יכול להגיע למדרגה זו לא על ידי התעלמות מאהבת ד', אלא דווקא על ידי מדרגה עליונה של אהבת השם יתברך . כדי להבין את הדבר, יש לזכור שלכל אדם יש אינטרסים שונים המשפיעים על מידת האהבה שלו כלפי הזולת. למשל, משפחתו ועניי עירו קרובים לו יותר מאנשים אחרים. כמובן, כל עוד לא נגרם מכך נזק זה לא דבר פסול, ברור ש"אדם קרוב אצל עצמו" (יבמות כה:), אבל באופן טבעי אין אהבה מוחלטת לכולם, שהרי תמיד ישנם הבדלים בין האנשים, ולכן יש כאלה שאוהבים אותם יותר. יוצא שכאשר מתבוננים בעולם, מבינים שבעצם אהבת ד' כלל אינה יכולה להתנגש באהבת ישראל מהסוג המוחלט, כי אין דבר כזה, וכל שכן שאין אהבה מוחלטת לכל הבריות. תמיד ישנם אויבים, רחוקים או סתם כאלה שכבר לא אכפת מהם.
יש רק אהבה אחת שהיא מוחלטת וללא גבולות - מדרגה עליונה של אהבת השם יתברך . כל אהבה למשהו, חייבת להתפשט על כל מה שמיטיב עם אותו הדבר, וממילא אהבה לכל דבר כוללת בתוכה את אהבת ד', שהוא המקור המחייה כל פרט ופרט בבריאה. רק האהבה לד' עצמו, איננה צריכה להתפשט על משהו אחר שאמור להשלים את חסרונו. כמו כן, מידת האהבה מוגבלת על פי מגבלות האהוב. כלומר, דבר מוגבל אפשר לאהוב רק בצורה מוגבלת. ממילא, מפני שד' הוא בלתי מוגבל, גם האהבה אליו יכולה להיות בלתי מוגבלת. עוד צריך לומר, שבאופן טבעי אדם אוהב יותר את הקרובים לו, וכך לא ייתכן שאהבתו אל מישהו הרחוק ממנו, תהיה גדולה מאהבתו למישהו קרוב. גם אם נדמה שד' רחוק מהאדם, הרי שהאמת היא שאין קרוב ממנו - הוא נמצא בכל חלקיק של המציאות, גם באלו שמרכיבים את האדם עצמו. האדם יכול להתקשר אליו ולדבר עמו בכל זמן ובכל תנאי, והוא עוזר לאדם ומעניק לו יותר מכל יצור או דבר נברא אחר. פשוט, אם כן, שבאופן טבעי האהבה אליו צריכה להיות הגדולה ביותר. הבעיה היא שלעתים כל מיני דברים ומצבים מסתירים מהאדם את המצב הטבעי הזה, ואהבת ד' כבר אינה מובנת מאליה עבורו.
המדרגה העליונה של אהבת השם יתברך היא לא רק ציות למצוותיו ואפילו לא רק הזדהות פנימית עמן, אלא גם הזדהות פנימית עמוקה, ללא תנאי, עם כל מה שנברא על ידו. יש אנשים שגם אהבת ד' שלהם היא בתנאי - בתנאי שייענה לתפילתם, בתנאי שיהיו להם חיים שלווים וכדומה. אם הוא לא ממלא את חלקו בעסקה, היחסים הטובים איתו נפסקים. אבל אצל אחרים, אהבת ד' היא מוחלטת. למדרגה כזו מגיעים על ידי נסיונות ובירורים . ניסיון, הוא בחינה האם אתה עומד במשהו, עד כמה הדבר חשוב לך ומרכזי אצלך. בירור, הוא תוספת אחרי הניסיון, לאחר שמבינים עד כמה, צריך להבין מדוע, איך ולמה. כמו שלאחר סיום התרגיל, מקימים ועדת חקירה על מנת לבדוק מדוע היו כישלונות ומה היו ההצלחות. צריך לנתח את התוצאה, ולהבין מה הסיבות שגרמו לה. נסיונות נעשים על מנת לקבוע מהו הדבר, ובירורים נעשים כדי להבין אותו. הניסיון המתואר בתורה הוא עקידת יצחק. אמנם, חז"ל אומרים שאברהם כבר התנסה קודם לכן בניסיונות רבים, אבל התורה לא מתארת אותם כניסיונות. ייתכן שהסיבה לכך היא, שקודם לכן, התועלת הממשית מן הניסיונות היתה גלויה. אף שההרחקה מן המולדת כואבת והנדודים קשים, אברהם מבין שכל אחד מהם מעלה אותו למדרגה נוספת, מרחיק אותו מסביבה לא טובה ובונה את עתידו. הדבר שהתורה קוראת לו ניסיון - העקידה, סותר לכאורה את כל מה שהיה לפניו. אברהם זוכה, על פי הבטחה אלוהית, לילד משרה אשתו. זה כל עתידו, כל מה שעמל למענו, ולפתע פתאום, כאשר נדמה שהמציאות כבר מתממשת ומתגשמת, אומר לו הקב"ה להעלות את בנו לעולה. לא נשאר לו דבר בעולם, וזה נרמז גם בסוג הקרבן - עולה, שהוא כליל כולו. יש קרבנות 'לחצאין' כמו שלמים ותודה, שגם האדם נהנה מהם. אפילו מהחטאת, יש מי שנהנה. לעומתם, קרבן העולה עולה כולו, ללא שיור. דווקא על ידו הכל עולה, זו עלייה גמורה למדרגה עליונה של אהבת השם יתברך . הניסיונות הקודמים היו לשנות את מקום המגורים או את סגנון החיים, אבל עכשיו עליו לוותר על הילד הזה שהוא כל חייו, והוא כבר איש זקן.
קרבן עולה.
אפשר היה לחשוב שכדי שאבא יוכל לעשות דבר כזה, עליו להתמלא שנאה כלפיו בנו ולשכנע את עצמו שהוא מפריע לו. אולי אפילו עליו להתמלא בשנאה אל העולם והחיים בכלל. אולם לא כך הולך אברהם עם בנו אל מקום העקידה, אלא "וילכו שניהם יחדו" (בראשית כב, ו), והוא מכנה את יצחק בכינוי של קרבה - "בני" (שם ח). כמובן שבעצמו הוא לא היה מעלה על דעתו לעשות דבר כזה. היה זה ציווי אלוהי ישיר, מבורר ומדויק: "את בנך, את יחידך, אשר אהבת, (ולא 'אשר שנאת') את יצחק" (שם ב). הוא היה מוכן לשחוט, אבל היד נעצרה באוויר עם המאכלת. בכך שהביע נכונות לוותר, עבר אברהם את משוכת האנוכיות והגיעה לאהבת ד' המוחלטת. דווקא מתוך כך, גם אהבתו לעולם - היצירה האלוהית, היא ללא תנאי. אמנם ישנן מדרגות ואבחנות בין הבריות, אבל בשורשו של דבר, דווקא אהבת ד' המוחלטת יוצרת אהבה אפילו לרשעים היותר מוחלטים. מכאן שגם את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, אנחנו לומדים רק ממקום אחד - התורה, על ידי אהבת ד' המוחלטת. אין לכך שום מקור אחר. הטבע הרגיל של החיים האנושיים אינו יכול להיות המקור לכך, מפני שהוא לא מספק סוג כזה של אהבה. הרצי"ה היה מצטט לפעמים את דברי ר' פנחס מקוריץ, תלמיד חבר של הבעש"ט, שאמר: "צדיק שאינו גמור - אוהב רשע שאינו גמור, וצדיק גמור- אוהב גם רשע גמור". צדיק שאינו גמור הוא אמנם צדיק בפועל, אבל יכולים להיות מצבים (גם אם רחוקים מאד), בהם הוא לא יוכל להיות צדיק. צדקותו היא עדיין על תנאי. אדם כזה אוהב רשע שאינו גמור, כלומר, יכול לזהות פוטנציאל, מצב (אפילו רחוק) שבו האיש הזה יכול להשתנות לטובה ולהבין שלכן כדאי להשקיע בו. צדיק גמור - אוהב גם רשע גמור. הגמירות, המוחלטות, אומרת שאין תנאים שבהם התנהגותו תשתנה. בשורש, כל דבר הוא אהוב מפני שנברא על ידי הבורא. זו צדקות גמורה, שהיא אהבת ד' המוחלטת, כליל כמו קרבן עולה. קרבן הוא מלשון קרבה, עניינו קירוב המקריב אל ד'. שריפת כולו מסמלת את התקרבותו של המקריב כולו אל ד', לא רק בחלקים מסויימים שלו ובלי להתפשר.
אמנם, התרגום המעשי של האהבה הזאת משתנה בהתאם לנסיבות. בתורה הכתובה והמסורה יש מדרגות שונות וחלוקה בין אנשים ומצבים שונים. לכאורה היא משקפת את המצב הטבעי שתמיד ישנם קרובים ורחוקים, מעולים ונחותים, אהובים ולא אהובים. ועל זה הרב אומר, שכל אלה הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השם יתברך, עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן . מן הסתם, אם הולכים להרוג מישהו, כבר לא נשאר מה לעשות איתו והתורה לא נותנת שום עצה אלא להרוג אותו, אז הוא רשע גמור, מוחלט. כשמטילים על אדם עונש של קנס, מלקות או נידוי, הוא עוד יכול להתעשת, לפצות את העולם על מה שעשה ולשנות את עצמו לטובה. ניתן להחזיר אותו לאחר מכן לתוך החברה, לתוך קהל ד'. אבל מי שאומרים שצריך להרוג אותו, שבית הדין לא מצא שום דרך להשאיר אותו חי, הוא רשע מוחלט, בין אם מחטאים למקום ובין אם לבני אדם. הרי (על פי דין התורה) התרו בו, ואמרו לו אל תעשה כך, ואמר שיעשה אף על פי כן. לכאורה, היחס כלפי אדם כזה צריך להיות יחס של שנאה, דחייה ושום רצון בקשר איתו. למרות זאת, אנחנו מצווים באהבה אפילו כלפי המוצאים להורג: "ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה" (פסחים עה.). יותר מזה: ברמות נמוכות יותר של פשעים, הכפרה יכולה להיות בכך שהאדם ישלם מרכושו, יתייסר בגופו או בנפשו. אבל בעבירות חמורות יותר, רק המיתה מכפרת - "מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת" (יומא פו.). כלומר, המוות אינו רק הענשה והרחקה בשאט נפש, כי אם הטבה לפושע, הנובעת לא משנאה אליו אלא מן האהבה והדאגה כלפיו: הוא לא מתאים למערכת, לא יכול לשנות את עצמו, ונתון לגמרי בסבך הנוראות של מעשיו. בתוך המצב הזה, אנחנו מחפשים מעשה שיהיה מספיק בעל עוצמה כיצד לזכך אותו ולכפר עליו. העינוי בכך שפוסקים את דינו למיתה, הציפייה למוות וההוצאה למוות עצמה, מכפרים על חטאו. לפעמים, זו הדרך היחידה לבטא את האהבה שלנו, ולפעמים דווקא מפני האהבה צריך לומר דברים קשים, בבחינת "את אשר יאהב ד' יוכיח" (משלי ג, יב).
העונשים, ההתיחסויות הקשות וההרחקות שמציינת התורה שבכתב ושבעל פה , הם רק נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השם יתברך , עד כדי כך שימצא לו דרך בין הסתירות כולן. זה אמנם לא קל, הן מבחינה רגשית-נפשית והן מבחינה תיאורטית, אבל מי שיגיע למדרגה הזאת, ימצא דרך שבה ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם. דוגמא לדרך בה הרב עצמו מצא את הדרך בין הסתירות, היא דרשתו על מצוות מחיית עמלק. כתוב: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כה, יט), שאמנם "מתחת השמים" אין לו זכר, אבל מעל לשמים יש לו. בעולם עליון יותר יש מקום גם לשורש העמלקיות, שהיא האויב העמוק ביותר של עם ישראל ושל הקב"ה בעולם הזה. עמלק הוא שורש הספק (כמו שדרשו הדרשנים, 'עמלק' בגימטריה - 'ספק'), הכפירה, ערעור הוודאות והיציבות, כל מה שמכרסם כמו חלודה ורקב בכל סוג של אמונה, ערך, טוב ומוסר. הוא מזנב בהכל, ומוצא בכל דבר את נקודות התורפה והחולשה. כמהות רוחנית, צריך להילחם בו בכל דור: בתוך הלב ובתחומי הרוח והתרבות. אבל כל זה "מתחת השמים", במציאות מוגבלת בה אין ברירה אלא להילחם. אבל מעל לשמים, במקום בו המרחבים הם אינסופיים, שום ספק לא יכול להפריע. באינסופיות האדירה, הכל קיים. כל מה שהספק יכול להעלות על הדעת, כל הצדדים, הפנים והעניינים - הכל באמת קיים. אמנם, מפני שאנחנו יצורים סופיים החיים בעולם סופי, אנחנו לא יכולים להבין כיצד ייתכן הדבר. בתוך עולמנו, הטלת הספק הזאת הורסת ומרסקת, וצריך למחות אותה ולהלחם בה. אבל מעל לשמים יש לה מקום, ופירוש הדבר שישנה אהבה גם כלפי הברייה שנקראת עמלק. דרך הבנה זו משלבת מצד אחד הוראה הלכתית, הכרעה ברורה והבנה עמוקה מדוע ישנו הכרח להכריע באופן זה, ודווקא דרך זו היא הנכונה והצודקת במסגרת העולם הזה שאנחנו חיים בו, ומצד שני מדוע אין בכך סתירה לשורש האהבה כלפי כל דבר.
מתחת השמים, אין אפשרות של פשרה, ואם מנסים להחיל את העיקרון שלכל דבר יש מקום, המציאות כולה הופכת לתוהו ולא כלום, כי יוצא שכל הבריאה האלוהית חסרת משמעות וערך. אבל יש גם עולם שמעל לשמים, שם אין פחד וספיקות. את העולם ההוא אי אפשר לערער. כל מחשבה, כל מה שבעולמנו יכול להיות חולשה, אינו חולשה. אבל דרכנו בעולם היא של הכרעה והחלטה. אפילו כאשר אנחנו יודעים ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן", צריך להכריע ש"הלכה כבית הלל" (עירובין יג:), ויותר מזה: "עשה כדברי בית שמאי - חייב מיתה" (ברכות יא.), מפני שנהג שלא כהלכה. אלו דברי אלוהים חיים, אבל לא במצב הזה. אבל עם כל זה, עולם של הכרעות אינו מבטל את שורשו הטוב של הדבר שנדחה.
לפעמים אנשים עושים עוונות איומים, ואחר כך, כשהם ניצבים בפני בית המשפט, הם מנסים לגרום לאנשים להבין אותם. היתה להם ילדות קשה, צרכו סמים, רצו אושר... אפשר להבין את החולשות שלהם. עד גבול מסוים, יש בזה משהו, אבל אנחנו חייבים להכריע, וההכרעה היא שהאדם צריך להתגבר על דברים מסוימים. הוא מתייסר בתוכו, קשה לו, אבל הוא צריך לדעת שישנם דברים שלא עושים ויהי מה. זהו עולם של הכרעה, שיש בו דרגות שונות ומצבים שונים. בפועל, צריך לדחות דברים מסוימים על הסף, אבל זה לא אומר שהדחייה הזאת תקפה ונכונה גם באשר למציאות שנמצאת לגמרי למעלה מאיתנו. אהבת ד' המוחלטת היא ההתעלות אל שורש הכל, כי אם היא משאירה משהו בחוץ - יש פה שניות ח"ו, כי ישנו אלוהים וישנו עוד משהו או מישהו. זו האהבה של ישראל והבריות, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים . ובשורשה, בלב, היא חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם , והיא אינה יכולה להתקיים, אלא כשהיא נובעת מאהבת ד' המוחלטת.
