להלן מאמר שהופיע בעניין בכתב העת "נתיב":
מאמר מאת וויליאם גרים-
אינני יהודי. איש מבני משפחתי לא נספה בשואה. מאז ומעולם האנטישמיות הייתה עבורי אחת התופעות שמחוץ לתפיסת עולמי, כמו הרציחות השבטיות ברואנדה, דבר נורא הקורה למישהו אחר. אבל אני מתגורר בעיר קטנה בפרברי מינכן, ברחוב שעד מאי 1945 נשא את שמו של אדולף היטלר. אני עובד במינכן, עיר ראשית נעימה, המונה קצת למעלה ממיליון תושבים, שקסמה הבווארי נוטה לערפל את העובדה כי עיר זו הייתה ערש הולדתה ובירתה של התנועה הנאצית.
כל יום, בדרכי לעבודה, אני עובר על פני אתרי הדירות שבהן התגורר היטלר, בניינים קיימים שבהם נתקבלו החלטות לרצוח מיליוני בני אדם חפים מפשע ועל פני כיכרות שבהן נשרפו ספרים, חיילי אס. אס. צעדו בסך ובני אדם הוצאו להורג. הקרבה לרוע גורמת לך לרכז את מלוא חושיך ולצקת מציאות פיזית לסיפורים הכתובים בספרי הלימוד, אודות הזוועות שבוצעו בידי הגרמנים.
לאחר מכן החלו לקרות כל מיני דברים קטנים, המצטברים במשך הזמן למשהו מרושע מאד. אני נוסע באוטובוס ותלמיד תיכון מעביר בין חבריו עותק של "מיין קאמפף", בכריכת עור אדומה – שהיה שייך לסבו – וחבריו מגיבים באומרם "מאאאגניב!" ואז הוא מוציא קלטת וידאו (שהופקה בשוויץ) עם "נאומיו הגדולים של יוזף גבלס". שבועות מספר לאחר מכן אני נמצא בפגישה עסקית עם ארבעה גרמנים צעירים משכילים, אדיבים, רהוטים ודיבורם מתון, בלי גוזמה. כאשר הנושא הנדון הוא עסקה עם איש מניו-יורק בשם רובינשטיין, נחיריהם רוטטות, התנהגותם לובשת הבעה מאיימת ואחד מהם אף אומר במפורש – ואני מצטט מילה במילה: "הבעיה של אמריקה היא שכל הכסף נמצא בידי היהודים". הם התחילו לצחוק ומישהו אחר אומר, "כן, כל מה שמעניין את היהודים הוא כסף".
גיליתי כי סוג זה של התייחסות אנטישמית ביחסיי המקצועיים עם הגרמנים, הפך עד מהרה ל"לייטמוטיף" (אם נשתמש במושג זה, שנטבע על ידי ריכרד וגנר). בפגישותיי הפרטיות עם גרמנים קורה לעתים קרובות כי אחרי זמן מה, הם משתחררים מעכבות ומגלים את דעותיהם האישיות ונטיותיהם הפוליטיות, שחשבנו כי פסו מן העולם בבונקר בברלין ב- 30 באפריל 1945. אולי, מפאת שערי הבלונדיני ושם משפחתי המעיד על מוצא גרמני, חשים הגרמנים כי אני "אחד משלהם", או עשוי להיות כזה. הדבר מוכיח עד היכן מגעת הבנתם באשר למשמעות של להיות אמריקאי.
תהא הסיבה אשר תהא, השיחות כוללות, בדרך כלל, אחד או יותר מהמרכיבים הבאים:
(1) לרוע המזל אמריקה וגרמניה נלחמו זו בזו במלחמת העולם השניה, בשעה שהאויב האמיתי היה רוסיה.
(2) כן, הנאצים באמת הגזימו, אבל דברים נוראים קורים במלחמות. בכל אופן, היקף השואה תואר בהגזמה יתרה בתקשורת האמריקאית, הנשלטת על ידי יהודים.
(3) רשת סי.אן.אן נשלטת על ידי יהודים אמריקאים והיא נגד הפלשתינים. (כן, אני יודע שזה נשמע כבלתי מתקבל על הדעת, אבל גם בין הגרמנים הנבונים ביותר, אפילו האנגלית שבפיהם שוטפת כשפת-אם, רווחת הדעה כי רשת החדשות שנוסדה על ידי חברו של פידל קסטרו, טד טרנר, שהיה נשוי לג'יין פונדה ("האנוי-ג'יין"), היא חממה של תעמולה פרו-ישראלית.
(4) כמעט כל הגרמנים היו נגד הרייך השלישי ואיש בגרמניה לא ידע דבר על רצח יהודים, אבל לאמיתו של דבר, היהודים עצמם היו אחראים לשואה.
(5) אריאל שרון היה גרוע מהיטלר והישראלים הם נאצים. אמריקה תומכת בישראל, מכיוון שהיהודים שולטים בממשלה האמריקאית ובתקשורת.
לראשונה בחיי נעשיתי מודע לאנטישמיות. בוודאי, האנטישמיות קיימת גם במקומות אחרים בעולם, אולם בשום מקום אחר לא היו תוצאותיה כה הרסניות כמו בגרמניה. בהתבוננות אובייקטיבית ככל האפשר, שנת 2002 הייתה שנת-שיא באנטישמיות בגרמניה. בתי כנסת הוצתו בפצצות תבערה, בתי קברות יהודיים חוללו; רב המכר מס' 1, "מותו של מבקר" מאת מרטין וולסר (Walser) היה לרמז דק ומצועף המכיל מתקפה אנטישמית מרושעת על מבקר ספרות גרמני בכיר, מרסל רייך-רניצקי (Marcel Reich-Ranicki), ניצול גטו ורשה ומחנה אושוויץ; המפלגה הדמוקרטית החופשית אימצה באופן בלתי רשמי את האנטישמיות כטקטיקה במסע הבחירות שלה כדי למשוך אליה את המיעוט המוסלמי הגדול למדי של גרמניה; והיסטוריונים רביזיוניסטים גרמניים החלו להגדיר את פשעי גרמניה במלחמת העולם השנייה ואת השואה לא כפשעים נגד האנושות, אלא כמערכה מקדימה (הגם, יש להודות, מוגזמת משהו בהתנהלותה ותוצאותיה לגבי כמה מיעוטים) במלחמה הקרה נגד הקומוניזם.
המצב חמור עד כדי כך, שמומלץ ליהודים גרמנים שלא ללבוש בפומבי משהו שיזהה אותם כיהודים, כיוון שאי אפשר לערוב לביטחונם. הכיצד? האין זו "גרמניה החדשה" שעברה שישים שנים ללא שואה ואף ללא פוגרום? מקום בו אמת, צדק והדרך הגרמנית מנצחים בתוך עושר כלכלי, רמת חיים גבוהה שהיא מושא לקנאת שכנותיה האירופיות וחוקה המבטיחה חירות לכל, ללא הבדל גזע, דת או מוצא לאומי?
מה נשתנה? התשובה היא: לא נשתנה דבר. הנחת היסוד שלי פשוטה למדי. אף כי גרמניה חסרה כוח צבאי על מנת לאכוף בכוח את האידיאולוגיה הגזענית של הנאצים ואף על פי שכל הגילויים הקיצוניים של הנאציזם הוצאו אל מחוץ לחוק באופן רשמי, התנאים הפנימיים – כלומר הגישות, השקפת העולם והתפישות התרבותיות, אשר הובילו לעליית הנאציזם בגרמניה – כל אלה נוכחים עדיין, כיוון שהם מהווים את המרכיבים הבסיסיים של הזהות הגרמנית. הנאציזם לא היה סטייה אלא מיצוי של הנפש הגרמנית אל תוך יסודותיה המהותיים. הנאציזם החיצוני אולי הובס לחלוטין במאי 1945, אולם הנאציזם הפנימי נותר ויישאר תמיד איום פוטנציאלי כל עוד קיימת ישות פוליטית ו/או תרבותית הידועה כגרמניה.
ובכן, אנשים רבים אומרים לי, "אינך יכול לטעון כי הגרמנים היום הם אנטישמיים כפי שהיו היו בשנים 1933- 1945." אמת, גרמניה היום שונה בהרבה מכפי שהייתה בתקופת הרייך השלישי. השוני הוא כי בשל תבוסתה המוחלטת לבעלות הברית, גרמניה הנוכחית היא מדינה התלויה בתמיכתה של אמריקה וחייבת לציית להוראותיה. פירושו של דבר, דיכוי אנטישמיות גלויה. זה רע לעסקים. שוני נוסף הוא הצלחתו יוצאת הדופן של היטלר ביישום האידיאולוגיה שלו למרות תבוסתו במלחמת העולם השנייה. גרמניה, ולמעשה כל אירופה, היא היום, בעיקרו של דבר, "יודנריין", תודות ליעילותם ולקנאותם של הגרמנים בביצוע פשעי השואה בתקופת הרייך השלישי. למעשה, אפשר להעלות טיעון משכנע ביותר ולומר כי הנאציזם הוא אחת התוכניות המדיניות המוצלחות ביותר בכל הזמנים. הוא השיג את מרבית יעדיו בזמן קצר יותר בהשוואה לכל תנועה פוליטית אחרת ושינה לעד את פני המבנה הפוליטי של יבשות אחדות.
גרמניה היא עשירה, ממוסדת ובורגנית להחריד, ונקייה מיהודים לכל דבר ועניין. אכן, קיים מיעוט זעיר של יהודים, מרוכז ברובו בברלין ויש מספר יהודים, מברית המועצות לשעבר, שהיגרו לגרמניה, אולם רובם אינם יהודים מסורתיים ועושים מעט מאד, אם בכלל, לקידום זהות יהודית-גרמנית ייחודית. כתוצאה מכך יכולים הגרמנים היום לקצור את פירות המדיניות האנטישמית של היטלר, תוך כדי תשלום מס שפתיים בדבר "הצורך לזכור". פריץ הצעיר אינו חייב להיות היום אנטישמי באופן גלוי, מכיוון שהדור של סבו עשה את מלאכתו בשואה בהצלחה יתרה. למעשה, לא נותרו יהודים כה רבים לשנוא וחוץ מזה, לגרמנים יש חברים מימים ימימה – הערבים – ואלה הלוא ישלימו את שלא עלה בידי "גדול מנהיגי גרמניה בכל קורותיה" כפי ש- 40% מכלל הגרמנים מכנים את היטלר גם היום. אפשר לראות את התמיכה הגרמנית הגורפת בפלשתינים כסוג של אנטישמיות באמצעות שליח. כדי ליישב תביעות בגין רצח, עינויים, מאסרי שווא, עבודת כפייה ורצח עם שילמה הממשלה הגרמנית דמי לא יחרץ הן למדינת ישראל והן ליהודים באופן אישי ופרטני. דבר עם מרבית הגרמנים ועד מהרה תגלה, כי הם סבורים שהחשבון בין גרמניה לבין היהודים יושב ונסגר וכי השבה בצורה זו או אחרת ולו של חלק ממה שהגרמנים גנבו מן היהודים, מהווה פיצוי הוגן עבור רצח מתוכנן של מיליוני בני אדם. אם עלה על דעתך כי הגרמנים מצטערים באמת ובתמים על מה שעוללו ליהודים, טעות בידך. הגרמנים מעולם לא ביקשו סליחה באופן רשמי מקורבנות השואה ומצאצאיהם, כיוון שבעשותם זאת היו מודים באשמתם. גרמניה שילמה את כל התביעות כלפיה מבלי להכיר באחריותה, באותה הדרך בה נוהגת חברת פורד להחליף רכב פגום. הכל נעשה כדי להימנע מחבות.
כפי שהזכרתי קודם, הגרמנים תומכים בפלשתינים תמיכה גורפת, ומתנגדים לישראלים, ותמיכה מוחלטת זו מייצגת צורה של אנטישמיות באמצעות שליח. הגרמנים עשויים לטעון כי הם תומכים בפלשתינים כיוון שהם נחשבים בעיניהם ל"עם מדוכא", אך למען ההגינות – הם תומכים בפלשתינים ובפטרוניהם הערביים כיוון שהפלשתינים והערבים חולקים עם הגרמנים את אותם האידיאלים הנאציים. היסטוריה ארוכת ימים של שיתוף פעולה קיימת בין הגרמנים לבין הערבים. ב- 1942 התחייב היטלר אישית בפני המופתי הגדול של ירושלים, כי ברגע שכוחות גרמניה יכבשו את בריטניה, יושמדו היהודים בפלשתינה (שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי).
עלינו לזכור גם כי הטרוריסטים הערבים שביצעו את זוועות ה- 11 בספטמבר רקמו את מזימתם בגרמניה. לכך קיימות מספר סיבות. הראשונה היא התוהו-ובוהו המבוזר והמכשיל של הביורוקרטיה הממשלתית, שבה יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה. הסיבה השנייה היא כי הטרוריסטים הערבים יכולים לסמוך על מספר בלתי מבוטל של גרמנים השותפים לדעותיהם האנטישמיות והאנטי-אמריקאיות. חברים לשעבר באס. אס. ובמשמר הפרטוריאני של היטלר, יחד עם תומכיהם הניאו-נאצים, הנפגשים כל שבוע במרתפי הבירה של מינכן, הכתירו את אוסאמה בן-לאדן כ"כחבר כבוד במסדר הארי", אחרי מתקפת ה- 11 בספטמבר. "מיין קאמפף" הוא רב מכר בעולם הערבי, בייחוד בערב הסעודית, הידועה כ"ידידה" של אמריקה. למעשה, כמעט שאין הבדל בין דברי ההתלהמות האנטישמית של היטלר לבין דבריהם של "המנהיגים הרוחניים" כביכול של אל-קעידה, חמאס ופת"ח. הערבים חייבים חוב ענק לגרמנים. היטלר רצח את היהודים וקונרד אדנאואר ויורשיו "הדמוקרטים" הביאו במקומם את הטורקים. אכן, הטורקים אינם ערבים, אבל הם מוסלמים, ואף כי טורקיה היא חברה בנאט"ו ומקיימת קשרים עם ישראל, טורקים רבים מזדהים ותומכים בבני דתם הערבים הקיצוניים. טורקיה היא דמוקרטיה שברירית כשם שהייתה גרמניה של ויימאר ב- 1920. לא נחוץ הרבה כדי להפיל את טורקיה אל חיק האסלאם. שני פנים לתוצאה הסופית של ההגירה המוסלמית לגרמניה:
1) היא מאפשרת לגרמנים להעמיד פני ליברלים ופתוחים לחירות ולרב-גוניות;
וגם
2) באמצעות החלפת היהודים שהם רצחו במוסלמים, שרובם אנטישמים מרושעים כפי שהיו הנאצים, הבטיחו הגרמנים ברוב ציניות, כי היהודים המעטים שנותרו בגרמניה לא יוכלו לשוב להיות כוח פוליטי כלשהו, גם בתפקיד המיעוט.
עניין אחרון שברצוני להעלות בהתייחס לסיבות לתחייתה של האנטישמיות בגרמניה הוא עניין שרבים יראו בו סתירה לכאורה של הראיות, או אפילו חריגה מן השכל הישר. עם זאת, אבקש לשקול בעיון את רצף המסקנות שלי. מבחינות רבות גרמניה חמקה מן השואה בתשלום מזערי. אכן, גרמנים רבים איבדו חייהם כתוצאה מפשעי גרמניה במלחמת העולם השנייה ובשואה וגם חורבן ארץ התרגש עליהם, אולם משל למה הדבר דומה? לאותו ילד קטן הגונב עוגיה מהתבנית המתקררת על שולחן המטבח. אמנם עבור "פשעו" זה עלולה אמו לסטור על ידו, אבל את העוגיה הגנובה הוא אכל בכל זאת.
עשר שנים בלבד לאחר שביצעו את הפשעים הנוראים ביותר בתולדות האנושות, הורשו הגרמנים לחדש את ריבונותם; תשתיותיהם שוקמו במלואן תודות לנדיבותו של העם האמריקאי; ומספר קטן, יחסית, של גרמנים הובאו למשפט על פשעיהם המפלצתיים. גם אלה שנשפטו והורשעו, דינם נגזר לתקופות מאסר קצרות יחסית אשר קוצרו עוד יותר או הומרו בחנינות כלליות. לדוגמה, כמה חברים ב"איינזצקומנדו", אותם גרמנים אשר עוד טרם בניית מחנות ההשמדה, רדפו אחר יהודים ורצחו מאות אלפים מהם, קיבלו גזרי דין של חמש שנות מאסר בלבד. אילו היה קיים צדק אמיתי עלי אדמות, לא הייתה גרמניה קיימת כמדינה נפרדת ובעלות הברית היו מחלקות ביניהן את שטחה.
אכן, היה זה צירוף מקרים ביש מזל שהמלחמה הקרה החלה בדיוק כאשר גרמניה הובאה לדין עבור הפשעים והזוועות שביצעה במשך שנים, עוד מזמן מלחמת העולם הראשונה. האיום החדש מצדה של ברית המועצות ניצב בראש סולם הקדימויות, לפני עשיית דין צדק עם גרמניה. התוצאה הטרגית היא כי ארצות רבות שנאנסו ונעשקו על ידי גרמניה, כדוגמת הרפובליקה של צ'כיה או פולין, יוצאות רק עתה מעשרות שנים של שיעבוד קומוניסטי ושבר כלכלי, בשעה שגרמניה – שמנה, חצופה, יהירה, מדושנת-עונג, ובעיקר חופשייה מיהודים – נהנתה מארבעה עשורים של שגשוג כלכלי, שאינה ראויה לו. אין ביכולתנו להשיב את מחוגי השעון לאחור כדי לתקן את העוולות ההיסטוריים שבוצעו על ידי הגרמנים, אבל ישנם מספר דברים שיש בידינו לעשות כדי להבטיח כי גרמניה לעולם לא תגיע לעמדה בה תהווה איום על שאר העולם התרבותי.
בראש ובראשונה קיימת ההבנה כי אף שלא כל הגרמנים הם אנטישמיים, הנטייה האנטישמית קיימת במארג התרבות הגרמנית עוד מימי מרטין לותר. הגרמנים הם אנטישמיים באופן אינסטינקטיבי, כשם שהאמריקאים הם שוחרי חירות מטבעם. אנטישמיות הייתה ולמרבה הצער עודנה ברירת-מחדל אידיאולוגית המועדפת על העם הגרמני. אם המצב יישאר ללא כל שינוי, יתמכו הגרמנים באופן אינסטינקטיבי באויביה של מדינת ישראל. לפיכך, אמריקה חייבת לעקוב מקרוב ולהיות מוכנה ולגלות נכונות פוליטית, להתערב בהתראה מיידית בענייניה של גרמניה, כאשר אך ידמה כי היא גולשת במדרון לעבר האנטישמיות. נוסף על כך, ההתנגדות לאיחוד האירופי וההאצה של תהליך פירוקו חייבות להיות יעדיה של מדיניות החוץ האמריקאית. אל לנו להרשות כי השליטה הגרמנית באיחוד האירופי, שתושג באמצעות תמרונים פרלמנטריים ועסקות תיווך, תאפשר לגרמנים להשיג את מה שלא הצליחו היטלר והגרמנים לבצע בתקופת הרייך השלישי.
תחייתה של האנטישמיות הגרמנית (וגם הצרפתית) וכן איחוד אירופי חזק, נשלט על ידי גרמניה, המגלה סובלנות ואפילו מעודד בנדיבות את האנטישמיות ובעל ברית דיפלומטי של העולם הערבי, הם האיום הפוטנציאלי הגדול ביותר ליהדות מאז גרמניה הנאצית וגם איום גדול על ארה"ב. אויביה של מדינת ישראל הם גם אויביה של ארה"ב. הבה נעמוד יחדיו, כל היהודים והאמריקאים, מאוחדים בהצהרתנו "לא עוד שואה, לא עוד 11 בספטמבר."
הכותב הוא גוי אמריקאי, תפנימו...
