כתב נושא: מאמר שצריך להכנס לאסופת המאמרים האיכותיים  (נקרא 1400 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק נץ וגאה בזה

  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 6815
  • Hierosolyma Victor
השמאל הישראלי: מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו

בחוץ-לארץ אין מבינים עד כמה הִקְצין השמאל הישראלי את עמדותיו מאז פלישתה של ישראל ללבנון במבצע "שלום הגליל", במרץ 1982. הקצנה זו יש בה דמיון רב לתהליך ההקצנה שעבר השמאל האמריקאי בעקבות מלחמת וייטנאם. מן "המערכה" נגד המלחמה יצא השמאל האמריקאי כתנועה של אנטי-אמריקניזם, שמופגן עתה יותר מתמיד במצעדי התמיכה בסדאם חוסיין וההתנגדות "למלחמה למען נפט", הנערכים בקמפוסים בארה"ב. בדומה לכך, השמאל הישראלי יצא ממלחמת לבנון כלא יותר מתנועה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית, מלוּוה באנטישמיות גוברת.

חשוב להבין זאת בשל סיבות רבות: יש בכך הסבר לאשר התרחש בישראל במשך העשור האחרון; יש בכך גם הסבר להתרחשויות כגון החלטתה הפתאומית של בלגיה, ואולי גם של גורמים נוספים, להאשים את אריאל שרון כ"פושע מלחמה". התקשורת המערבית רואה בשרון, זה זמן רב, פושע מלחמה ורוצח המונים. למעשה, "פשע המלחמה" היחיד של שרון הוא שבתחילת שנות השמונים עורר עליו את חמת השמאל הישראלי המקצין עם מקהלות תומכיו בחו"ל. אנו סבורים כי שומה עלינו לרענן את הזיכרון לגבי "פשע המלחמה" האמיתי של שרון.

 

אש"פ בלבנון

לפני 1982, רובו של השמאל הישראלי היה ציוני-פטריוטי, פרו-ישראלי ואנטי-פלשתיני, בוחל בכל קשר עם אש"פ, תומך נלהב בהגנה עצמית לאומית, ובחלקו, אף תומך נלהב בהתיישבות ביש"ע. השמאל הישראלי נבדל מן הימין הישראלי רק בהיבטים משניים של סוגיות אלו, ובעיקר בעמידתו על כך שישראל חייבת להתמיד ולהיות "שוחרת שלום", משמע, מוכנה לדון באופן היפותטי בנסיגה חלקית מן "השטחים הכבושים", נוכח הסיכוי הקלוש כי הערבים עשויים ביום מן הימים לגלות רצון היפותטי לשלום. עם זאת, על ישראל להיות לוחמת ועיקשת כל עוד הערבים אינם מגלים רצון לשלום. אפילו תנועת המחאה "שלום עכשיו" לא תמכה, באותם ימים, באש"פ או בכניעה לערבים, ולא דגלה במדינה פלשתינית בהנהגת אש"פ, אף כי אין ספק שאחדים מחברי התנועה תמכו בכך.

זה זמן רב שאש"פ הפך את לבנון לשדה-קטל בין-ערבי. כל יפי-הנפש שלבם נחמץ היום, המתחזים כזועמים על מעשי הטבח בסבּרה ושתילה, שכחו מזמן את האלפים שנטבחו במלחמות האזרחים בלבנון שאש"פ הצית ומילא בהן תפקיד מרכזי. אש"פ הפך את לבנון גם לבסיס לשיגור רקטות ופגזי מרגמה לתקיפת ישראל, וכל זאת בחסותה של סוריה.

סוריה היתה מפעילת הבובה מאחורי הקלעים, והיה לה עניין בהמשך הטבח ומלחמת האזרחים בלבנון, כדי לכבוש את רוב שטחה של לבנון בשיטת הסלאמי. שלושה מבין מעשי האכזריות הרבים שביצעו אש"פ והארגונים הקשורים עמו נגד ישראל, היו: טבח הילדים באביבים בשנת 1970; טבח הילדים במעלות בשנת 1974; הניסיון לרצוח את הדיפלומט הישראלי שלמה ארגוב ב- 3.6.1982 על-ידי פלשתינאים מארגונו של אבו-נידאל.

שלמה ארגוב נפצע קשה אך החלים, ולימים הפך לשמאלן תומך-אוסלו. ממשלת הליכוד בראשותו של מנחם בגין ניצלה את ההתנקשות כעילה לפלישה ללבנון ולמיגור הטרור הפלשתיני. לשם כך יצר בגין קשרים עם חלק מכוחות המיליציה הנוצרית שלחמו באש"פ בתחומי לבנון, ובעיקר עם הפלנגות בהנהגת פייר ג'ומאייל, אחיו של נשיא לבנון באשיר ג'ומאייל. בשל הקשר עם בני משפחת ג'ומאייל היו הפלנגות, באותם ימים, הארגון הקרוב ביותר שבנמצא לכוח שלטוני לגיטימי בלבנון. בעוד בני ג'ומאייל ולוחמיהם נסוגים, גירש צה"ל את המחבלים מדרום-לבנון, והקים את צד"ל – צבא-דרום-לבנון, שאויש בנוצרים ובשיעים תושבי דרום-לבנון.

 

ישראל בלבנון

כאשר פלשה ישראל לראשונה לדרום-לבנון, העלו סקרי דעת-קהל כי 92% מן הציבור הישראלי, לרבות ערביי ישראל, תמכו בפלישה, בעוד ששיעור  ההתנגדות למערכה בקרב העיתונות הישראלית עמד על אחוז דומה. הנה כי-כן, התקשורת הישראלית היתה כבר אז כפופה לשליטתו הבלעדית כמעט של השמאל הקיצוני. 

עד מהרה התברר כי ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שלו שרון אינם מתכוונים לעצור בקו 40 הק"מ עליו הכריזו מלכתחילה כיעד המלחמה. צה"ל התקדם עד מבואות ביירות, ולאחר מכן כבש חלקים מן העיר וכיתר את ערפאת. אולם בשל התערבותה של ארה"ב, הותר לערפאת ולמפקדתו לצאת לטוניס על סיפוני ספינות אמריקאיות. ערפאת הרקיב בטוניס עד אשר שמעון פרס והשמאל הישראלי הצילו את אש"פ מתהום הנשייה והזמינוהו לשוב לארץ ישראל. כאן פתח ערפאת, כצפוי, במעשי טבח המוניים.

בשל מספרם הגבוה של הנפגעים הישראליים בלבנון, התערערה בתוך ישראל התמיכה במערכה זו – תמיכה שהיתה גורפת בתחילה.  ישראל נלחמה בשטחים בנויים, ובמקום לכתוש אותם לעיי חורבות בהפגזות ארטילריה כדי לחסוך בחיי ישראלים, תוך אפשרות לגרימת אבדות כבדות לאזרחים לבנוניים, ניסו בגין ושרון לצמצם את הנזק התקשורתי על-ידי כיבוש השטחים בלוחמה מבית-לבית. "טוהר נשק" זה גבה מחיר בחייהם של מאות חיילים ישראלים, ולא הניב אהדה מצד התקשורת. אם יש "פשע מלחמה" בגינו צריך היה לתבוע את בגין ושרון, הרי זה על שאפשרו את מותם של חיילי צה"ל כה רבים למען "עיתונות טובה".

 

סבּרה ושתילה

ב- 14 בספטמבר 1982 נרצח נשיא לבנון בהתפוצצות של פצצה אשר הונחה, קרוב לוודאי, על-ידי אש"פ. במקומו נבחר אחיו, אמין. יומיים לאחר מכן נכנסו חיילי פלנגות לבנוניים לסברה ושתילה, תוך עקיפת חיילים ומחסומים ישראליים בדרכם. על-פי הסברה היו במחנות אלפיים טרוריסטים חמושים של אש"פ. צה"ל לא נכנס אל המחנות. כל החכמים-לאחר-מעשה, הסבורים עתה כי מעשי הטבח היו צפויים-מראש בעליל, לא צפו זאת מראש בעצמם. הם מתעלמים לחלוטין מן העובדה כי בהיות הפלנגות מיליציה אישית של נשיא לבנון, לא היה לחיילי צה"ל בסיס לגיטימי לחסום את תנועותיהם של אנשי הפלנגות בתחומי ארצם. מה שאירע לאחר מכן ידוע היטב: אנשי הפלנגות הזועמים פתחו בהילולה של נקם והרג. מספרם המדויק של ההרוגים הפלשתינים אינו ידוע. קרוב לוודאי שנהרגו כ- 400, אם כי מפיצי התעמולה האנטי-ישראלית טוענים ל- 700-800 הרוגים ויותר. גם מספרים אלה בטלים בשישים לעומת מספרי הנרצחים במלחמות האזרחים הלבנוניות על-ידי פורעי אש"פ, המוסלמים והנוצרים בלבנון. מספרים אלה פעוטים גם לעומת מספרם של יהודי בלגיה אשר נרצחו בתקופת שיתוף הפעולה של שלטונות בלגיה עם הנאצים הגרמנים. אותם בלגים עצמם שופטים עתה את מנהיגי העולם בשל "פשעי המלחמה" שלהם.

 

דה-הומניזציה של ישראל

ההרג בסבּרה ושתילה זעזע את הישראלים וחִשמל בכל רחבי העולם את קלגסי הרחוב, השָׂשים לחבוט בישראל. היה זה גם אות הפתיחה למערכה של השמאל הישראלי, במגמה לשלול את הלגיטימיות ואת צלם האנוש של הליכוד ושל אריאל שרון, ובעקיפין גם של ארצם כולה. השמאל הישראלי יצא ב- 1982, במלוא כוחו, עם שלטים הזועקים כי בגין ושרון הם רוצחים ופושעי מלחמה. היו אלה אותם שמאלנים עצמם אשר שנים מספר לאחר מכן יתכחשו לזכותה של ישראל להתנגד לאוסלו, בשל אשמתה הקולקטיבית ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, שאירע כתוצאה מ"הסתה" ומשום ש"מילים הורגות", כביכול. כהרף עין לאחר שהכריז השמאל הישראלי על שרון ובגין כ"פושעי מלחמה", החרו-החזיקו אחריהם האנטישמים בכל העולם. היה בכך גם מעין אות-מבשר להפגנות המחאה וההזדהות עם סדאם בשנת 1991 ושוב, גם בימים אלה.

מעשי הטבח בסברה ושתילה היו רצח של ערבים פלשתינאים על-ידי ערבים-נוצרים לבנונים. אף חלל אחד לא נהרג בידי ישראלי או יהודי. באופן לגיטימי ניתן, לכל היותר, להאשים את שרון באיוולת אפשרית ובכך שלא ניחן ביכולת ראיית הנולד אשר תאפשר לו לחזות מה עלולים אנשי הפלנגות לעשות אם ייכנסו למחנה. איוולת איננה "פשע מלחמה" ואף לא "רצח-עם". לו היה כן, יש להושיב את הנשיא בוש על ספסל הנאשמים בעוון אי-צפייה מראש של ה- 11 בספטמבר; או את הנשיא רוזוולט על העדר היכולת לחזות מראש ולמנוע את תקיפת פרל-הרבור; או לתבוע את רוּבה של אירופה על המתרחש ברואנדה.

השמאלנים הישראלים, המתעקשים כי שרון הוא רוצח משום שלא ניחן בראיית הנולד, הם עצמם היו נעדרי תכונה שכזו. איש מן השמאלנים, אפילו עיתונאי ישראלי אחד או בלגי אחד, לא הזהירו כי כתוצאה מרצח ג'ומאייל יטבחו הפלנגות בפלשתינים. אותם אנשים עומדים על כך שהיה על שרון לדעת, בעוד שאיש מהם לא ידע. אפילו נסכים כי היה על שרון לדעת, יהיה בכך כדי להאשימו בשיקול-דעת לקוי ולא ברצח. יש בכך כדי להאשימו בטיפשות, אך אין להאשימו במעשי הטבח. אותם בלגים המבקשים עתה להאשים את שרון, לא ביקשו מעולם להאשים את מנהיגי הפלנגות הלבנוניים אשר הורו על ביצוע הטבח בסברה ושתילה. הם גם לא הגיעו מעולם לכלל תביעה נגד רוב הבלגים אשר שיתפו פעולה עם הנאצים, או נגד הבלגים אשר פיקחו על מעשי הטבח בקונגו. מה נוכל אפוא להסיק מדברים אלה אודות רמתם המוסרית של יפי-הנפש הבלגים?

 

הנסיגה מלבנון

השמאל הישראלי הִקצין עמדותיו בשל כ- 400 פלשתינאים שנרצחו על-ידי מיליציה נוצרית לבנונית, אירוע אחד במהלך יותר מעשר שנים של מלחמה ומעשי אכזריות; השמאל הישראלי הִקצין עמדותיו בשל יותר מ- 700 חיילים ישראלים שנהרגו במלחמה, מספר גדול לארץ קטנה כישראל. אותו שמאל ישראלי לבש צורה של תנועה אנטי-ישראלית קיצונית, תבוסתנית ומשת"פית, אשר הוציאה לפועל את "תהליך השלום" של אוסלו, אשר גרם לרצח של 1,200 ישראלים, רובם אזרחים, רבים מהם ילדים.

לאחר אירועי סבּרה ושתילה, יצא השמאל לרחובות בהפגנות מחאה גדולות, הדורשות נסיגה ישראלית מלבנון ומוקיעות את בגין ושרון. בהפגנה המפורסמת ביותר, בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, המציאה התקשורת הישראלית, פשוטו כמשמעו, את המספר של 400,000 משתתפים בהפגנה, מספר שהפך למיתוס בלתי-מעורער, כדי לתאר את 60,000 המפגינים שיכולה הכיכר להכיל פיזית.

בינתיים נכנסו נחתים אמריקאיים לביירות, כדי להפריד בין המיליציות ורבים מהם (241) נרצחו על-ידי החיזבאללה, שהיה אז קבוצת טרור כמעט אלמונית. ספינת הצי האמריקאי "מיזורי" הפגיזה בתגובה את אזורי החיזבאללה. אותה ארה"ב, אשר תתעקש לאחר מכן כי אסור לישראל לכוון לטרוריסטים כמטרה, ואסור לה להפגיז אזורים שמהם נורים פגזים ורקטות לעבר ישראלים.

השמאל הישראלי לא נח. הוא דרש כי ישראל תקים ועדת חקירה משלה. הליכוד הסכים ללא ערעור. המטרה היתה להוכיח קבל העולם כולו עד כמה מוסרית היא ישראל, הבוחנת את עצמה באופן המוסרי ביותר ובאמות-המידה המוסריות הגבוהות ביותר. ועדת כהן ביקשה לחרוץ פסקי-דין תוך עמידה בדרישות גבוהות, ויכולת לפסול אנשים מלכהן במשרות אפילו לא היו מעורבים בפשעים כלשהם אלא פשוט ביצעו שיקול-דעת מוטעה. סברו כי שמה של ישראל יטוהר על-ידי הצבעה על מי שעשויים היו למנוע את האירועים אילו היו חכמים יותר.

המציאות הוכיחה כי הקמתה של ועדת כהן לא השיגה מטרה זו. התוצאה המשמעותית היחידה לחקירותיה היתה האפשרות שניתנה לשמאל הישראלי לחולל דמוניזציה של הליכוד, ובעקיפין של ישראל כולה. הוועדה מילאה תפקיד של שופט בדיעבד, וקבעה כי שרון חייב היה לדעת מה יעשו הפלנגות. אולם איש מחברי הוועדה לא צפה את הדבר מראש. הוועדה אמנם קבעה בבירור כי הפלנגות הן האחראיות להרג בסברה ושתילה – ולא שרון, הליכוד או ישראל. הוועדה בפירוש לא אמרה כי לשרון היתה יד בטבח של סברה ושתילה. אולם עובדה זו נמחקה מזמן מזיכרונו של העולם. מעולם לא התייחס העולם לעובדות שבדו"ח או לאירועים שבמציאות. כבכל עניין אחר בו מנסה ישראל להציג את מוסריותה, מסתיימים הדברים בדמוניזציה ובדה-לגיטימציה שלה. מסקנות הוועדה נוצלו על-ידי משרד החוץ האמריקאי כדי להכריז על שרון כאישיות בלתי-רצויה, והאירופים ניצלו זאת, כמובן, לדמוניזציה של שרון ולהכרזתו כפושע מלחמה ורוצח-עם. משפט הראווה המגוחך שהבלגים חפצים לערוך הוא אחת התוצאות הישירות של ועדת כהן. הג'יהאד נגד שרון מצד השמאל הישראלי, הביא לבִּנאום האנטי-ישראליות והמקרתיזם של אותו שמאל, אשר לימים המיט את אוסלו על הארץ ואשר גרם עד עתה לרצח של 1,200 ישראלים.

הצגות הראווה של השמאל הישראלי נוצלו על-ידי כל אנטישמי בעולם. השמאל התומך בסדאם, בארה"ב ובאירופה, אינו כי אם גַיס חמישי המורכב מאנשים המתעבים את ארצות מולדתם. השמאלנים הישראלים הולכים בעקבותיהם, ומובילים את המערכה להאשמתו של ראש ממשלתם "בפשעי מלחמה" מפוברקים, הצופנים בחובם תוצאות קשות לארצם.
אלוף מיל. בני פלד ז"ל
"צאו החוצה וצלצלו בפעמון שנתן לי מפקד חיל הים. כשישאלו אתכם למה אתם מצלצלים, ענו שכאן מת יהודי משוגע, שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה-וטעה" מילותיו האחרונות לילדיו.