עמדתי ואתבונן לראות מהו המושג "תלמיד חבר" ביהדות בקצרה:
תלמיד חבר הוא כינוי תלמודי המציין מעמד ביניים בין היותו של פלוני תלמיד של אלמוני לבין היותו שווה לו. תלמיד חבר לרוב אינו נופל בהרבה ברמתו מ"רבו", אך עדיין רואה אותו מעליו ולומד ממנו. המונח רווח בעיקר בתקופת התלמוד, אך המשיך כצורת תואר אף בימי רבותינו הראשונים ובתקופות מאוחרות יותר.
לראשונה אנו מוצאים את המונח "תלמיד חבר" בתקופת התלמוד; כגון "ואנא נמי, תלמיד חבר דמר אנא" (=ואני גם, תלמיד חבר של אדוני אני) (מסכת עירובין סג', א).
רש"י (עירובין סג' ע"א ד"ה תלמיד חבר) מגדיר תלמיד חבר- "חכם כמותו, אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר". הגדרה זו בעצם מזהה את התלמיד חבר, כרב ודמות עצמאית, אלא שלימוד מועט מדמות אחרת, הובילה לכך שהוא מעין תלמיד שלו. בהתאמה לגישה זו יש גם לראות את דברי הרמב"ם (משנה-תורה, הלכות תלמוד תורה ה,ט): "אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים.. אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול עומד מלפניו וקורע עליו".
הרשב"ם מתייחס להקשר הספציפי, וכותב ביחס לאדם שהוגדר כתלמיד-חבר: "דמתחלה היה תלמידו.. דלבסוף היה חבירו". (בבא בתרא קנח ע"ב ד"ה תלמיד חבר). כלומר לשיטתו מדובר באדם שהיה תלמיד, ובהמשך התפתח ולמד עוד הרבה תורה, עד שלבסוף הרב לחבירו.
בתקופה מאוחרת, היו שקבעו שהתלמיד חבר הוא היה התורגמן של דברי הרב, והוא זה החוזר לפני התלמידים שאינם מבינים על דברי הרב; דבר זה התבסס על כך שקיימים ארבע רמות בשלבי הלימוד: התלמיד, תלמיד חבר, רב, ראש. דברים אלו שינו את המושג 'תלמיד חבר' משייכות של אדם מסוים לאדם אחר, אלא סיווגו אותו כרמה זמנית בתוך זמן לימודו של האדם.(עיין ר' יוסף אלאשקר, מרכבת המשנה אבות פרק ו משנה ה).
בתלמוד בבלי (בבא בתרא קנח ע"ב; ערובין סג' ע"א), בגאונים ובראשונים ( הלכות גדולות סימן א פרק רביעי; תשובות הגאונים - הרכבי סימן רנז) מופיע המושג "תלמיד חבר", כפי שהוא קיים כיום "תלמיד חבר". אולם בתלמוד הירושלמי הקדום יותר, מופיע מושג זה בצורתו "חבר ותלמיד" (שקלים פ"ג ה"א; ראש השנה פ"א ה"א; בבא בתרא סוף פ"ט). ניתן לשים לב שבירושלמי, האדם הנו ראשית 'חבר', ונוסף לכך הוא גם תלמיד (צרוף מושגים); לעומת זאת בבבלי ובראשונים מדובר על מושג משותף 'תלמיד חבר', שקודם כל הוא תלמיד. הגדרה זו שבירושלמי מחדד את היווצרותו של המושג בתקופת האמוראים, כשהוא לובש את צורתו העכשווית רק בתקופת התלמוד הבבלי.
הביטוי תלמיד-חבר שימש ועודנו משמש, אף בהקשרים הלכתיים שונים.היחס בין "התלמיד-חבר" לבין רבו הוא יחס של כבוד ויראה. בתלמוד מובא המושג בהקשר של חובתו של אדם לפנות בכבוד אל רבו (למשל, לכנותו בגוף שלישי), או להורות הלכה במקומו. ראשונים מסוימים (רא"ש, ברכות פרק ה סימן כ) התבססו על דרוג זה בכדי לקבוע שפוסקים הלכה כרב, ולא כתלמיד חבר; אף שהם מצרפים לטעם זה סיבה נוספת, וכתבו דבר זה כאפשרות.
על תלמיד חבר, לא חלים כל החובות של תלמיד כלפי רבו, כגון שלא נאסר עליו להתפלל אחורי רבו (ברכות כז' ע"ב), ולא נצרך לפנות בכינויי כבוד לרבו (בבא בתרא קנח ע"ב), ומותר לו להורות במקום רבו (עירובין סג' ע"א). בנוסף תלמיד חבר, ורבו נספרים כשני דעות שונות, בשונה מתלמיד ורבו שנספרים כאחד (ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"א).
בהקשר של פסיקה הלכתית של התלמיד חבר במקום של רבו, קיימות שלושה דעות שונות:
מדברי הרמב"ם (תלמוד תורה, ה,ט) נראה שאין שום הלכה הייחודית לתלמיד חבר כלפי רבו, ולכן גם יהיה מותר להורות אף במקום רבו.
מדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב ב חלק ה) נראה שתלמיד-חבר אסור לפסוק רק בפני רבו, אבל שלא בפני רבו, אפילו בתוך שלושה פרסאות מותר לפסוק.
ראשונים שונים (תוספות לעירובין סב ע"ב ד"ה רב חסדא; ריטב"א עירובין סג' ע"א ד"ה והנכון בעיני, וציין שזו גם דעת ר"י הזקן) קובעים שלתלמיד חבר אסור להורות בתוך שלוש פרסאות של רבו, ומחוץ לכך מותר.
ר' יוסף אלאשקר בחיבורו מרכבת המשנה למסכת אבות (ו,ה) מביא את מ"ח הדברים של קניין תורה, כשהוא מחלק למי מיועד כל חלק מתוכם. חלוקתו מבוססת על כך שרמות לומדי התורה מתחלקים לארבע: הנמוכה ביותר זה התלמיד, אחריה התלמיד החבר, אחריה 'הרב המורה' ואחרונה הנשיא או הראש. התלמיד חבר, שלדעתו הוא התורגמן של הרב, והוא זה החוזר על דברי הרב לפני אלו שלא מבינים; לכן 'התלמיד החבר' צריך 'להתנהג עם התלמידים' ב-י"ב מידות, והם: (1) שידקדק עם החברים אשר הם תלמידים אצל הרב (ונחשבים כחברים שלו); (2) פלפול התלמידים, יחד עם 'הקטנים אשר לא הגיעו להיות חברים שלו'. (3) כשבא להורות 'צריך שיתיישב בדברי רבו', כדי שלא יטעה, ואף צריך לתת טעם לדבריו 'כדי שיתיישב בלב השומעים'. (4) שיהיה בקי במקרא ובמשנה, משום שהוא התורגמן. (5) 'במיעוט שיחה', שלא יישן בעת שהרב מדבר, משום שהוא צריך לחזור על דברי הרב לאלו שאינם מבינים. (6) במיעוט שיחת חולין. (7) במיעוט סחורה. (
צריך לא להתעסק בעייני תענוג. (9) אפילו שהוא רגיל להיות עם התלמידים, לא ירבה איתם בשחוק, 'אמנם מנהיגם בשמחה ובסבר פנים יפות'. (10) להמעיט בחיי אישות. (11) שלא יהיה קפדן. (12) צריך שיהיה שמח בהבנת התלמידים, 'ולא יתקנא במעלתם'.
בספרות היהודית השונה מופיעים דוגמאות רבות לתלמיד חבר. תקופת התנאים: רבי פנחס בן יאיר היה תלמיד חבר של רבי יהודה הנשיא. בן עזאי היה תלמיד חבר של רבי עקיבא (בבא בתרא קנח ע"ב). רבי אלעזר בן פדת תלמיד חבר של רבי יוחנן (ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"א).
בתקופת האמוראים: רבינא היה תלמיד חבר של רב אשי (ערובין סג ע"א). רב המנונא תלמיד חבר של רב חסדא (ערובין סג ע"א). רב ירמיה בר אבא תלמיד חבר של רב (הלכות גדולות סימן א פרק רביעי, הלכות ברכות עמוד מז). רב הונא כמו תלמיד חבר לרב אסי (רא"ש, ברכות פ"ה סימן כ).
בתקופת הראשונים: רבי יוסף קרא (שהיה מחכמיה הבולטים של צפון צרפת) היה תלמיד חבר של רש"י. רבי יוסף בן יהודה בן עקנין כונה כתלמיד חבר של הרמב"ם (כפי שנטען על-ידי ר"ש צרצא בספרו מקור חיים).
בתקופת האחרונים: האר"י היה תלמיד חבר של רבי בצלאל אשכנזי. רבי יצחק אלחנן ספקטור היה תלמיד חבר של רבי יהושע לייב דיסקין (הרב מבריסק).
עז77 עוד מאמר לספריה.
