כתב נושא: רבותינו הראשונים  (נקרא 4179 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק eran

  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 662
רבותינו הראשונים
« ב- : ינואר 24, 2007, 19:43:04 »
עז77 חשבתי שיהיה נחמד אם תוכל לעשות "סעיף" באתר שכל רבותינו לדורותיהם יתנססו שם, להלן רשימה של הרבה מרבותינו הראשונים שחיברתי אני. שמותיהם, פועלם חיבוריהם ועוד:

רבי אמנון ממגנצא (נפטר ב-ד'תשע"ב,1012 לספה"נ.תאריך לידה אינו ידוע)-
מחכמי אשכנז.אגדת "מעשה ברבי אמנון" מתארת כיצד דרש ההגמון מרבי אמנון, שהיה גדול הדור וכליל המעלות, להמיר דתו. כדי לדחותו בקש אמר רבי אמנון שיחשוב על הדבר שלושה ימים, אך אחר כך התחרט מאוד על שלא דחה אותו לאלתר.
ביום השלישי, משלא הגיע, הביאוהו בעל כורחו. הוא הציע שיכרתו את לשונו שסררה כאשר לא דחתה את אפשרות ההשתמדות מייד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו שלא הגיעו. עינוהו בייסורים איומים, כרתו את גפיו והמליחו את הפצעים במלח.
היה זה סמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם לפני אמירת קדושה פתח את פיו וחידש את פיוט "ונתנה תוקף". משסיים אותו נסתלק מן העולם.
ביום השלישי לפטירתו נגלה לרבנו קלונימוס וציווה אותו להפיץ בכל הקהילות פיוט זה, וכך עשה.
הסיפור מופיע בחלק מהמחזורים בסמוך לפיוט.
מעשה ברבי אמנון על פי ספר אור זרוע המצטט מכתב ידו של רבי אפרים מבון:
מעשה בר' אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שייהפך לדתם, וימאן לשמוע להם. ויהי כדברם אליו יום יום, ולא שמע אליהם, ויפצר בו ההגמון.
ויהי כהיום בהחזיקם עליו, ויאמר: "חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים", וכדי לדחותם מעליו אמר כן. ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוקים חיים.
ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה. ויבואו אליו קרוביו ואוהביו לנחמו וימאן להתנחם, כי אמר "ארד אל ניבי אבל שאולה". ויבך ויתעצב אל ליבו.
ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון אחריו. ויאמר לא אלך. ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון: "מהרו את אמנון להביאו בעל כורחו".
וימהרו ויביאו אותו. ויאמר לו:"מה זאת אמנון, למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי, להיוועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי". ויען ויאמר אמנון:"אני את משפטי אחרוץ, כי הלשון אשר דבר ותכזב לך דינה לחתכה", כי חפץ היה רבי אמנון לקדש את ה' על אשר דבר ככה. ויען ההגמון ויאמר:"לא, כי הלשון לא אחתוך, כי היטב דברה, אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דברת אלי אקצץ ואת יתר הגוף אייסר".ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו, ועל כל פרק ופרק היו שואלים לו:"התחפוץ עוד, אמנון, להפך לאמונתנו ?". ויאמר:"לא".
ויהי ככלותם לקצץ ציווה הרשע להשכיב את רבי אמנון במגן אחד וכל פרקי אצבעותיו בצידו, וישלחהו לביתו. הכי נקרא שמו רבי אמנון, כי האמין באל חי וסבל על אמונתו ייסורין קשין מאהבה, רק על הדבר שיצא מפיו.
אחר הדברים האלו קרב מועד והגיע ראש השנה ביקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל שליח ציבור, ויעשו כן.
ויהי כאשר הגיע שליח ציבור לומר הקדושה:"וחיות אשר הנה" אמר לו רבי אמנון:"המתן מעט ואקדש את השם הגדול", ויען בקול רם:"ובכן לך תעלה קדושה", כלומר שקידשתי את שמך על מלכותך ועל ייחודך, ואחר כך אמר:"ונתנה תוקף קדושת היום", ואמר:"אמת כי אתה דיין ומוכיח", כדי להצדיק עליו את הדין, שיעלו לפניו אותן פרקי ידיו ורגליו, וכן כל העניין. והזכיר:"וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי", שכן נגזר עליו בראש השנה. וכשגמר כל הסילוק נסתלק ונעלם מן העולם לעין כל ואיננו כי לקח אותו אלוהים. ועליו נאמר (תהלים ל"א):"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".
אחר הדברים והאמת אשר העלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס ולימד לו את הפיוט ההוא, "ונתנה תוקף קדושת היום", ויצו אותו לשלוח אותו בכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזיכרון. ויעש הגאון כן.

רבנו גרשום מאור הגולה (ד'תש"כ- ד'ת"ת.960 - 1040 לספה"נ) - מגדולי חכמי ישראל. מנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11. מתקן התקנות ששינו בצורה מרחיקת לכת את מעמדה של האישה ביהדות.
כאדם צעיר שימש מלמד תינוקות וכך התפרנס. את פעילותו העיקרית עשה בעיר מגנצא.
בתשובותיו בהלכה הוא תקיף ומקובל בפיו מטבע הלשון: "אשיב לפי מה שהראוני מן השמים".
הוא חיבר פיוטים שבהם הוא משמיע את זעקת עם ישראל המעונה לפני אביו שבשמים:
"העיר הקודש והמחוזות
היו לחרפה ולבזות
וכל מחמדיה טבועות וגנוזות
ואין שיור רק התורה הזאת" (מתוך "זכור ברית", סליחות ערב ראש השנה).
רש"י כתב עליו:"רבינו גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיים וכל בני גלות אשכנז וכיתים (כנראה איטליה) תלמידי תלמידיו הן".
חיבר את "חרם דרבנו גרשום" שהוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה בקהילות אשכנז וצרפת, וגזר עליהן בעונש חרם.שתי התקנות הידועות ביותר המיוחסות לו אסרו על ריבוי נשים ועל גירוש אישה בעל כורחה, אף שההלכה במקורה אינה אוסרת על שני דברים אלו.בנוסף מפורסמת גם תקנה שלו שנועדה לעגן את הזכות לפרטיות: אין לאדם לפתוח את מכתב חברו.
מתלמידיו:ר' יעקב בן יקר,ר' יצחק הלוי,ור' יצחק בר יהודה שהיו גם רבותיו של רש"י.

רבי משה הדרשן (ד'תש"ס- ד'תת"י.1000- 1050)- פרשן המקרא ומחבר מדרשים. ת"ח עצום,תושב העיר נרבונה שבצרפת, התפרסם ביצירתיותו בתחומי המדרש והאגדה. בין תלמידיו נמנה רבי נתן בן יחיאל בעל "הערוך".
דברי דרש של ר' משה הדרשן צוטטו מספר פעמים על ידי רש"י בפירושו לתורה.כמו כן עסק ר' משה הדרשן בפרשנות הפיוט.הכינוי "הדרשן" ניתן לו מפני שהצטיין בדרשותיו באגדות המתקבלות על הלב.

רבי ניסים בן יעקב (ד'תת"א.1050.תאריך לידה אינו ידוע)- כונה "איבן שאהין", "ניסים גאון" או "רבינו נסים", מחבר מפתח מנעולי התלמוד.
רבי ניסים נולד לאביו רבי יעקב בן ניסים וגדל בעיר קירואן שבתוניסיה של ימינו. למד אצל אביו ששימש כראש ישיבת קירואן ואצל רבי חושיאל ששימש לאחר פטירת אביו כראש הישיבה, לאחר מותו של רבי חושיאל שימש הוא כראש הישיבה, בנוסף למד יחד עם בנו של רבי חושיאל רבנו חננאל. כמו כן עמד בקשר מכתבים עם רב האי גאון ועם שמואל הנגיד, בכך סייע להעביר את ספרות הרבנים מבבל לספרד.
ספרו "מפתח מנעולי התלמוד" מיועד להרחבה באותן סוגיות המוזכרות בקצרה בש"ס. כמו כן חיבר את "מגילת סתרים", "חבור יפה מהישועה", "סדור תפילה", "פירוש על התורה", "ספר המצות" ו"הלכות לולב".

רבנו חננאל בן חושיאל (ד'תש"נ- ד'תתי"ד.990- 1054)- מכונה הר"ח בין פרשני התלמוד הראשונים, חי בתקופת קו התפר בין הגאונים לראשונים.
נולד בקירואן ולמד יחד עם רב נסים גאון.לדעת הרב חיד"א היה רבם של הרי"ף ורבנו גרשם מאור הגולה, (ר' נתן בעל הערוך לשם הגדולים בערכו).
חיבר פירוש לתלמוד המודפס בחלק מהמהדורות בצידי הדף. חלק מפירושו לתלמוד אבד ככל הנראה בכתב יד (חלק מכתבי היד נמצאו בשנים האחרונות) ופירושו מוזכר בחידושי הרמב"ן והתוספות בשם הר"ח. פירושו לתלמוד מתמקד בתרגום מארמית לעברית, הוספת מבואות, סיכום המסקנות ולעיתים השוואה עם הסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי. כמו כן חיבר ביאור על התורה הדומה בשיטת פירושו לרס"ג.

רבי שמואל הנגיד( ד'תתט"ו.1055.תאריך לידה לא נודע)- רבי שמואל הנגיד נולד בעיר קורדובה, אשר בספרד,למד תלמוד אצל ר' חנוך, דקדוק עברי אצל ר' יהודה חיון.
הוא שימש כעשרים ותשע שנים כמדינאי במדינת גרנדה, תוך שהוא נושא את יהדותו בקומה זקופה בחצרות שני מלכים, דואג לקהיליות היהודיות בספרד, תומך בישיבות, ובלימוד התורה ועוסק בעקביות בשירה, ובחקר הלשון העברית.
רבי שמואל הנגיד מיזג בהשכלתו את התרבות היהודית המקורית ביחד עם ידע כללי ומדעי נרחב, כולל ידיעת שבע לשונות שבכולן ידע לכתוב שירים.
ר"ש נהג נשיאותו בכל קהלות גראנדה שתיארוהו בשם "נגיד". ביתו היה מקום לאספת חכמים וסופרים שהעתיקו את ספרי ישראל. הוא עודד משוררים עבריים ותמך בהם.

רבי יעקב בר יקר (ד'תתכ"ד.1064.תאריך לידה לא ידוע)-
השרידים שנשתמרו מתורתו של ר' יעקב בר' יקר והידיעות אודותיו מעטים הם. אף-על-פי כן הוא זכה לפרסום, יותר מחכמים רבים אחרים באשכנז הקדומה, בשל אישיותו המיוחדת ובשל ההערצה שרחש לו תלמידו הגדול, רש"י.
מצבת קבורתו של ר' יעקב נתגלתה בין אבני חומה עתיקה במגנצא, ובה מצוינת שנת פטירתו:"זו מצבת רבינו רבי יעקב בר יקר הנפטר לגן עדן בשנת תתכ"ד לפרט תהא נפשו בעדן".
תלמידיו, רש"י ור' שלמה בר' שמשון, כינו אותו "מורי (או רבי) הזקן".
יצירתו הספרותית:
השרידים המפורשים מתורתו של ר' יעקב בר' יקר, שהגיעו אלינו, מעטים הם. חלק קטן עודנו טמון בכתבי-יד, ורבים אחרים הוטמעו בפירושיו של רש"י. באמצעות מפעלו הפרשני של רש"י, תרם ר' יעקב תרומה חשובה לפירוש התלמוד ולימודו בכל הדורות.

רבי שלמה אִבְן גַבִירוֹל(ד'תת"ל.1070.תאריך לידה אינו ידוע)- היה משורר ופילוסוף יהודי בספרד. נולד במלגה שבדרום ספרד, חי תקופה ארוכה בסרגוסה, ונפטר בולנסיה.
הוריו מתו בהיותו צעיר, בכל זאת גדל על ברכי התורה והתלמוד, עשה חיל בדקדוק הלשונות עברית וערבית, וגם באסטרונומיה, הנדסה, הגיון ופילוסופיה.
החל לכתוב שירים מנעוריו והתחקה אחרי שירי דונש בן לברט.
חיבר ספרים רבים בניהם ספר מוסר בשם "תיקון מידות הנפש".חיבורו הפילוסופי החשוב הוא ספר בשם "מקור חיים".
היה תלמידם של רב האי גאון,ורב ניסים גאון.

רבי יצחק בן רבי יהודה אבן גיאת(ד'תש"צ- ד'תתט"מ.1089- 1030)-היה דקדקן,וכתב פיוטים רבים ונשארו ממנו קרוב ל-200 פיוטים, פירושים לתנ"ך ולתלמוד.לאחר פטירתו החליפו הרי"ף ברבנות.

הרי"ף - רבי יצחק אלפסי (ד'תשע"ג 1013 - ד'תתס"ג 1103)- מגדולי פוסקי התלמוד ומגדולי הפוסקים הספרדים.
הרי"ף נולד בעיר 'קלעת חמאד' שבאלג'יריה. הוא למד בישיבת קירואן שבתוניסיה והיה תלמידם של פרשני התלמוד, רבינו חננאל בן חושיאל, הרב ניסים בן יעקב גאון ורבי דוד אבן הג'ר.
הוא עבר להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, ושם יצר את עבודתו הרוחנית ואף העמיד תלמידים. על שם מקום זה קיבל את הכינוי אלפסי.
אף שכתב ספרות של שאלות ותשובות ענפה, התפרסם בעיקר בשל חיבורו על התלמוד שהקיף 24 מסכתות שהיו רלבנטיות להלכה בתקופתו. חיבור שהתכנה מאוחר יותר בשם "תלמוד קטן". כתב את ספרו במתכונת התלמוד, כשהוא מתמצת, מעתיק ומרכז רק את הדברים שלדעתו נוגעים להלכה. בכך יצר לתלמוד עמוד שדרה הלכתי שמקל על פסיקת ההלכה, כמו גם עריכה של תלמוד מקוצר, להקלה על תפוצתו ולימודו של התלמוד. בנוסף לכך גם הכליל בחיבורו דברי אגדה במיוחד כאלו שנוגעים לדברי מוסר. על ספר זה חוברו פירושים רבים וכמו הרמב"ם יש לו נושאי כלים שניסו להסבירו.
נפטר והוא בן 90. לאחר פטירתו נכתבו עליו קינות על ידי המשוררים, רבי משה אבן עזרא ורבי יהודה הלוי, תלמידו.
מתלמידיו:
הרב יעקב - בנו.הרב יוסף אבן מיגאש (הר"י מיגאש), ממלא מקומו בראשות הישיבה. רבי יהודה הלוי, מחבר ספר ה"הכוזרי". רבי אפרים מקלעה - שהשיג על רבו השגות רבות המובאות בשמו בראשונים. רבי ברוך אלבאליה.
פרשניו:
"תלמידי רבנו יונה" על מסכת ברכות.רבי יהונתן הכהן מלוניל. רבנו נסים.נימוקי יוסף לרבי יוסף חביבא.
הגהות חות יאיר לרבי יאיר חיים בכרך. חידושי אנשי שם - לקט חידושים.
בנוסף נדפסו סביב לרי"ף: ספר המאור לרבי זרחיה הלוי (המחולק ל"מאור הקטן" על סדר מועד, ול"מאור הגדול" על סדרי נשים ונזיקין) - ספר שענינו השגות על דברי הרי"ף. ושני הספרים שנכתבו על מנת להגן על הרי"ף מפני ההשגות של בעל המאור - ספר הזכות ומלחמות ה' לרמב"ן.

רבי שלמה בן יצחק (רש"י,ד'ת"ת- ת'תתס"ה.1040 - 1105)- חכם יהודי צרפתי, הנחשב לגדול מפרשי המקרא והתלמוד ולאחד מגדולי חכמי ישראל בכל תקופת הראשונים.
לייחוסו של רש"י ערך מיוחד בתחום הייחוס היהודי. רבים הם המחפשים את ייחוסם לדוד המלך, והמסורת מייחסת את המוצא מדוד לכמה אנשים וביניהם לרש"י. (אדם נוסף לו מיוחס מוצא זה הינו המהר"ל מפראג, וכן ישנן מספר משפחות ממוצא ספרדי, כגון משפחת אברבנאל, המתגאות בייחוס זה).
המסורת מייחסת את ההשתלשלות מדוד לרש"י באופן הבא: רש"י הוא נכדו של ר' אליקים, שהוא דור 31 מרבי יוחנן הסנדלר, שהיה דור רביעי מרבן גמליאל הזקן, בן שמעון הנשיא, בן הלל הזקן, מבני שפטיה בן דוד מלך ישראל.
רש"י נולד בעיר טרואה ומעיד על אביו באחד מפירושיו במסכת סנהדרין, שאביו היה מלומד גדול.גם דודו רבי שמעון הזקן, למד תורה מפי רבנו גרשום מאור הגולה באשכנז.
רש"י למד בישיבות מגנצא (מיינץ) וורמיזא (וורמס) שבאשכנז (כיום גרמניה) מגיל 20 עד הגיעו לגיל 30, ושם עוצב עולמו הרוחני.הוא למד אצל רבי יעקב בן יקר, רבי יצחק הלוי ורבי יצחק בן יהודה - שלושתם מתלמידי רבנו גרשום.
לרש"י נולדו שלוש בנות: אחת מהן, יוכבד, נישאה לרבי מאיר בן שמואל ומהם נולדו ארבעה נכדים: שמואל הוא רשב"ם, יעקב הוא רבנו תם מבעלי התוספות, הריב"ם ושלמה שנפטר בצעירותו. בתו השנייה של רש"י, מרים, נישאה לרבי יהודה בר נתן (ריב"ן) ולהם נולד רבי יום-טוב.הייתה לו גם בת שהייתה נשואה לרבי שמואל ב"ר שמחה (מחבר מחזור ויטרי) והיא אמו של הר"י מבעלי התוספות.
רש"י פירש כמעט את כל התנ"ך כולו: פירושו על המקרא הוא הפירוש הפשטי ביותר מביניהם, וכפי שכותב בעצמו "יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ושאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבוּר על אופניו" (פירושו לבראשית ג' ח'). עם זאת, משתמש רש"י רבות בפירושי חז"ל, ועיקר מלאכתו הייתה בסינון הדברים המתאימים לפשוטו של מקרא או המוסיפים תוספות נחוצות, ובניסוחם בדרך קצרה.
פירושיו על הנביאים והכתובים הם פשטניים אך נוטים עוד יותר למדרש.
רש"י הוא המפרש העיקרי של מסכתות התלמוד הבבלי, אך ישנן מעט מסכתות שלא פירש או שפירושיו לא הגיעו אלינו, ומעט מסכתות שפירש רק את מקצתן. כך, בתחילת מסכת בבא בתרא (דף כט') נקטע פירושו, ומשם המשיך נכדו רשב"ם את הפירוש. וכן במסכת מכות (דף כ"ד), וכן במסכתות נדרים ונזיר.
פירוש רש"י על התלמוד (בדומה לפירושו על התנ"ך) מתאפיין בלשון קצרה וברורה, הטומנת בחובה דרך מיוחדת בהבנת הגמרא.פירושי רש"י היו פופולאריים ביותר עוד בימי חייו. כבר בחייו התפרסמו פירושיו בחוברות שהופצו בעותקים רבים ונקראו "קונטרסים".
על פירושו הגדול של רש"י לתורה נכתבו למעלה ממאה פירושים שמחבריהם מכונים לעיתים "מפרשי רש"י". הידועים שבהם הם המהר"ל מפראג שכתב את "גור אריה", ורבי אליהו מזרחי (הרא"ם).
רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר מלובביץ', יצר שיטה חדשה בהבנת פירושו של רש"י על התורה. שיטה בעלת כללים רבים וסבוכים, שלוקטו מדברי רש"י בפירושו (כללים אלה רוכזו בספר "כללי רש"י"). על פי שיטה זו, מתרץ הרבי קושיות רבות של המפרשים הקדומים. חלק מפירושיו של הרבי לוקטו בספרי "ליקוטי שיחות" (39 חלקים), ו"ביאורים לפירוש רש"י על התורה" (5 חלקים).


רבי שמחה מויטרי (ד'תתס"ה.1105.תאריך לידה לא ידוע)-
היה מתלמידיו של רשי.בעל סידור "מחזור ויטרי" הכולל את נוסחאות התפילות לכל השנה (המייצגות את נוסח צרפת הקדום), דיני שבת ועירובין, זמירות, פירוש על עשרת הדברות, על פרקי אבות, סדר מקבלי התורה ולומדיה, שיר ליל שכורים לפורים, תשובות מרש"י, תגין, אותיות גדולות וקטנות ועשר נקודות, דרך ארץ, גן עדן, מלחמות ה' בזמן המשיח, דיני שחיטה וטרפות, יין נסך, נוסח הגט, חליצה, נוסחי שטרות. נמצאים בו פיוטים שונים שאינם מופיעים במחזורים אחרים.

ר' שמואל החסיד: מראשוני חכמי הסוד באשכנז במאה ה – 12. נולד בשפירא לאביו הצדיק    רבי קלונימוס הזקן. ר' שמואל התייתם מאביו ביותו נער. הוא גדל בתורה ובחכמה אך עיקר גדולתו לא הייתה בשדה הפלפול התלמודי, כבני דורו בעלי התוספות, אלא השתקע בראשו ורובו בתורת הרזים והכוונות ועסק בעבודת ה' מתוך אהבה ויראה, עד שנעשה לעמוד הגדול שעליו נשענה היהדות האשכנזית לדורות והכשירה אותה למסירות נפש על קידוש ה'.
ר' שמואל הרביץ תורה בבית מדרשו בשפירא ותלמידים רבים קיבלו תורה מפיו.
משני בניו היה רבי אברהם בכורו תלמידו בתורת הנגלה ור' יהודה קיבל מפיו את תורת הרזים והמשיך את דרכו בחסידות. ר' שמואל נקדש מאוד בעיני בני דורו והבאים אחריו והרבו לספר עליו אגדות מופלאות והכתירוהו בתארים: חסיד, קדוש, ואף נביא קראו לו. הוא חי חיי עוני וסיגופים ועבד את ה' בשמחה ודבקות.
הוא לא הלך בדרך הסלולה למרבית חכמי דורו ולא חיבר תוספות ופלפולים על התלמוד, אלא שם ליבו לעסוק במקצועות שהוזנחו על ידי בני דורו, על כן חיבר פירוש כל מסכת תמיד מסדר קדשים, וכן חיבר פירוש כל מדרשי ההלכה: המכילתא והספרא. הוא חיבר גם פירוש על התורה בדרך הרמז גימטרייא נוטריקון, בדברי מוסר ויראת שמים. כן חיבר תיקון ופרוש התפילות בדרך הסוד.
רבה הייתה השפעתם של ר' שמואל החסיד ובנו ר' יהודה החסיד על יהדות אשכנז.
רק בכוחה של האמונה התמימה שהורו חסידים אלה, יכלו יהודי אשכנז להחזיק מעמד ברדיפות האיומות שעברו עליהם דורות רבים.

רבי שמעון מפרנקפורט- החיד"א מציין כי הרב שמעון אשכנזי מפרנקפורט הוא זה שחיבר את הילקוט שמעוני הקרוי על שמו.
ילקוט שמעוני הינו לקט מדרשים קדומים על התנ"ך.מדרשי הילקוט מלוקטים מהתלמוד הבבלי והירושלמי, מהספרא והספרי, מספרי זוטא ומכילתא, מדרש רבה ומדרש תהלים, אבות דרבי נתן ומסכתות קטנות, פסיקתא ותנחומא ועוד מדרשים שנעלמו מאיתנו במשך השנים וזהו למעשה השריד היחיד שלהם, כדוגמת מדרש אספה, מדרש אבכיר, מדרש זוטא ועוד.
על הילקוט קיים פירוש זית רענן, אותו חיבר הרב אברהם גומבינר, בעל "המגן אברהם".

רבי יהודה הלוי (ד'תתל"ה- ד'תת"ק.1075 -1140)- תלמיד חכם, פילוסוף, רופא ומגדולי המשוררים וההוגים של היהדות.
ריה"ל נולד בעיר טודלה שבצפון ספרד, למשפחה עשירה ומשכילה, וזכה לחינוך מקיף גם בתחום היהדות וגם בתחום ההשכלה הכללית-הערבית. היה תלמידו של פרשן ופוסק התלמוד רבי יצחק אלפסי.
ריה"ל חי בין שלושה מאורעות עיקריים שהטביעו את חותמם על עם ישראל בתקופה זו:
הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד על ידי הנוצרים, מלחמת הרקונקיסטה החלה בסביבות שנת 1075 ונמשכה עשרות שנים; המלחמה הסתיימה ב-1266 בהצלחה די גדולה לנוצרים שהשתלטו על רוב ספרד מלבד אזור גרנדה (דרום אנדלוסיה). במלחמה זו נדדו המוני אנשים ממקום למקום, והיהודים שתפסו משרות נכבדות בשלטונות שני הצדדים - הנוצרים והמוסלמים - סבלו קשות וזוהו על ידי כל צד כאויב. ריה"ל נדד אף הוא מהצפון לדרום; הוא נחשף למלחמה ואחדים מידידיו מתו בה.
מסע הצלב הראשון בשנת 1099 גרם ליהודים צרות רבות בארצות הנוצרים, הם נטבחו ועונו.
הופעת האלמווחדון - קבוצת מוסלמים קנאית מצפון אפריקה שתפסה את השלטון בספרד המוסלמית וקבוצות קיצוניות לא סובלניות, שדרשו מנתיניהן להמיר את דתם בכוח. כאשר אלו תפסו את השלטון בספרד, ברחו משם משפחות רבות, ביניהן משפחתו של הרמב"ם.
בשנות חייו הראשונות נדד ריה"ל בספרד כמשורר שכיר בחצרות של נכבדים באירועים חשובים,ריה"ל התחבר אף למשוררים יהודיים והתקבל בכבוד גדול בטולדו.
ריה"ל התחבר במיוחד עם רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), והם נדדו יחדיו בספרד המוסלמית; ראב"ע אף מזכיר את ריה"ל מספר פעמים בפירושו למקרא (כגון בפירושו לשמות ט,א; כ,א; דניאל ט,ב). בשלב מסוים החליט ריה"ל לעלות לארץ ישראל וב- 1140 עלה  על אוניה לכיוון מזרח,משום הכמיהה לעלות לארץ ישראל.
רבי יהודה הלוי התפרסם בעיקר בזכות ספרו הפילוסופי-יהודי "הכוזרי", ספר שעבד עליו כעשרים שנה.הוא מבסס את סיפור המסגרת של הספר על התגיירותו של מלך כוזר.הגאון מוילנה קבע כי "ספר הכוזרי הוא קודש קודשים ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו".

רבנו בַּחְיֵי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה (ד'תתקכ"א.1161.תאריך לידה אינו ידוע)- פילוסוף יהודי מחבר חובות הלבבות, הוגה דעות ודיין יהודי שגדל וחי בעיר סרגוסה בספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד.
ספרו העיקרי הנקרא "תורת חובת הלבבות" והמוכר יותר כ"חובות הלבבות", הינו ניסוח של "תורת המוסר" היהודית. הספר נכתב בשנת 1080 בערבית בשם "כתאב פי הדאיה פראיץ אלקלוב", ותורגם לעברית בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא יהודי. הספר תורגם מחדש מעברית לערבית וליידיש ואפילו לכמה שפות אירופאיות. תרגום נוסף של הספר לעברית נעשה בשנת 1973 בידי הרב יוסף קאפח.
רבנו בחיי הבדיל בספרו בין "חובות האיברים", כלומר המצוות המעשיות המוטלות על היהודים, לבין "חובות הלב" - חובות ההכרה וההרגשה, שהן מצוות האמונה והדרישות המוסריות. הוא מדגיש שהאחרונות עולות בחשיבותן על הראשונות. על פי השקפתו, על היהודי חובה להאמין באל ולבטוח בו, לערוך חשבון נפש ולחזור בתשובה, אך מעל הכול, לאהוב את האלוהים. הספר מחולק לעשרה "שערים" (פרקים) שכל אחד מהם עוסק באחת מחובות הלב. השער הראשון - שער הייחוד, עוסק באמונה, ואילו השערים האחרים עוסקים במוסר ומידות.

ר' אברהם בן עזרא (ד'תתב"ב- ד'תתקכ"ד.1092- 1164)-
היה משורר, בלשן, פרשן המקרא ופילוסוף, מהבולטים בהוגים היהודים.עסק גם באסטרולוגיה, שהביאה אותו גם לעיסוק במתמטיקה ובאסטרונומיה. כל כתביו נכתבו בעברית.
בתקופת חייו הראשונה ישב בספרד, וממנה יצא לנדודים בארצות שונות. ביקר כנראה באפריקה: תוניס (בעיר קאבס), אלג'יריה, מרוקו (כנראה בעיר סגלמסה), ואפשר גם במצרים. נפגש עם חכמים שונים, ובהם רבי יהודה הלוי, שנלווה אליו באחת מנסיעותיו לאפריקה.
 לאבן עזרא היו חמישה ילדים (על פי פירושו לשמות ב' ב), רק אחד מהם, יצחק, ידוע לנו בשמו.
מטודילה עבר לשבת בקורדובה.כתב כמעט את כל ספריו, תוך שהוא נודד במדינות אירופה.
ברומא חיבר:
פירוש על חמש מגילות (פירושו לאיכה הסתיים בשבט תתק"ב - 1142). מאזני לשון קודש (=מאזנים): ספר דקדוק עברי. פירוש לספר איוב (חיבר לכבוד תלמידו בנימין בנו של ר' יואב), ודניאל (הפירוש הקצר). תירגם מערבית את שלושת ספרי הדקדוק של ר' יהודה אבן חיוג'.
בטוסקנה, שם חיבר:
פירושו הקצר על התורה. פירוש על נביאים ראשונים (אבד). פירוש על ספר ישעיהו.
עבר למנטובה ובה חיבר את "ספר צחות", שהוא ספר דקדוק.
עבר לוירונה ובה חיבר את:"ספר העיבור": על לוח השנה. "ספר המספר". "שפה ברורה": דקדוק עברי.
עבר לצרפת בשנת תתק"ז או תתק"ח, והתגורר בנרבונה שבפרובנס, בדרש ורואן שבחבל נורמנדי. התיידד עם רבנו תם. הספרים שחיבר בצרפת:
"ספר הלוחות": לוחות אסטרונומיים. "ספר השם".
פירושו הארוך על התורה.פירוש על דניאל, תהילים, תרי עשר, פירוש שני על מגילת אסתר ופירוש שני על שיר השירים. ספר "יסוד המספר": עוסק באריתמטיקה.
"ספר האחד": על המספרים 9-1. ספריו האסטרולוגיים: ראשית חכמה, ספר הטעמים, משפטי המזלות, ספר המולדות, ספר המבחרים, ספר המאורות, ספר העולם (מהם נדפסו רק ראשית חכמה, ספר המבחרים, ספר המאורעות וספר העולם).
ללונדון עבר בשנת תתקי"ח (1158), ושם חיבר את "יסוד מורא" ו"אגרת השבת".
הוא נפטר בשנת תתקכ"ד, בשנת 72 לחייו.

ר' מימון (ד'תת"ע- ד'תתכ"ה.1110- 1165)- ר' מימון הדיין,אביו של הרמב"ם,הוא בנו של ר' יוסף החכם.ר' מימון הרבה לעסוק בתורה,ובין השאר למד אצל ר' יוסף הלוי אבן מיגאש,ואף זכה לתואר "דיין",תואר שהיה נפוץ במשפחת הרמב"ם.בשנת ד'תתק"ח נפלה העיר קורדובה שבספרד, מקום מושבו של ר' מימון,בידי "המוחדין" שהגיעו מצפון אפריקה,ותושביה עמדו הבחירה בין המרת דת אן מוות או גלות.משפחת מימון בחרה גלות,ולאחר נדודים בערי ספרד השונות, התיישבה בעיר פאס שבמרוקו.באותה תקופה כתב ר' מימון את "איגרת הנחמה" שלו,שנועדה להמוני העם הסובלים מעול השעבוד המוסלמי.

רבי אליעזר בן נתן (ד'תת"נ- ד'תתק"ל.1090- 1170)- מבעלי התוספות הראשונים במגנצה (מיינץ) גרמניה.
למד תורה מפי רבי יצחק בן אשר הלוי (הריב"א). בין חתניו ניתן למצוא את רבי שמואל בן נטרונאי (הרשב"ט), ויואל הלוי. ובין קרוביו את ר' שמריה בר' מרדכי, שהיה תלמידו של ר' יצחק בר' אשר הלוי. נכדו הוא הראבי"ה שהיה גם תלמידו. עמד בקשר מכתבים עם רבי מאיר בן שמואל ועם רבנו תם והרשב"ם ואף חתם עמהם על תקנות. תקופת מה היה בבוהמיה.
חיבורו הגדול הוא "אבן העזר" קרוי גם "צפנת פענח". כן חיבר "אבן הראשה" (קיצור של אבן העזר), "סדור עם פירוש הראב"ן", "תוספות ראב"ן", "קובץ מנהגים".
בתקופתו היה מסע הצלב הראשון בעקבותיו חיבר קינות על גזירות תתנ"ו. כן חיבר פיוטים.
מתשובה של הרא"ש (המופיעה בבית יוסף יו"ד סימן מ"ז ה וכן גם מהאמור ברא"ש למסכת חולין פרק ג סימן ד.) "דע כי מעשה כזה בא לפני זקני רבי אליעזר בר נתן ז"ל" עולה שהיה סבו של הרא"ש.

הרב יעקב בן מאיר (ד'תת"ס- ד'תתקל"א.1100- 1171)- מכונה בדרך כלל רבנו תם, בראשי תיבות: ר"ת. נכדו של רש"י, מגדולי בעלי התוספות. נקרא 'תם' ע"ש הפסוק "ויעקב איש תם יושב אהלים" (בראשית כה, כז'). כמו סבו, חי רבנו תם בצרפת. כתב את "ספר הישר" וכן ספר על הדקדוק העברי. נודע גם כמשורר ובלשן בעל ידע לשוני רב.
ר"ת חי בעיר רומרוג ובמהלך מסע הצלב השני בשנת ד'תתמ"ב הוא כמעט נהרג על ידי הצלבנים.ואלו דבריו של בן דורו של ר"ת, ר' אפרים בר' יעקב מבונא:"ויום טוב שני של שבועות נאספו הטועים [הצלבנים] מארץ צרפת אל רומרוג ובאו בבית רבינו יעקב שיחיה ולקחו כל אשר לו בביתו וקרעו ס"ת בפניו ולקחוהו והוליכוהו אל השדה ודברו אתו משפטים על דתו ויתנכלו להמיתו ופצעו אותו חמשה פצעים בראשו, כי אמרו אתה גדולו של ישראל לכן ניקחה ממך נקמת התלוי ונפצעה בך כאשר פצעתם באלוהינו ה' פצעים. וכמעט שכנה דומה נפשו הטהורה לולי רחמי יוצרנו אשר ריחם על תורתו וימן ד' שר גדול לרבינו יעקב בדרך אותו שדה ויקראהו רבנו וישחדהו בסוס שווה ה' זקוקים וילך השר וידבר על לב התועים וישסעם בדברים ויאמר להם הניחו לי היום ואני אדבר עמו אולי יפותה ונוכל להסיתו ואם לא יאבה דעו כי מחר אתננו בידכם. וכה עשו ונדחית השעה הרעה בחמלת ה' על עמו ריחם על המרביץ להם תורתו הקדושה".
רבנו תם כינס אסיפות  שהביאו לקביעת תקנות ליהדות צרפת. ביניהן אחת הנוהגת בדין תורה עד לימינו (בשינויים שנקבעו במהלך הדורות) והקרויה "תקנת הנדונייה".
בתקופה שבה חי רבי אברהם בן עזרא בצרפת הוא התיידד עם רבנו תם, וישנה התכתבות ביניהם בה הוא אומר על ר"ת -"אתה מקום מקדש וההראל". ר"ת התכתב גם עם גדולי ישראל נוספים בדורו.
פירושיו של ר"ת הם היסוד הראשון לכל קובצי התוספות. הוא כתב את החיבור "ספר הישר", שהוא מעין אסופה בת שני חלקים של שו"תים ופרשניות לגמרא. כן חיבר דברים נוספים בענייני כתיבת ספר תורה וגטין ומחזור שכלל הלכות תפילה, חיבר מספר פיוטים וספר דקדוק.
רבנו תם חלק על סבו, רש"י, בעניין סדר הפרשיות בתפילין, ועד היום ישנה חלוקה בין 'תפילין של רש"י' לתפילין של רבנו תם' (אותם יש נוהגים להניח בנוסף לתפילין של רש"י), אם כי ההלכה נפסקה כדעת רש"י. במסורת שקבע רש"י, סדר הפרשיות הוא "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע ישראל", "והיה אם שמוע". לגרסת רבנו תם הסדר הוא "קדש", "והיה כי יביאך" "והיה אם שמוע" ו"שמע ישראל".

רבי שמואל בן מאיר (ד'תתמ"ה- ד'תתקל"ד.1085- 1174)- פרשן מקרא ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י.
אביו של רשב"ם, ר' מאיר מרומרו, מראשוני בעלי התוספות, היה מורהו הראשון.
בבבא בתרא עג ע"א כותב רשב"ם: כך שמעתי מאבא מרי ובבראשית כה, לב: כך פירש אבי הרב רבי מאיר מנוחתו כבוד ובבמדבר לא, מט: מאבא מרי הרב רבי מאיר שמעתי שיטה זו ועיקר.
רש"י סבו היה מורהו השני. בישיבתו הוא למד את התנ"ך ואת התלמוד למד מפיו.
רשב"ם היה בקי במקרא ובתלמוד,בפרשנותו היה החלטי בהיצמדותו לדרך הפשט.ב'ערבי פסחים', הפרק האחרון של מסכת פסחים, מופיעים זה לצד זה פירוש רש"י ופירוש רשב"ם.פירוש רשב"ם לתלמוד מתאפיין באריכות יתר מזה של רש"י. הוא מתייחס לסוגיה בהרחבה ולעתים מציין פסק הלכה. רש"י הפסיק את פירושו במסכת בבא בתרא סוף פרק ב (דף כט ע"א) ומשם מתחיל פירושו של רשב"ם וזהו הפירוש העיקרי למסכת זו. יש דפוסים שנכתב בהם: כאן מת רש"י.
הרשב"ם חיבר גם פירוש למקרא.

רבי אברהם אבן דאוד (ד'תת"ע- ד'תתק"מ.1110- 1189)-
היה היסטוריון ,פילוסוף ואסטרונום יהודי (ראב"ד הראשון).חי ופעל בספרד,וחיבר את "ספר הקבלה" המציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.חיבר ספר חשוב בפילוסופיה בשם "האמונה הרמה".

רבי זרחיה הלוי מגירונדי(ד'תתצ"ה- ד'תתקמ"ו.1135- 1186)-
מן הראשונים. מחבר ספר המאורות, ספר השגות על הרי"ף. נקרא בפי כל: בעל המאור.
הרז"ה נולד בעיר גירונה שבספרד במאה ה-12. משפחתו, משפחת היצהרי, הייתה מהמשפחות החשובות בקהילה היהודית בגירונה.
בגיל צעיר הגיע עם הוריו למחוז פרובנס שבצרפת, שבאותה תקופה נחשב פורה מבחינת הקהילה היהודית. שם למד תורה תחילה בנרבונא ולאחר מכן בלוניל, שם נשאר גם ללמד.
את חיבורו העיקרי, ספר המאורות, החל לכתוב בעודו בן תשע עשרה, כפי שהעיד על עצמו בפיוט המופיע בפתיחת הספר.
כאמור, חיבורו המפורסם של הרז"ה הוא ספר ההשגות על הרי"ף: ספר המאורות. ספרו זה מתחלק לשניים: 'המאור הקטן' נכתב על מסכת ברכות וסדר מועד וכן על מסכת חולין, ו'המאור הגדול' נכתב על סדרי נשים ונזיקין.
את חיבורו הוא פותח בפיוט בשפה הארמית. לאחר מכן הוא מאריך בהקדמתו במעין התנצלות על  שהשיג על דברי הרי"ף. וכך הוא כותב שם על הרי"ף: ואינו צריך להאריך בגדולתו ובחכמתו. כי היא גלויה לכל בעלי עיניים. כשמש בחצי השמים. וכנפי צדקותיו. בחבור הלכותיו. פרושות על דורותיו. ועל כל דורות הבאים אחריו. כי לא נעשה חבור יפה כמוהו בתלמוד מאחרי סתימתו. ומסיים דבריו אלו: ועל כן חובה עלינו בכל דבר נכבד ומפואר, לכבדו ולפארו לקדשו ולטהרו ולהלבינו ולבררו כפי כחנו. ולזאת חברתי הספר הזה".
לאחר פתיחה זו, הוא מסביר בהקדמה מדוע בחר לקרוא בשמות הללו לחיבוריו: 'המאור' נקרא כך, משום שענינו להאיר עיני התלמידים. 'המאור הגדול', שנכתב על סדרי נשים ונזיקין, נקרא כך כיון שדיני ממונות, המרובים בסדר זה, נקראו בפי חז"ל: מקצוע גדול בתורה. 'המאור הקטן',
שנכתב על סדר מועד, נקרא כך כיון שהמועדים נקבעים על פי קידוש החודש, על פי חידוש הלבנה, שהיא המאור הקטן.
בספר ישנה מערכת הפניות פנימיות מפורטת ומסועפת - ומדויקת להפליא.
חיבר גם את ספר "הצבא" שבספר זה מציג הרז"ה שלשה עשר כללים בדרכי לימוד הגמרא שעל פיהם התורה נדרשת.

רבי יצחק הזקן בן שמואל(המכונה ר"י)- מחכמי צרפת,אחיין ותלמיד לרבנו תם ולרשב"ם, ומחשובי בעלי התוספות.לאחר פטירת רבנו תם עמד בראש ישיבתו של רבנו תם שהיו בה 60 תלמידים מחשובי בעלי התוספות והשיג הרבה על אבי זקנו רש"י התוספות שימשו נר לרגלי תלמידיו וביניהם רבי שמשון בן אברהם משנץ. בנו רבי אלחנן המשיך בדרכו.

יהודה אבן תיבון (ד'תת"פ- ד'תתק"נ.1120- 1190)- היה מתרגם ורופא בממלכת ספרד בתור הזהב של יהדות ספרד.היה אביו של שמואל אבן תיבון והיה בן למשפחת אבן תיבון.
יהודה נולד בגרנדה.הוא נאלץ לעזוב את ספרד כתוצאה מרדיפות המוסלמים הקיצונים.
מספרד עבר לצרפת וישב בפרובנס, שם עסק ברפואה בעיר לונל ושירת בין השאר גם אבירים, נסיכים. חשיבותו הרבה של יהודה אבן תיבון לספרות העברית היה בכך שתירגם כתבים של סופרים ומשוררים מספרד אשר כתבו בערבית ותירגם אותם לעברית למען היהודים בארצות אירופה שבהן לא דיברו ערבית.
כתבים שתירגם: רבנו בחיי אבן פקודה (ספר המוסר שכתב "חובות הלבבות"). אבן גבירול ("תיקון מידות הנפש") .רבי יהודה הלוי ("ספר הכוזרי"). יונה אבן ג'נאח (ספר הדקדוק שכתב). רבי סעדיה גאון ("האמונות והדעות").

אליעזר בן שמואל ממיץ(דתת"פ- ד'תתקנ"ח.1120- 1198)-
ידוע גם בכינויו רא"ם. תלמידיו נחשבים לעיקר בעלי התוספות.מתלמידי רבנו תם ורבם של בעל ה"רוקח" רבי אליעזר, של הראבי"ה - רבי אליעזר בן יואל הלוי, שמחה בן שמואל משפירא.מחבר "ספר-יראים" להנהגת וקיום המצוות.  
ניתן לראות תוספות שלו בזיהוי מוחלט במסכת נדרים דף מ"ג עמוד א התוספות דיבור המתחיל "נותן לאחר" וכן באותה מסכת בדף נ"ח עמוד א דיבור המתחיל "אמר להם".

רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ד'תת"פ- ד'תתקנ"ט.1120- 1199)-
רב,ראש ישיבה בעיר פוסקיה (בכתיב דאז: פושקירה) שבחבל פרובנס שבצרפת, פרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי" ו"בעל ההשגות". היה חתנו של הראב"ד השני,"בעל האשכול",ואביו של ר' יצחק סגי נהור.
חיבורו המפורסם ביותר הוא השגותיו על היד החזקה של הרמב"ם. כחלק מהתנגדותו של הראב"ד לחיבור "היד החזקה", הוא כתב השגות על פסיקותיו של הרמב"ם.
כמו כן חיבר השגות על הרי"ף, והגן עליו מפני התקפותיו של בעל המאור.ובנוסף הוא חיבר פירוש קבלי לספר יצירה.
הוא כתב גם את בעלי הנפש על הלכות נידה, ופירוש על מסכת קינים.

רבי משה בן מימון ובקיצור הרמב"ם(ד'תתצ"ה- ד'תתקס"ה.1135- 1205)- מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים,איש מדע ורופא,חוקר ומנהיג,כונה גם "הנשר הגדול". אחד האישים החשובים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: "אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות". כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה.
ואם נולד 30 שנה לפני כן, הרי זה בשנת ד'תתצ"ח.לעומת זה, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד 3 שנים קודם לכן, בי"ד ניסן ד'תתצ"ה (1135).
בכל מקרה הרמב"ם נולד בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, רבי מימון הדיין, כדיין הקהילה.
עוד שהיה הרמב"ם ילד נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של האלמוחדים מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור. המשפחה ניסתה להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, לאחר מסע נדודים.משם עברה לארץ ישראל, לבסוף הגיע הרמב"ם למצרים שם נשא לאישה את בתו של ר' מישאל הלוי ושם גם נולד לו בנו היחיד: אברהם.
הרמב"ם הפך להיות אחד מטובי הרופאים בקהיר. בשל מומחיותו הרבה של הרמב"ם ברפואה היה רופאו האישי של הסולטאן צלאח א-דין ובילה חלק ניכר מעיתותיו בארמון המלוכה. הוא אף נתן מזור להמונים שצבאו על דלתותיו. הרמב"ם שימש כפוסק לקהילה היהודית, ושמעו הגיע למרחקים, ולכל יהדות התפוצות. במיוחד אפשר לציין חלק מקהילות תימן, שהושפעו מאוד מהאיגרת שכתב להם הרמב"ם (אגרת תימן), בעקבות הפרעות הקשות במקומם, אף כי הרמב"ם היה מפורסם בקהילה זו עוד לפני כן.
בגיל 23 בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירוש המשנה - חיבור מקיף על המשנה, המפרשה בבהירות, מביא את מסקנות התלמוד באשר לפירושה, ואף פוסק הלכה. חיבור זה נכתב בערבית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם, ונחתם במצרים.
תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטאלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים "היד החזקה".בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים.מפעל אדיר שדורש לא רק ידע בכל מכמני התלמוד, אלא בעיקר הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים).ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. יש אף הלומדים שיעור יומי קבוע בספר זה (ראו גם רמב"ם יומי).
ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-דתי הידוע מורה נבוכים שהפך להיות נכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית.
הספר תורגם לעברית בידי שמואל אבן תיבון בעצה אחת עם הרמב"ם, וכך הגיע גם אל יהודי אירופה שלא היו דוברי ערבית.

רבי אברהם בן נתן (ד'תתקט"ו- ד'תתקע"ה.1155- 1215)-
נולד בלוניל שבפרובנס. בעודו צעיר לימים, יצא לדרך נדודיו, ועבר ברחבי פרובנס, צרפת ואשכנז, לפני שהגיע לטולידו שבספרד, כשהוא בן ארבעים בערך, ושמו כבר הולך לפניו, ושם נתמנה לחבר בית הדין יחד עם מאיר אבן מיגאש (נכדו של ר' יוסף אבן מיגאש) ומאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה).
בין רבותיו, רבי אברהם מזכיר את הראב"ד.
בין חיבוריו נמצא את ספר "המנהיג",חיבר "פירוש למס' כלה רבתי",וגם ספר על הלכות שחיטה וטריפה.

רבי יהודה החסיד (ד'תתק"י- ד'תתקע"ו.1150- 1217)- היה ממייסדי חוג חסידי אשכנז והדמות המרכזית בו. חי בגרמניה.
רבי יהודה החסיד היה בנו של רבי שמואל החסיד וצאצא למשפחת קלונימוס, שהיגרה במאה ה-10 מאיטליה לגרמניה. הוא עצמו התיישב בעיר רגנסבורג,והיה ככל הנראה ראש ישיבת רגנסבורג. בין תלמידיו ניתן למנות את רבי אלעזר מוורמס, בעל "הרוקח".
הישגו הגדול ביותר כדמות רוחנית הידוע כיום היה ככל הנראה פרסום ספר חסידים, יצירה יהודית דתית בעלת חשיבות רבה המכילה הלכות, מנהגים ודעות המשקפים את עולמם של חסידי אשכנז.
ספר חסידים הוא ספר מוסר, הכולל גם לימודי הנהגה רבים ביחס לנושאים יומיומיים (עסקים, נישואין יחסי אישות, חיי אדם, מנהגי הקהילה היהודית ועוד) ומכאן חשיבותו גם כתעודה היסטורית בעלת חשיבות עליונה להכרת חיי היהודים והאידיאולוגיה היהודית באירופה.

אליעזר בן יואל הלוי מבונא,הראבי"ה (ד'תת"ק- ד'תתקפ"ה.1140- 1225)-
נולד בעיר בונא והוא בן בתו של הראב"ן, ולמד אצל שני תלמידי רבנו תם: ר' אליעזר בר' שמואל ור' משה בר' שלמה הכהן במגנצא. למד גם בישיבת ר' יצחק בר' אשר בשפירא. חברו היה ר' ברוך בר' שמואל והוא חתום אחריו על תקנות הקהילות שנעשו במגנצא בשנת ד'"א תתק"ף,ונזכרו בסוף תשובות מהר"ם ב"ב פ'.
ר' אליעזר ובני משפחתו ברחו מבונא לעיר בינגן בר"ה מפני הרציחות בגזרת תתקנ"ז ואיבד כל הונו עם ספריו וכ"י. בשנת ד'תתק"ס נתמנה למלא רבנות אביו בקולוניא והיה שם ריש מתיבתא. בן בתו הלל הוא אביו של ה"מרדכי". בין תלמידי ראבי"ה נמנה ר' יצחק בר' משה שנזכר הרבה פעמים ב"אור זרוע".
ראבי"ה חיבר את הספרים:  אבי העזרי פסקי הלכות, אלף קנ"ד סימנים. אביאסף ג"כ פסקי הלכות, וגם ממנו שאבו המורים. אזולאי ראה ממנו סדר נזיקין בכ"י ישן על קלף ונזכר ג"כ ב"אור זרוע" הלכות גטין סי' תש"ל "וכ"כ מורי רבנו אבי העזרי באביאסף בפ"ד דכתובות".

מנותק eran

  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 662
רבותינו הראשונים
« להגיב #1 ב- : ינואר 24, 2007, 19:44:12 »
חלק שני:

ר' משה הכהן מלוניל,הרמ"ך (ד'תתקט"ו- ד'תתקע"ה.1155- 1215)- בן דורו של הרמב"ם,כתב השגות על "היד החזקה",הרמב"ם עצמו השיב על השגותיו, אך אין בידנו תשובות אלה.כתבי יד של השגות הרמ"ך היו בידי מחברים שונים המזכירים אותן, אך לא הובאו לדפוס עד ימינו. כיום ישנן מהדורות, כגון מהדורת פרנקל, שבהן מודפסות השגות הרמ"ך.

רבי יהודה אלחריזי (ד'תתקצ"ד.1234.תאריך לידה אינו ידוע)- מתרגם ומשורר יהודי שפעל בספרד.התפרנס מעשירים, שלהם חיבר שירים והקדיש חיבורים.
היה מעריץ של הרמב"ם וגישתו בעניין זה. תרגם את מורה נבוכים ופירוש המשנה לרמב"ם.
פרט ליצירתו בעברית, עיבד גם שירה ערבית, תירגמה והוסיף עליה ביצירותיו כמו ה"תחכמוני", יצירה אשר מורכבת ממקאמות. קובץ שירים אחר שלו מוקדש לדברי מוסר ויראת שמים. פרסם תרגום בשם "מחברות איתיאל" ליצירותיו של המשורר הערבי אל חרירי.
ערך מסעות ארוכים בארצות המזרח, ויצירותיו ספוגות ברשמים מהם.

רבי שמשון בן אברהם משאנץ (ד'תתק"י- ד'תתק"צ .1150- 1230)-
מחשובי בעלי התוספות. נולד בעיר שאנץ שבחבל שמפניה.גדלותו בתורה הביאה לכך שבדורות שלאחריו הרבו להסתמך על פסקיו; כך אנו מוצאים זאת, לדוגמה, בספרו של רבי משה מקוצי (הסמ"ג).ין השאר חיבר את החיבור הידוע בשם "תוספות שאנץ", והוא מצוטט לרוב גם ב"תוספות טוך" ו"תוספות הרא"ש". היה אחיו של ה(יצחק בן אברהם|ריצב"א]], ומתלמידי רבנו תם, רבי חיים בן חננאל הכהן ור"י הזקן.היה מורו של בעל ה'סמ"ק', רבי יצחק בן יוסף מקורביל. דבריו מצוטטים לרוב על ידי רבני אשכנז. באחרית ימיו עלה לארץ ישראל יחד עם קבוצה של 300 רבנים. ניתן למצוא מתוספותיו במסכתות ברכות,שבת, עירובין, פסחים, ביצה, נידה ועוד.
אחד מחיבוריו החשובים של ר"ש הוא פירושו למשנה סדר זרעים, שנחשב לאחד מספרי היסוד בתחום פרשנותו של סדר זה.

רבי דוד קמחי (רד"ק) (ד'תתק"כ- ד'תתקצ"ה.1160 - 1235)-
מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של השפה העברית.
נולד וחי בעיר נרבונה בחבל פרובנס שבדרום צרפת. בן למשפחת דקדקנים ממוצא ספרדי. אביו הוא הדקדקן והפרשן יוסף קמחי ואחיו משה קמחי התפרסם גם הוא בשל פרשנותו למקרא.
רד"ק כתב פירושים לספר בראשית, לנביאים ראשונים ואחרונים, לתהילים ולדברי הימים. ביאורו לנביאים נדפס במהדורות השונות של "מקראות גדולות".
גדולת פרשנות המקרא של הרד"ק היא בשלמותו ובקפדנותו. הוא דן בכתובים מבחינת הלשון, הניקוד, המסורה, הדקדוק ופירוש המלים. רד"ק נדרש גם לבעיית חיבור הספרים וזמנם של הנביאים. הוא עוסק גם בשאלות היסטוריות וגיאוגרפיות.
בספר בראשית הוא נוטה לביאור פילוסופי – הוא מחפש את התועלת המוסרית של סיפורי התורה, שלדעתו לא באו לשם עצמם אלא טעמם נסתר. הרד"ק עושה שימוש רב בתרגום יונתן. הוא מפרשו בהרבה מקומות ומביא גרסות שונות.
כמו כן כתב הרד"ק פירוש על דרך הנסתר לפרשת גן עדן, למעשה קין והבל ולפרק א' בספר יחזקאל – מעשה מרכבה. בדומה לרש"י גם הוא מודה, כאשר אינו יודע את הביאור. "לא ידעתי טעם לסיפור הזה בזה המקום"; "לא מצאתי לו טעם נכון".
בדקדוק התפרסם על ידי ספרו הנקרא "מכלול", בו שיקע רבות מתורתם של המדקדקים הקדמונים ר' יהודה חיוג' ור' יונה אבן ג'נאח, ועם ספריו האחרים בדקדוק נחשב מגדולי חכמי הלשון של עם ישראל. כמו כן כתב מילון של השפה העברית המכונה "ספר השורשים".רד"ק הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים והושפע מאוד בכך מאבן עזרא ומהרמב"ם. בעת הפולמוס על כתביו של הרמב"ם צידד רד"ק בתומכיו של הרמב"ם.

רבי אברהם בנו של הרמב"ם (ראב"ם, ר' אברהם החסיד, 1186 - 1238.ד'תתקמ"ו- ד'תתקצ"ח)- פרשנה הגדול הראשון של תורת אביו הרמב"ם, איש הלכה, פרשן מקרא מקורי על דרך הפשט, פילוסוף והוגה דעות, רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, נגיד יהודי מצרים למשך כשלושים שנה.
ר' אברהם, בנו יחידו של ר' משה בן מיימון, הרמב"ם, נולד לעת זקנת אביו בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו.
באיגרת שכתב הרמב"ם לר' חסדאי הלוי מאלכסנדריה, הוא מספר כי בילדותו חלה אברהם אנושות עד כדי כך שבמשך שלושה ימים נטה למות ורק לאחריהם החל להתאושש אט אט.
כבר בימי נעוריו התבלט בכישרונותיו יוצאי הדופן ובהיותו כבן חמש עשרה כתב עליו אביו כך:
"...בענייני העולם אין לי נחמה זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה' יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו...כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה' שם בגדולים בלא ספק..."
בשנים אלו למד אברהם עם אביו, שמצידו התייחס אליו כאל תלמיד - חבר. אברהם היה לאיש סודו של אביו שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב ולא גילה לאיש אחר זולתו. בכ' טבת ד'תתקס"ה (1205) כשנפטר "הנשר הגדול", הרמב"ם והוא כבן שבעים, הותיר אחריו את בנו הצעיר אברהם כיורשו וממשיך דרכו.
את החלל הריק שהותיר אחריו הרמב"ם במותו מילא בנו ר' אברהם בכל תפקידיו הציבוריים. לצד מינויו כנגיד יהודי מצרים תחת אביו יש לציין גם את מינויו כרופאו האישי של הסולטאן וכן ניהול בית החולים הכללי של קהיר לצידו של הרופא הערבי החשוב באותם ימים, כותב תולדות הספרות הערבית, אבן אבי אציביעה.
עוד בחייו של הרמב"ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי, "המשנה תורה", ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים", עמד אברהם לימינו של אביו. בהגנה על תורתו של אביו המשיך ר' אברהם ביתר שאת לאחר מותו של הרמב"ם כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בה. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר' אברהם בהמשך חייו. תורתו של הר"א נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה. בספרו "המספיק לעובדי השם" וכן בספרו "מלחמת השם" המהווה כתב הגנה על תורת אביו במורה נבוכים.
לרבי אברהם היו שני בנים, רבי דוד ורבי עובדיה.
רבי מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה - הרמ"ה (ד'תתק"ל- ה'ד'.1170- 1244)- מקובל, מפרשני התלמוד ופוסק מן הראשונים. בן דורם של שלמה בן אדרת (הרשב"א), הרמב"ן וחכמי לוניל.הרמ"ה נולד למשפחת חכמים נכבדה. הוא ואביו, טודרוס בן יהודה, עברו לטולדו. שם הקימו ישיבה. אביו הוכתר בתואר "נשיא", תואר שעבר לבנו מאיר לאחר מותו.בשנות השלושים לחייו התמנה הרמ"ה על ידי הקהילה לבית הדין של טולדו. חבריו לבית הדין היו רבי יצחק מאיר אבן מיגאש (בנו של יוסף אבן מיגאש) והשני רבי אברהם בן נתן הירחי. הוא נחשב מגדולי הפוסקים בספרד  ורבים פנו אליו בשאלות, ביניהם חברו הרמב"ן.
ספרו העיקרי על התלמוד נקרא "פרטי פרטין" (מוכר גם בשם "יד רמה"). הספר דן באריכות רבה על סוגיות תלמודיות וקביעת פסקי הלכה על פיהן. הספר כתוב בארמית ולביאורי מילים נעזר בערבית. הרמ"ה הוציא גם מהדורה מקוצרת של הספר. לא כל הספר שרד, שני חלקים, על מסכת "בבא בתרא" ועל "מסכת סנהדרין", יצאו לאור בסלוניקי בשנים תק"ן (1790) ותקנ"ח 1798). פירושיו לעוד 12 מסכתות מוזכרות אצל פרשנים ופוסקים אחרים במרוצת הדורות. ביניהם רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש) ובנו רבי יעקב בעל הטורים, מחבר 'ארבעה טורים'. החלק אבן העזר שבו מבוסס על פירושיו של הרמ"ה.
הרמ"ה חקר את המסורה וכתב את הספר מסורת סייג לתורה שיצא לאור בפירנצה תק"י (1751). הספר עוסק בדיני כתיבה נכונה של ספר התורה והשפיע על דרך כתיבת ספרי התורה בתקופתו ולאחריה. כתב גם פירוש לספר יצירה - לפני ולפנים, ואת הספר גינת ביתן - על ספר בראשית לפי הקבלה.

ר' יצחק ב"ר משה מווינא (ד'תתק"מ- ה'כ'.1180- 1260)-
פוסק נודע. בעל "אור זרוע", או "ר' יצחק אור זרוע". זקנו היה ר' יצחק ב"ר שלום ממשפחה רמה. רבותיו היו ר' יעקב הלבן ור' יצחק ב"ר יעקב הלבן בעל "ערוגת הבשם".
למד בישיבות בווינא (ומשם נודע בשם "מווינא") אח"כ למד בישיבות אשכנז וצרפת, ובפרט בישיבת רגנסבורג, שם למד אצל ר' יהודה החסיד. במות רבו הלך לפאריס ולמד בישיבת ר' יהודה ב"ר יצחק סיר ליאון; שב לאשכנז ללמוד אצל ר' אלעזר בעל הרוקח, ובישיבת אשפיירא אצל ר' שמחה ב"ר שמואל,ור' אליעזר ב"ר יואל הלוי מחבר אבי העזרי. בווירצבורג היה ראש ישיבה, ואחד מתלמידיו היה מהר"ם מרוטנבורג. אח"כ נתמנה לאב ב"ד בווינא, ומשם נסע והתגורר בערי זאכסן וביהם. ספרו "אור זרוע" כתב בסוף ימיו. הספר הוא ספר חשוב בספרות הפוסקים.

רבי משה בר יעקב מקוצי (ד'תתק"נ- ה'כ'.1190- 1260)-
פוסק, אחד מבעלי התוספות, ומחבר ספר מצוות גדול.
אביו היה ר' יעקב מקוצי מבעלי התוספות, ומצד אמו היה נכד ר' חיים בן חננאל הכהן מפאריס. רבו היה ר' יהודה בן יצחק, המכונה "סיר ליאון" בפאריס, והוא מזכירו הרבה פעמים בספר סמ"ג.
בשנת ד'תתקצ"ה נסע ר' משה מקוצי בצרפת מעיר לעיר, ובשנה שאחריה נסע בספרד, ועורר את העם בדרשותיו לקיום המצוות (סמ"ג מבוא סי' ג'). בספרד מצא יהודים רבים שנשאו נשים מוסלמיות או נוצריות, והוא הוכיחם במוסר, ודבריו עשו רושם כי גרשו את הנשים הנכריות (שם ל"ת קי"ב). היה בעל לשון ודרשן מפואר. בדרשותיו הוכיח גם על מצוות שבין אדם לחברו, ועל החובה לאהוב את רעהו כנפשו בלי הבדל בין יהודי לנכרי (שם ל"ת ס"ד, עשה ז', ע"ד, ועוד).
ר' משה מקוצי היה אחד מארבעה רבנים צרפתים אשר נועדו להתווכח עם המומר דונין שכתב שטנה על התלמוד והוא הוכיח למלך סט' לואיס את טעויותיו של המומר.
בשנת ה'י' השלים ר' משה מקוצי את ספר מצוות גדול (סמ"ג). בספר באר את תרי"ג המצוות אחת לאחת, רמ"ח עשין ושס"ה לאוין, לפי התלמוד והפוסקים.
הספר נכתב בלשון ברורה מאוד, ובו נמצא מקור מפורט להתפתחות ספרות ההלכה.
 הספר מזכיר רבים מהרבנים ומהספרים בני הדורות שלפניו.

רבנו יונה גירונדי (ד'תתק"ס- ה'כ"ד.1200- 1264)- היה מגדולי הראשונים,מחבר ה"שערי תשובה".בצעירותו למד אצל רבי שלמה מונטיפלייר ורבי שמואל בר שניאור. למד גם מן הרמב"ן, והתקשר עמו בקשרי חיתון, כאשר השיא את בתו לבנו של הרמב"ן. בשנת ה'כ' מונה לרב בטולדו.היה רבו של הרשב"א היה ממתנגדי הרמב"ם אך חזר בו מהתנגדותו וחיבר את השערי תשובה ככפרה על התנגדותו.רבנו יונה חיבר פירוש על הרי"ף על מספר מסכתות אם כי בידינו נשאר רק פירושו על פירוש הרי"ף למסכת ברכות. הפירוש נערך על ידי תלמידיו ומוכר גם כפירוש תר"י (ראשי תיבות של תלמידי רבנו יונה).ספריו הם פירוש על הרי"ף מסכת ברכות. פירוש על משלי. פירוש על מסכת אבות. שערי תשובה - ביאור והרחבה בנושאי חזרה בתשובה. ספר היראה - מוסר.

רבי יחיאל מפריס (ה'כ'"ח.1268.תאריך לידה אינו ידוע)-
אחד מבעלי התוספות בצרפת,נולד בעיר ביאו ומת בחיפה, ארץ-ישראל.הוא נתמנה לראש ישיבה בפאריס,והיו לו כשלש מאות תלמידים וביניהם חתנו ר' יצחק מקורבל.
בימיו עמד המומר ניקולאן דונין וכתב שטנה על ספרי התלמוד והפוסקים, והשתדל לפני האפיפיור גריגורי התשיעי והמלך לואיס התשיעי לשרוף את התלמוד.
בשנת ה' צווה המלך להביא לפניו ארבעה מגדולי חכמי ישראל להתווכח עימהם בנידון זה, ונתאספו ביום ב' פרשת בלק שנת ה' אלפים. בין הרבנים היו: רבנו יחיאל, רבנו משה מקוצי בעל הסמ"ג, ר' יהודה ב"ר דוד ממילון ור' שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער.למרות ניצוחם של חכמי ישראל בויכוח גזרו הנוצרים של שריפת התלמוד.

רבי משה בן נחמן גרונדי (ד'תתנק"ד- ה'ל'.1194- 1270)-
רמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל, הוא שלח ידו במספר רב של תחומים - היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל ומשורר. פירושיו לתלמוד, למקרא, להלכות הרי"ף ולספר המצוות לרמב"ם, מבטאים את התפיסה המסורתית לאמונת ישראל שעל פי חז"ל.
רמב"ן נולד בגֶרונדה שבקטלוניה, חבל ארץ במזרח ספרד. הוא היה בן דודו של רבי יונה גירונדי וקיים אתו קשרי התכתבות. תלמידיו המפורסמים היו רבי שלמה בן אדרת (רשב"א) ורבי אהרן בן יוסף הלוי. רמב"ן שמש כרב הראשי של קטלוניה לאחר מותו של רבי יונה גרונדי. הוא שמש גם יועץ למלך חיימה הראשון.
רמב"ן, שעמד בראש ישיבה גדולה בברצלונה, כתב חידושים על מספר מסכתות מהתלמוד בבלי. בחידושיו שילב לראשונה את מסורת הלימוד והפסיקה הספרדית עם שיטת העיון של בעלי התוספות. בניגוד לראשוני צרפת ואשכנז, שכתבו את פירושיהם כפירוש רציף או נקודתי, ובניגוד למפרשי התלמוד מקדמוני צפון-אפריקה (כרבנו חננאל בן חושיאל)שכתבו פראפרזות לסוגיות התלמוד - בחר הרמב"ן בדרך ייחודית. החידושים אמנם עוסקים במשפט בודד מתוך הסוגיה אבל במסגרת הדיון מקיף הרמב"ן את הסוגיה כולה ומעמידה על שיטה אחידה. תלמידיו, ובראשם הרשב"א והרא"ה המשיכו ושכללו את שיטתו. למן זמנו ולמשך שנים רבות, נהגו יהודי ספרד ללמוד את חידושי הרמב"ן באופן רציף, לאחר לימוד הגמרא ופירוש רש"י, כשם שבאשכנז נהגו ללמוד את פירושי התוספות. לפי המסורת רמב"ן למד את חכמת הקבלה מרבי עזרא ורבי עזריאל בן מנחם מגירונה. שניהם היו תלמידיו של רבי יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד השלישי, שנחשב לבן הדור הראשון להתגלות חכמת הקבלה.
השגות הרמב"ן- ספר "מלחמות השם", וכן "ספר הזכות" - תשובות להשגות רבי זרחיה הלוי מחבר ספר "המאור" על הלכות הרי"ף. השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם.
השגות הרמב"ן לספר הצבא לר' זרחיה הלוי (רז"ה).
בשני החיבורים מתגלה רמב"ן כמבקר חריף ומעמיק השולט במקרא וספרות חז"ל, ומגן על מסורת הפרשנות של גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד.
כתב גם ספר הלכתי הדן בענייני קבורה, אבלות והנושאים הנלווים בשם "תורת האדם".
חיבר גם את "שער הגמול" שזהו למעשה, השער האחרון מתורת האדם, אך לרוב הודפס כספר בפני עצמו. רמב"ן מנסח את אמונת תחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל, באופן שונה מן הרמב"ם.
ההזדמנות לעלייתו לארץ ישראל נוצרה בעקבות הוויכוח עם הנוצרים שנכפה על הרמב"ן נגד המומר פאבלוס כריסטיאני,ולמרות ניצחונו בויכוח,המלך האפיפיור קלמנס הרביעי בלחץ הכמרים פסק שהמשומד ניצח,ובעקבות זה נאלץ לגלות.
אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול,והרמב"ן כתב שירים ומסות על ארץ ישראל, וגם בפירושו הוא מרבה לשבח את ארץ ישראל.

מהר"מ מרוטנבורג- רבי מאיר בן ברוך (ד'תתק"פ- ה'נ"ג.1220- 1290)- ר' מאיר בר' ברוך נולד בוירמייזא אך רוב ימיו ישב בעיר רוטנבורג ומישיבתו הגדולה שלח לתפוצות רבות את תשובותיו. בשנות חייו האחרונות, עד פטירתו היה במאסר במבצר אנזיסהיים שבאלזס בפקודת הקיסר הגרמני רודולף באשמת ניסיונו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל. סיבת מעצרו: מהר"ם התכוון לעזוב את גרמניה, הוא וכל בני ביתו. בגבול הדרומי, בארץ לומברדיה, המתין ליהודים אחרים שרצו להצטרף אליו. משומד הכיר את מהר"ם והלשין עליו. מהר"ם נעצר ביום ד' תמוז שנת מ"ו לאלף החמישי.כשבע שנים נשאר מהר"ם במעצר. נעשו מאמצים רבים לשחרר את מהר"ם והקהילות היהודיות היו מוכנות לשלם ממון רב עבור שחרור רבם הגדול. מהר"ם לא הסכים שישלמו עבורו סכומים גבוהים, אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן", גיטין מה, א).
כל שנות המעצר המשיך מהר"ם בלימוד, כתב חידושי תורה וענה לשאלות שהופנו אליו.

רבי אהרן הלוי,הרא"ה (ד'תתקצ"ה- ה'ס'.1235- 1300)- מחכמי יהדות ספרד.רבי אהרן הלוי נולד בגירונה שבספרד לאביו רבי יוסף. עיקר גידולו היה בעיר ברצלונה ולכן נקרא "רבי אהרון הלוי הברצלוני". בצעירותו למד אצל אחיו רבי פנחס הלוי ואצל הרמב"ן. ב-ה'נ"ד מונה לרב העיר סרגוסה, אך עבר אחר כך לטולדו ובסופו של דבר חזר לברצלונה. למד עם הרשב"א, אך עם הזמן התפתחה מתיחות בין שניהם, והרא"ה חלק על הרשב"א בכמה עניינים בהלכה, ואף כתב על חיבורו ההלכתי של הרשב"א "תורת הבית" ספר השגות שנקרא "בדק הבית". חיבר ביאור על הש"ס ועל הרי"ף.
יש המייחסים לו את ספר "החינוך",ויש חולקים ואומרים שבטעות יוחס לו חיבור זה.

רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב"א) (1235 - 1310, ד'תתקצ"ה - ה'ע)- יליד העיר ברצלונה שבספרד.
נחשב לגדול חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים, ומגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות. השפעתו ניכרת במיוחד בתחום הפסיקה ופרשנות התלמוד, ותשובותיו ההלכתיות שימשו יסוד לחיבור השולחן ערוך.
הרשב"א היה תלמידו של הרמב"ן. הוא הושפע ממנו הן בגישתו המחקרית לענייניי הלכה ופרשנות התלמוד, והן בחכמת הסוד. היה גם תלמידו של רבנו יונה גירונדי.
הרשב"א עמד בקשרים עם רבים מבני דורו: רבנו אהרן הלוי מברצלונה (הרא"ה) שהיה גם בן מחלוקתו וחיבר השגות לחיבורי ההלכה של הרשב"א. רבנו אשר (הרא"ש) שהיגר מאשכנז לטולדו שבספרד. רבנו מנחם בן שלמה המאירי.
הרשב"א חיבר חידושים למסכתות רבות בתלמוד. השיב אלפי תשובות הלכתיות, ואלה נשמרו במספר קבצים של שאלות ותשובות (שו"ת).
חיבר ספרי הלכה בשם 'תורת הבית' על דיני כשרות המזון, עירובין ומקוואות. ספרים אלו נכתבו במהדורות שונות: מהדורה שלמה (תורת הבית הארוך), ומהדורה מקוצרת (תורת הבית הקצר).

ר' מנחם בן שלמה למשפחת המאירי (מוכר בעיקר כ'המאירי')(ה'ט'- ה'ע"ה.1249- 1315)- מגדולי מפרשי התלמוד. תושב העיר פרפיניאן שבקטלוניה.חיבורו המרכזי הוא פירושו לתלמוד "בית הבחירה" בו הוא מסכם את כל הסוגיות מבחינת פשט והפסיקה שבדורות לפניו. בחיבורו מצויות מסורות פרשניות הן מאשכנז והן מספרד. המאירי, בניגוד לרוב פרשני התלמוד הרבה להשתמש בתלמוד ירושלמי לצורך פרשנותו. לפניו היו מונחים נוסחים שאינם בידינו כיום.
לשונו העברית הברורה וסגנונו המיוחד מסייעים להבנה משמעותית של דברי התלמוד.

רבנו אשר בן יחיאל המכונה הרא"ש (ה'י'- ה'פ"ה.1250- 1328)- מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.אביו יחיאל, שהיה מחנכו הראשון, היה בין חסידי אשכנז. למד גם אצל מהר"ם מרוטנברג. משנאסר המהר"ם ירש את מקומו בהנהגה בוורמס.רבנו אשר הסכים ליתן ממון רב כדי לפדות את רבו, אך הדבר לא יצא לפועל כיוון שהמהר"ם לא הסכים שיפדו אותו בסכום כה גבוה על בסיס ההלכה ש"אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן" (ראו עוד בערך מהר"ם מרוטנברג).
עקב רדיפות נגד היהודים ברח הרא"ש מאשכנז בשנת ה'ג"ס (1303).המעבר לספרד דווקא התבצע כיוון שהכיר את הרשב"א וביקש ממנו עזרה. הרשב"א קיבלו בכבוד גדול. הוא מונה לרב בטולדו, מה שמעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד.
בבואו לספרד מצא כי נתמעטו שם לומדי התלמוד, כיוון שרוב לימודם היה בהלכות הרי"ף. הרא"ש הנהיג בישיבתו את לימוד הגמרא על פי שיטת רבותיו, בעלי התוספות. הוא התנגד לפסק הלכה שאינו מבוסס על התלמוד, והשמיע דברים קשים נגד דייני ספרד שנהגו לפסוק הלכה מתוך ספרו של הרמב"ם. "טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל, ואינם בקיאים בגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו. טועים הם להתיר האסור ולאסור המותר, כי לא עשה כשאר המחברים שהביאו ראיות לדבריהם, והראו על המקומות היכן דבריהם בגמרא. ומתוך זה יכול לעמוד על העיקר ועל האמת. אבל הוא (הרמב"ם) כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראייה, וכל הקורא בו סבור שמבין בו, ואינו כן. שאם אינו בקי בגמרא אין מבין דבר לאשורו ולאמתו, וייכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות, אם לא שימצא ראיה בגמרא".

ספרו הגדול והעיקרי של הרא"ש הוא "פסקי הרא"ש". הספר מסודר כסדר מסכתות התלמוד הבבלי, כסדר ספרו של הרי"ף. הרא"ש, כמו הרי"ף, כלל בספרו רק את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, ולא הביא כרמב"ם את ההלכות שינהגו עת יבנה בית המקדש בשלישית. בספרו מסר הרא"ש סיכום מוסמך של כל הלכה מתוך בירור יסודי של דעות הראשונים, חכמי צרפת ואשכנז וחכמי ספרד, ומתוך הכרעה עצמאית בכל הדינים השנויים במחלוקת. ספרו של הרא"ש כולל את "פסקי הרי"ף" ועליו תוספת של "חכמים הנזכרים בעלי התוספות ושאר חכמים גדולים, מלבד מה שנתחכם משלו בפלפולו ושכלו הזך והישר" (מהקדמת ר' יום טוב הלר לפירושו "מעדני יום טוב" על הרא"ש).
יש שמייחסים אליו את ספר המוסר שנקרא "אורחות חיים", והוא ספר מוסר המכוון את האדם להנהגות טובות.

רבי יום טוב בן אברהם אלאשבילי,ריטב"א (ה'י'- ה'צ'.1250- 1330)- היה מגדולי רבני ספרד הראשונים, תלמידם של הרשב"א והרא"ה. חידושיו על התלמוד נחשבים לספר יסוד בישיבות והוא נחשב בעל סמכות הלכתית בדברי הבית יוסף.
חידושי הריטב"א - הריטב"א חיבר פירוש על רוב מסכתות התלמוד. רוב חיבוריו עוסקים בהלכות הנוגעות למעשה ולא על מסכתות מסדר קדשים, זרעים, וטהרות. שו"ת הריטב"א.
בשנת ה'ה'-בשנת 1248 - שנתיים לפני שנולד הריטב"א- כבש פרדיננד השלישי מקסטיליה את סביליה מידי המוסלמים - והחלה תקופה טובה ליהודים . הוא נתן ליהודים רשות לשבת בעיר וגם מסר להם כמה מסגדים להפכם לבתי כנסת. התקופה הטובה הזו ליהודים נמשכה עד שנת ה'ק"א שאז היה טבח גדול ביהודים. כלומר, במשך כל חיי ריטב"א בסביליה היה שקט יחסי וטוב ליהודים.
רבנו ירוחם בן משולם,רי"ו (ה'צ"ד.1334.תאריך לידה לא ידוע)- רב ופוסק מגדולי הראשונים. מחבר ספר מישרים ותולדות אדם וחוה.
רבינו ירוחם נולד בפרובנס ולאחר גירוש צרפת בשנת ה'ס"ו (1306) עבר לטולדו. שם למד תורה במשך זמן קצר אצל הרא"ש, ואחר פטירתו המשיך את לימודיו אצל רבי אברהם בן אסמעיל תלמיד הרשב"א; כשרי"ו רואה ברבי אברהם את רבו המובהק. בשנת ה'צ' החל לכתוב את ספרו מישרים וסיימו כעבור ארבע שנים, בהמשך ולקראת סוף חייו, כתב את ספרו תולדות אדם וחוה.
עיקר עיסוקו של רי"ו היה בתחום ההלכה, ותרומתו התבטאה אף בדורות מאוחרים; פסקיו מוזכרים פעמים רבות בספר בית יוסף, והשפיעו על פסיקתו של רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ומתוך כך על הלכות רבות הנהוגות גם בימינו.
ספריו:
מישרים: ספר מישרים נתחבר על ידי רי"ו משנת צ' עד שנת צ"ד. הספר עוסק בדיני ממונות. הספר נפוץ בין רבים מתלמידיו, וחולל תהודה רבה. הספר מהווה למעשה סיכום סוגיות הלכתיות שונות, ולעיתים לא מוכרעת בו הלכה בצורה ברורה. הרבה מפסקיו מופיעים בבית יוסף. מהדורתו המקובלת, קשה לקריאה ואינה מפורשת, בקובץ תורני מוריה (שנה עשרים ואחת, גיליון ג-ד, טבת תשנ"ז) התפרסם חלק מהספר ותוכנית עבודה להוצאה מחודשת ומפורשת של הספר.
תולדות אדם וחוה:
ספרו האחרון של רי"ו. הספר עוסק בדיני איסור והיתר המעשיות והנוהגות באותו זמן, מגמה זו לכתוב ספר העוסק רק בהלכות הנוהגות בגלות היה נפוץ ומקובל, ומתבטא בייחוד אצל הרי"ף. הספר מחולק לתולדות אדם העוסקות בדינים השונים של האדם עד החתונה, ומחולק לעשרים ואחת נתיבים, ולחווה העוסק בדינים הנקשרים לחתונה (נתיב כב-כח).
בספרי הלכה נקרא המחבר וספריו בראשי-התיבות רי"ו. השערה אחת (מקבץ אור תורה) תלתה את סגנון ראשי-התיבות בעובדה שרבינו ירוחם חי בתקופתו של רבי ישעיה די-טראני, שנקרא בקיצור רי"ר (רבי ישעיה הראשון, בימינו מוכר יותר הקיצור רי"ד כך מובא בעמוד השער של פסקי הרי"ד) ולא היה ניתן לקרוא בקיצור לרבי ירוחם בשם בעל שתי אותיות (שהרי ר"י יכול להיות גם קיצור של רבינו יונה ועוד) על כן כדי להבדיל ביניהם נכתב הקיצור עם האות הבאה בשם ירוחם.

רבי דוד אבודרהם (ה'ק'.1340.תאריך לידה לא ידוע)-
ישב בסויליה שבספרד והיה תלמידו של רבי יעקב בן אשר. עיקר פרסומו נבע מספרו שכתב "פירוש הברכות והתפילות" (ידוע יותר בשם "ספר אבודרהם") שמטרתו ריכוז התפילות פירושם והלכותיהם. בספרו אוסף האבודרהם פירושים והלכות מהתלמודים, הבבלי והירושלמי, מכתבי הגאונים וכל הפרשנים שקדמו לתקופתו, את החומר המסביר את התפילות השונות שכונסו בסידור התפילה. הוא גם אסף את כל החיבורים הנוגעים לחגים והמנהגים ביהדות ספרד, מהם נדירים ביותר, והסביר בצורה שיטתית את לוח השנה היהודי.
הוא חילק את ספרו לשלשה חלקים: ק"ש. התפילות. ברכת המצוות.
הספר נתקבל בתפוצות ישראל לפוסק מומחה ובר סמכא בענייני התפילות, ונעלה הוא בערכו הספרותי.
המחבר נותן טעם למה קורא הש"ץ ברכות ק"ש בקול רם, וק"ש בלחש: הברכות כדי להוציא את מי שאינו יודע לברך, אבל מק"ש אינו יכול לפוטרו, משום שנאמר "ודברת בם". ועוד כי אין בור בעולם שאינו יודע לומר פסוק "שמע ישראל", ובכך יוצא ידי חובתו (שם ל"א.).
מביא רק המנהגים בספרד ופרובנס (צרפת). כנראה היה המנהג בספרד לברך את המלך בכל יום אחר התפילה, ומביא בתפלת חול: "ונהגו העם לברך את המלך ולהתפלל לה' שיעזרו ויאמצהו על אויביו וכו'" (שם נ':). כמו כן מזכיר את מנהג הכפרות, ואת תשובות הגאונים בדבר הזה (שם ק"ג.).
הספר כולל מאמרים שונים. בהם: פירוש לי"ג מדות של רבי ישמעאל (שם כ"ב:). הקדיש (כ"ו:) פרשת שמע שיש בה רמז לעשרת הדברות בשם הרמב"ם (שם ל"ב:), שמונה עשרה (ל"ה:-מ"ב:), עשר תקנות של עזרא (מ"ט.), פרק במה מדליקין (נ"ו:), עניין שלוש סעודות (ס"ו:), אליהו הנביא שאומרים אחר הבדלה (ס"ח.), סדר ההגדה ופרושה (ע"ח: - פ"ז.). ברכות פדיון בכור ופדיון הכרם (קמ"א.), ברכת מזון לאבל (קמ"ה.). סדר הפרשיות והפטרות (קי"ח.), סדר העיבור (קי"ב.) והתקופות (קכ"א:), לוחות המולדות ממחזור רס"ט עד מחזור רכ"ג (שנים 1332-1617).

ר' יעקב בן אשר (ה'כ"ט- ה'ק"ג.1269- 1343)-  פוסק הלכה, מכונה על פי רוב "בעל הטורים" על שם ספר ההלכה שכתב, "ארבעה טורים".למרות גדולתו סירב לשמש ברבנות.
נולד בגרמניה לרבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש). למד תורה מפי אביו,ובשנת ה'ס"ד עבר איתו לטולדו שבספרד.
חמיו בקש ממנו לכתוב חיבור מעניין ולא רק להתעסק בהלכה, ועל כן כתב פירוש לתורה שבו הוא מלקט מדברי הרמב"ן, רש"י, ר' יוסף קמחי, רשב"ם והרא"ש. ספר זה נדפס רק בשתי הוצאות בשנים תקס"ו (1406) ותקצ"ט (1439). הפירוש שנדפס בחומשים בשם "בעל הטורים" הוא רק ההקדמות של גוף הפירוש שבהן הביא ר' יעקב בן הרא"ש פרפראות לחכמה, כגון גימטריאות ורמזי מספרים, שאותם מתאר המחבר כ"מעט פרפראות וגימטריות וטעמי המסורות, להמשיך הלב" זו דרך פירוש ייחודית לו (פרשן נוסף שכתב כך היה מהר"ם מרוטנבורג). פירושו לתורה הוא פרשנות מסוג "הכא והתם", כלומר מילה מסוימת שנמצאת רק מספר פעמים קטן בתנ"ך, ועל ידי הקשר בין המקומות השונים הוא מוצא מקורות לדרשות חז"ל, ואף חידושים רבים משלו.

רבי לוי בן גרשום,רלב"ג (ה'מ"ח- הק"ד.1288- 1344)-
 איש מדע, פרשן המקרא, רופא, מתמטיקאי, ומחשובי הפילוסופים היהודיים, פעל בפרובנס, חבל ארץ בדרום צרפת.
אביו ר' גרשון מובא כמה פעמים בפי' רלב"ג, ולדעת היוחסין ובעל סדר הדורות הוא ר' גרשון ב"ר שלמה מקשטלוניא, מחבר ספר "שער השמים" על חכמת הטבע ותכונה, והיה חתנו של רמב"ן.וגם היה נכדו של ר' לוי בן חיים הכוהן מווילפראנש (פי' רלב"ג עה"ת פ' כי תשא, תשב"ץ ח"א סי' קל"ד).
רלב"ג היה בקי במתמטיקה ובאסטרונומיה; פיתח שני מכשירי תצפית אסטרונומיים משוכללים, ובשל כך זכה לשם בין מלומדי דורו.עדות להישגיו בתחום היא ששמו של אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו. עניינו באסטרונומיה השפיע רבות על הפילוסופיה שלו. היו לו תרומות גם בתחומי המתמטיקה. מחקריו באסטרונומיה זכו להערכה רבה ותורגמו ללטינית בפקודת האפיפיור קלמנס השישי. בספרו "מעשה חושב"  הוכיח משפטים שונים בקומבינטוריקה (בעיות במתמטיקה), בהם חישוב מספר הצירופים והתמורות, ואף כתב הוכחות באינדוקציה.
פירושו על התנ"ך בנוי על שלשה יסודות: א) באור המצות ע"פ תשע מצות אשר קראן בשם "מקומות". מידות אלו רשאי כל אדם לפרש על ידן את התורה;
ב) למוד המידות וההנהגה, אשר קראו בשם 'חלק המקיף החכמה המדינית';
ג) למוד הדעות העיוניות, הכתובים בפירוש וצריכים באור והרחבה, או המרומזים בספורים.
בפירושיו מבאר רלב"ג את המלות שורשיהן ונטיותיהן, ואח"כ את ביאור העניין. לדעתו "טרם ייתן הקורא לבו תחלה להבין כוונת העניינים, לא יובן אליו ביאור המלות אם לא במקרה" (הקדמת פירושו על איוב). ספרו "מלחמות ה'" שכתב מיוסד על שאלות פילוסופיות בעקרי האמונה, והן:
א) השארת הנפש, ב) הנבואה, ג) הידיעה והבחירה,ד) ההשגחה והנמשך ממנה ה) בחידוש העולם והנמשך מזה.

ר' אשתורי בר משה הפרחי (ה'קי"ז.1356.תאריך לידה אינו ידוע)- חוקר ארץ ישראל והלכותיה. מוצא משפחתו מפלורנסה שבספרד, עיר שמשמעות שמה הוא "פרח", ועל כך מקור שם משפחתו המעוברת.
לאחר מסעות בצרפת, שאותה נאלץ לעזוב אחרי גירוש היהודים ממנה, בספרד ובמצרים, הגיע לארץ ישראל בה התגורר בבית שאן ועסק למחייתו במקצוע הרפואה.
הוא למד את השפה הערבית והחל משוטט בארץ ישראל. הוא חפץ לראות את המקומות והצמחים המוזכרים במקרא. ע"פ חקירותיו בארץ הוא מצא 180 מקומות ששמותיהם מוזכרים במקרא ובתלמוד.
ספרו "כפתור ופרח" מכיל התדיינות במצוות התלויות בארץ, תיאור הארץ, אנשיה, צמחיה, גבולותיה ומטבעותיה.
חיבר גם ספרים נוספים בשם : "ספר הכיבוסים" ,"שושנת המלך".

רבי נסים בן ר' ראובן - הר"ן,הרנב"ר (ה'פ'- ה'ק"מ.1320- 1380)- מן הראשונים. גדול פרשני הרי"ף, מגדולי פרשני התלמוד.
הר"ן היה בעל השכלה מדעית ופילוסופית, כמו כן היה רופא מובהק והתמחה בכתיבת סת"ם.
הר"ן נולד בעיר ברצלונה שבספרד. את תורתו למד מאביו, ר' ראובן בן ר' נסים, וכן למד אצל ר' פרץ הכהן.
בבגרותו שימש דיין ומורה הלכה בברצלונה. כמו כן, לימד והעמיד ישיבה בברצלונה. במרוצת הזמן עלתה קרנו, ונחשב לראש כנסת ישראל בספרד, כמו הרשב"א בדור שלפניו. גם בקרב הגוים חלקו לו כבוד.
חכמתו וידיעתו בתורה נפוצו בכל קצוות תבל, ומכל קהילות העולם ביקשו תורה מפיו. שאלות רבות שעליהן השיב אבדו במרוצת השנים, ונותרו אך מעט מתשובותיו שנתפרסמו בקובץ שו"ת הר"ן.
הר"ן נתפרסם בעולם התורה, בעיקר בזכות פירושו על הלכות הרי"ף. פירוש זה נדפס עם הרי"ף כבר בהוצאה הראשונה. כמו כן חיבר חידושים על הש"ס שבהם אין הוא מפרש אליבא דהילכתא את הרי"ף- מסקנת הסוגיה- אלא מפלפל ומאריך בדיונים על לשון הגמרא ופירושה, בכך הלך הר"ן בעקבות חכמי ספרד הקודמים- תלמידי הרמב"ן, זאת בניגוד לשיטת חכמי אשכנז שכתבו את מסקנותיהם על הגמרא בדרך של פסקים (כגון פסקי הריא"ז,הרא"ש ועוד).
מלבד הפירוש על הרי"ף, חיבר הר"ן פירוש למסכת נדרים.
ישנה עדות מפי הריב"ש, תלמידו המובהק של הר"ן, שרבו לא היה עוסק בתחום הנסתר, ואף התרחק ממנו (שו"ת הריב"ש סימן קנז).
המפורסם מבין תלמידיו, כאמור, הוא הריב"ש - ר' יצחק בר ששת, אשר כתב עליו: "אין ערוך אליו בכל חכמי ישראל ואין להשוות. כולם לפניו כקליפת השום וכגרגיר שומשום" (שו"ת הריב"ש סימן שעה).ר' חסדאי קרשקש, שנתפרסם בשיטותיו הפילוסופיות הייחודיות, גם הוא מתלמידי הר"ן.ר' וידאל די טולושא, מחבר מגיד משנה על הרמב"ם, היה חברו של הר"ן.

ר' וידאל די טולושא (ה'ס'- ה'ק"ל-1300- 1370)- מחבר ספר 'מגיד משנה' על משנה תורה לרמב"ם, מן הראשונים. ידוע גם בכינויו הרב המגיד, על שם חיבורו.
מעט מאד ידוע על חייו של ר' וידאל. הוא נולד  בעיר טולוז, ומכאן גם שמו - 'טולושא'.תקופת חייו חפפה, במידה רבה, את תקופת חייו של הר"ן. זאת אנו יודעים מעדותו של ר' יוסף קארו, בהקדמה לפירושו כסף משנה על משנה תורה, שר' וידאל היה חברו של הר"ן. גם בשו"ת הריב"ש, שהיה תלמידו של הר"ן, נזכר ר' וידאל. בסימן שפ"ח שם, מוכח שהוא נפטר עוד בחייו של הר"ן. נסיבות מותו של ר' וידאל היו, כנראה, בלתי רגילות. ר' יוסף קארו, וכן הריב"ש, מציינים אותו כקדוש, דבר המעיד, בדרך כלל, על נסיבות המוות, שהיו על קידוש השם. בימיו נרדפו היהודים על ידי הנוצרים, וסביר להניח שר' וידאל היה קרבן לאותן רדיפות.
חיבורו של ר' וידאל, מגיד משנה, נחשב ומוערך מאד בקרב חכמי ישראל. חיבור זה הוא, ללא ספק, החשוב מבין נושאי כליו של הרמב"ם. כשיש מחלוקת בפירוש דבריו של הרמב"ם, נוטים לפסוק כדבריו של מגיד משנה.
מקובל לשייך את דרכו של ר' וידאל בפירושו בהלכה מסויימת, לדבריו של הרשב"א באותו נושא. לכן, כשיש ספק או מחלוקת בהבנת דברי הרשב"א, נוטים להכריע על פיו (על פי ספר 'תורת חיים' לר' חיים שבתי, אבן העזר סימן ל"א).

ר' יצחק בן ר' ששת,הריב"ש (ה'פ"ו- ה'קס"ח.1326- 1408)-
הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד, תלמידו של הר"ן.הריב"ש נולד בעיר ברצלונה שבספרד בשנת ה' פ"ו (1326 לספה"נ). בברצלונה למד תורה מפי ר' פרץ הכהן וכן מר' חסדאי קרשקש. רבו המובהק היה הר"ן, שנחשב בתקופתו לגדול הדור. עוד בחיי רבותיו יצא שמו של הריב"ש כאחד מחכמי הדור, ונשלחו אליו שאלות אף מקהילות רחוקות.
בעקבות פרעות שבהם נשרפו שני בניו בשנת ה' קנ"א (1391 לספה"נ) נאלץ הריב"ש לברוח לצפון אפריקה, שם השתקע באלג'יר והיה לרב בקהילה היהודית במקום.
מכל כתביו, נותרו בידנו רק תשובותיו של הריב"ש. קובץ תשובותיו מונה 517 תשובות (תקי"ז סימנים).
ר' יוסף קארו, בשו"ת אבקת רוכל, מעיד שרבו, ר' יעקב בירב, היה מעדיף את תשובותיו של הריב"ש על פני פוסקים אחרים.
כמו כן, כתב הריב"ש שירה, פיוטים וקינות, הנמצאים בידנו.
יחסו של ריב"ש לקבלה היה מורכב: בתשובה המפורסמת שלו בנושא זה (שו"ת ריב"ש סימן קנ"ז) כתב נגד עיסוק בקבלה מצד אלו שלא קיבלו את הדברים מפי רבם.
הריב"ש נפטר בשנת ה' קס"ח (1408 לספה"נ) בגיל 82.

ר' חסדאי בר אברהם קרשקש (ה'ק'- ה'קע"ב.1340- 1412)-
היה תלמיד הר"ן וחברו של הריב"ש. בין תלמידיו היה ר' יוסף אלבו בעל העיקרים.
חכמתו הגדולה בתורה ובפילוסופיה עשתה לו שם גדול, וכאשר פרצה המחלוקת בצרפת בין ר' יוחנן בן מתתיהו ובין ר' ישעיה בן אבא מרי, על הנהגת הקהילות, פנו אליו ובקשוהו לפשר ביניהם. קרשקש נתקבל לראש אחת הקהילות (שו"ת ריב"ש סי' רס"ט), כנראה סרגוסא.
גם שרי המדינה כבדוהו ונשאו פניו, ובהקדמתו לספרו "מאמר בביטול עיקרי הנוצרים" הוא כותב:
"אמר חסדאי: שרים ונכבדים בקשו ממני, ויפצרו בי, לחבר מאמר אודיע בו הספיקות והביטולים אשר יעשו שומרי תורת משה נגד אמונת הנוצרים".
החיבור החשוב ביותר של רבי חסדאי הוא הספר "אור ה'", הנקרא גם "נר מצווה". ספר זה הוא על הפילוסופיה הדתית והוא כולל השגות על מורה נבוכים של הרמב"ם.

רבי יעקב בן משה מולין. נולד במגנצה  שנת ק"כ (1360) ונפטר בוורמייזה בשנת קפ"ז (1427)-
היה מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז בימיו. כתב תשובות לכל רחבי ארצות אירופה. חיבר ניגונים לתפילות, וחיבר ספר מנהגים, פסקים ופירושים בשם מנהגי מהרי"ל או ספר מהרי"ל. ספר זה הוא אחד המקורות הבסיסיים ביותר של ההלכה האשכנזית.

רבי יוסף אלבו (ה'ק"מ- ה'ר"ד.1380- 1444)-  רב ופילוסוף יהודי שהתגורר בספרד. מחשובי הפילוסופים היהודים ומחבר ספר העיקרים.
יצירתו של אלבו נולדה על רקע הצורך לזקק את עיקרי היהדות וכדי לחזק את השורות ולמנוע התבוללות. השפעתו של רבו רבי חסדאי קרשקש עליו גדולה מאוד.
התקופה שבה פעל אלבו הייתה זמן משבר ביהדות ורבים המירו את דתם. אלבו נאלץ להשתתף בויכוח טורטוסה ולהסביר מול קהל עוין את עקרונות אמונתו. זה היה הרקע לחיבור "ספר העיקרים" שבו העמיד אלבו את עיקרי הדת היהודית על שלושה: מציאות האלוקים, מתן תורה בהתגלות בהר סיני וקיומם של שכר ועונש. מעיקרים אלו יוצאים שורשים, שכפירה בהם מביאה לכפירה בעיקרים ומוציאה את הכופרים מהכלל.

הרב שמעון בן צמח דוראן,הרשב"ץ (ה'קכ"א- ה'ר"ד.1361-1444)- רב באלג'יר.
גדל בפלמה דה מיורקה, שם למד תורה ורכש גם ידיעות במדע, עיקר השכלתו הייתה ברפואה שבה התמקצע. לדבריו "החוכמה ההיא תחיה בעליה" בספרד, אולם לימים באלג'יר לא יכול היה להתפרנס מלעסוק בה.
בבגרותו הגיע לארגוניה. ב-גזירות קנ"א איבד את כספו וברח חזרה לאלג'יר. שם פגש ברבי יצחק בן ששת (הריב"ש) שכיבדו.בסופו של דבר משנפטר הריב"ש החליפו הרשב"ץ.
עיקר מפעלו הוא בתשובותיו ההלכתיות. על עצמו העיד שמעולם לא חזר בו מפסיקה שנתן. סבר שיש בכוחו לחלוק על קודמיו בסברותיהם, ופסיקתו הורתה דרך ליהודי צפון אפריקה דורות רבים.
בעל שו"ת התשב"ץ המכיל למעלה מ-900 תשובות. גם הוציא תחת ידו פירושים לתלמוד וספר על מניין המצוות בעקבות הרמב"ם והרמב"ן. ספרו על הפילוסופיה הדתית, "מגן אבות", מכיל גם דברי מדע. התפלמס עם הרלב"ג ועם רבי חסדאי קרשקש. כן חיבר פיוטים.

רבי יצחק בן יעקב קנפנטון. נולד בשנת ק"כ (1360), ונפטר בשנת רכ"ג (1463) בפניאפייל שבספרד.
חכם יהודי, ראש ישיבה, מקובל, רופא, מתמטיקאי, ואיש ציבור. עמד בראש ישיבה בסמורא  שבצפון-מערב ספרד.
תלמידיו בישיבה בסמורא, היו מגדולי חכמי ספרד בדור של גירוש ספרד ובהם : ר' יצחק די ליאון, ר' יצחק אבוהב (השני), ר' שמואל ולנסי וייתכן שאף ר' יצחק עראמה.
ספרו היחיד שהגיע לידנו הוא 'דרכי הגמרא' העוסק בכללים ללימוד סוגיות הגמרא באופן שיטתי ומסודר. כללים אלו יושמו , הלכה למעשה, בישיבתו של רבי יעקב בירב בצפת.

ר' יוסף קולון,מהרי"ק (ה'ק"פ- ה'ר"מ.1420- 1480)- פוסק, נולד בקאנבירי מחוז סאוי בצרפת ,ומת בפאדובה.
ממשפחת טראבוט שבאו מצרפת לאיטליה במאה הט"ו. למד אצל אביו שהיה גדול בדורו, והוא מכנה אותו "אבא מרי מופת הדור" (שו"ת מהרי"ק סי' קט"ו). אחד מרבותיו היה ר' מרדכי נתן, והוא קורא לו "רב ושר גדול בישראל" (שם ק"ל).
שימש כרב בעיר פיבי די סאקו במחוז ונציה, שם הכיר תלמיד של ר' ישראל איסרלין שלימד אותו את דרכי הלימוד של חכמי אשכנז. נתמנה לרב בעיר בולוניא ומנטובה, ובגלל מחלוקת עם הר"י מסיר ליאון גירש הדוכס את שניהם מארצו. רבי יוסף קולון נתמנה לרב בפאוויא, והיה לפוסק בכל איטליה. רבנים מארצות אחרות, גם מאשכנז ותורכיה, הריצו אליו את שאלותיהם וקבלו את תשובותיו למעשה. חלק קטן מתשובותיו נדפס אחר מותו בשם שו"ת מהרי"ק.חיבר פירוש לתורה וחידושים על התלמוד ועל הסמ"ג.
שו"ת מהרי"ק נחשב בין ספרי הפוסקים החשובים בספרות הרבנית. הוא נחלק ל-קצ"ז שורשים ולענפים. בהוצאת ווארשה נוספו לספר הערות מר' משה יהודה ליב הרב דקוטנא ותושב ירושלים.
שמירה על המנהגים היה חלק חשוב בפסיקותיו,כפי שהוא מביא בתשובותיו:"אין המנהג מבטל דין אפילו בממון, אלא מנהג קבוע ע"פ ותיקין. וכל מנהג קבוע, יש לך לילך אחריו אפילו יבא אליהו ויאמר בהפך (שורש ה' ב', נגד ב)".
"על דבר לבישת הקאפ"א, הורה שאין הישראל מחויב להשתנות במלבושין מן הגוי, כי האיסור "בחוקותיהם לא תלכו" הוא רק בדבר משונה שאין בו טעם, או שיש בו פריצת גדר הצניעות, אבל אין איסור ללבוש בגד הנהוג בין הגוים אם נעשה בדרך צניעות כאותו של ישראל (שורש צ"ב)".

מנותק eran

  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 662
רבותינו הראשונים
« להגיב #2 ב- : ינואר 24, 2007, 19:44:36 »
חלק שלישי:

רבי יצחק אבוהב (ה'קצ"ג -ה'רנ"ג.1420- 1493)-  תלמיד חכם ודרשן ספרדי,בעל מנורת המאור.
רבי יצחק אבוהב כתב שלושה ספרים והם : ארון העדות, שלחן הפנים ומנורת המאור. שני הספרים הראשונים אבדו ולא הגיעו לידנו, ואנחנו יודעים עליהם רק מהקדמתו של ר' יצחק לספר מנורת המאור.
ביצירתו הרבה להביא דברי אגדה מחז"ל וגם רעיונות של הרמב"ם, הרמב"ן, ממפרשי המקרא השונים : רש"י, רמב"ן ואבן עזרא ואף דברי הלכה מהתלמוד ומפרשיו.
עסק רבות בדרשנות, ובדרשותיו הוכיח את הציבור על כך שאינם מחויבים די ללימוד התורה ומעדיפים נוחות ובילויים על פני לימוד תורה.
הספר מנורת המאור מחולק לשבעה חלקים כמניין הנרות במנורה, ולכן קרא לכל חלק "נר", והחלקים נחלקו לכללים, וכל כלל לפרקים. הקדמה קצרה לכל חלק וחלק משבעת הנרות, ולכל נר יש חתימה שהיא תמצית המדובר בכל פרקיו.
הנר הראשון - שלא לרדוף אחרי המותרות. נחלק לג' כללים שהם קנאה, תאווה, כבוד.
הנר השני אודות "הדיבור" נחלק לעשרה כללים: ליצנות, שקר, חנופה, לשון הרע, הלבנת פנים, שיחה בטלה, דברי ריב, שחוק, דברי הבאי, דברי גידוף וכישוף.
הנר השלישי נחלק לעשרה כללים: מילה, חובת האב לבנו, תפילה, שבתות ויו"ט, כבוד אב ואם, אישות, הכנסת אורחים, גמילות חסד כמו בקור חולים הלווית המת נחום אבלים, חוקים ומשפטים, קיום המצות.
הנר הרביעי בעניין תלמוד תורה, כולל ארבעה כללים: לקבוע עתים לתורה, גודל שכרה, פלפול החכמה, כבוד לחכמים.
הנר החמישי בדרכי התשובה, שלושה כללים: התשובה בכלל, ימי התשובה, ייסורין הממרקים החטא.
הנר השישי בדרכי השלום, ולו שני כללים: דרך ארץ, דברי שלום ואהבה.
הנר השביעי בדבר הענווה בשני כללים: שפלות הרוח, בושת הפנים.

רבי יצחק עראמה בר משה (ה'ק"פ- ה'רנ"ד.1420- 1494)-
"בעל העקידה", היה מחכמי ספרד בדור הגירוש. שימש רב וראש ישיבה בסמורה אשר בצפון ספרד ומשם הוזמן לרבנות בעיר טרגונה שבארגוניה. בעקבות מצבם הכלכלי הירוד וכובד המיסים לא יכלו בני הקהילה להחזיק לו בית מדרש, אך הם הפצירו בו שידרוש לפניהם בשבתות וחגים.
באותה תקופה הוכרחו יהודי ספרד לבקר בכנסיות ולהקשיב לדרשות הכמרים שהיו מדברים בסגנון פילוסופי מרשים. בעקבות זאת ראה רבי יצחק עראמה צורך לסדר ולהרצות את דרשותיו לפי הסגנון הפילוסופי. לאחר זמן קיבץ את הדרשות וערך את ספרו המפורסם עקידת יצחק, שיצא במהדורות רבות ושימש דוגמה להרבה דרשנים אחריו עד כדי שאמרו ש"כל ספרי הדרשנים בדורות שלפנינו שותים ממימיו".
אחר כך הוזמן לכהן כרב בקהילת "קלעת איוב", בה ישב עד לגירוש ספרד. כשגורשו היהודים יצא עם בנו מאיר לפורטוגל, ממנה היגר לאיטליה ונפטר בנאפולי בשנת ה'רנ"ד.
הספר עקידת יצחק בנוי במאה וחמש דרשות על פרשות השבוע, כשכל דרשה מתחילה בפסוק מהפרשה, מצורף אליה מדרש או מאמר מספר הזוהר, שהוא מקשר ומפרש בצורה פילוסופית. מלבד ספר זה הוא כתב גם פירוש על חמש המגילות (שנדפס עם ה"עקידה"), פירוש על משלי בשם יד אבשלום ואת הספר "חזות קשה" בו הוא דן בנושאי אמונה, תורה ופילוסופיה, ומבקר את עיקרי הנצרות.

רבי דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל (ה'קצ"ז- ה'רס"ט.1437-1509)- מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקרא, ואיש כספים. נולד בליסבון, פורטוגל, נפטר בונציה, איטליה. פירושו על המקרא ניכר בכך שהוא פותח בשאלות ועונה עליהם בגוף הפירוש. פירושו גם ידוע כארוך יחסית.
אברבנאל היה בן למשפחה שהתייחסה על גזע דוד המלך שלפי מסורת משפחתית באה לספרד מיד לאחר חורבן בית המקדש הראשון. חפצו האדיר היה לחבר פרוש מתוקן לכתבי הקודש, ועוד בימי נעוריו התחיל בביצוע חפצו זה. אולם משמת אביו, שהיה שר האוצר בחצר המלך אלפונס החמישי מלך פורטוגל, הוזמן דון יצחק למלא את מקומו ולא יכל עוד להתמסר לעבודת הפרוש. מובן מאליו כי המשרה הביאה לו עושר וכבוד, הוא התרועע עם שרי המדינה וקנה לו ידידים ביניהם הדוכס מברגנצה, אולם יחד עם זאת לא שכח את כור מחצבתו ועשה הכול כדי לעזור לאחיו היהודים.
כשמת המלך אלפונסו החמישי עלה על הכס בנו יואן השני, שהאשים את הדוכס מברגנצה שקשר נגדו קשר ודן אותו למיתה. יואן השני גם התנכל לדון יצחק אברבנאל וביקש להורגו, אך ברגע האחרון נודע הדבר לאברבנאל והוא נמלט למדינת קסטיליה וקבע דירתו בעיר טולדו. כאן הוא המשיך לעבוד בעבודת הפירוש והספיק להשלים חלקים אחדים ממנו. אולם גם הפעם הופסקה עבודתו כי נקרא על ידי המלך פרדיננד לעמוד בראש האוצר המלכותי והוא הצטער על כך.
במהרה החליטו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה על גירוש יהודי ספרד, ואז החליט לעזוב משרה זו לאחר שמאס בחיי העושר והשלווה בזמן שאחיו אומללים ויחד עימם בא לאיטליה וקבע את מגורו בעיר נפולי ונתמנה ליועץ המלך. אח"כ השתקע בערים אחדות באיטליה וקבע לבסוף משכנו בעיר וונציה אשר בה גם נפטר.בנו הוא יהודה אברבנאל רופא מפורסם.

רבי אברהם זכות (ה'רבי- ה'רע"ה.1440- 1515)-  רב, אסטרונום, והיסטוריון יהודי, שזכה להכרה עולמית בזכות ידיעותיו העמוקות בתחום האסטרונומיה.
אברהם זכות נולד בקסטיליה שבספרד ורבו המובהק היה ר' יצחק אבוהב (השני), ממנו למד זכות תלמוד, פוסקים וקבלה. בנוסף ללימודי הקודש למד זכות אסטרונומיה באוניברסיטה של סלמנקה.
סיפרו הראשון בשם  "החיבור הגדול" תיאר את מערכת השמש. הספר זכה להצלחה ותורגם למספר שפות. בעקבות ההכרה הציבורית במומחיותו של זכות בתחום האסטרונומיה צורף על ידי מלך פורטוגל, מנואל הראשון לצוות מחקר אשר עסק בהכנת לוחות אסטרונומיים וימיים, ופיתח כלים טכנולוגים כדוגמת האצטרובל, לטובת הימאים הפורטוגזים אשר עסקו במסעות כיבוש וגילוי ברחבי העולם.
ככל היהודים בפורטוגל גורש אף הוא ממנה.זכות בחר לעבור לטוניס, שם פרסם את חיבורו הידוע ספר היוחסין. בספר זה כתב זכות כללי הש"ס והפוסקים ועליו חיבר גדול פוסקי פולין - הרמ"א הגהות. אבל עיקר חשיבות הספר באה בעקבות תיאורו של זכות את קורות עם ישראל וחכמיו לאורך ההיסטוריה עד ימיו, ספר זה היה במשך מאות שנים החשוב מבין ספרי קורות ישראל.
בסוף ימיו זכה אברהם זכות להגיע לירושלים, שם חי את שנותיו האחרונות עד למותו.


רבי אליהו מזרחי (ה'ר"י- ה'רפ"ה.1450- 1525)- הרא"ם נולד בקושטא. למד אצל רבי אליהו הלוי תלמוד ואצל מרדכי בומטינו מתמטיקה ואסטרונומיה. לאחר מות רבי משה קפסולי שהיה החכם באשי בטורקיה, מונה במקומו הרא"ם לחכם באשי.
הרא"ם חבר את הספרים האלה:"המזרחי" שהוא באור על פירוש רש"י לתורה. הספר נחשב לאחד הפירושים המרכזיים לרש"י. ר' יעקב בספרו נחלת יעקב השיג עליו. ר' יעקב בן נעים בספרו משכנות יעקב הגן על ר' אליהו מזרחי ואמר (פרשת חוקת דף קע"ב ע"א): "מי האיר ממזרח לגלות מצפוני רש"י ז"ל... מי אסף וקיבץ נדחים בעמקי ים התלמוד... עד שזרח בחושך אור הגנוז. ולפני שבא הגאון מ"כ ז"ל, היו דברי רש"י ז"ל בכפיפה שאין לה אוזניים, והיו מונחין בקרן זויות, עד שבא אליהו ז"ל ופירשן ויטחן עד אשר דק בחכמת הדקדוק".
שאלות ותשובות הנודעות בשם "שו"ת מהרא"ם":ח"א מאה תשובות וח"ב ל"ט תשובות, נדפסים בשו"ת ר' אליהו ן' חיים בשם "מים עמוקים" . ר' יהודה בן בולאט קראו בתשובתו (בספר אהלי תם סי' ל"ד) "ראש ההוראה לכל גלילות הגולה בדורנו זה". ר' חיים שבתי (בשו"ת חלק אה"ע סי. ג') כותב: כבר נודע עוצם חכמתו של הרב המופלא עד היכן הגיע. ומקובלני שהרב הגדול מהר"י בן לב זלה"ה היו בעיניו דברי הרב מהרא"ם זלה"ה כביכול כיוצא מפי הגבורה (עי' שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' כ"ו).

רבי עובדיה מברטנורא,רע"ב (ה'ר"ה- הר"צ.1445- 1530)-  רב ממוצא איטלקי, נודע בעיקר בשל פירושו למשנה.
רבי עובדיה נולד למשפחת ירא בעיר ברטינורו שבצפון איטליה בערך בשנת ר' והיה מתלמידיו של רבי יוסף קולון. הוא יצא לא"י בשנת ה'רמ"ה ובמהלך מסעו עבר בסיצליה ובמצרים. בשנת רמ"ח הגיע לירושלים ונתמנה בה לראש הקהילה היהודית, אותה ביסס וחיזק מבחינה רוחנית וחומרית. תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. הוא הצליח לשפר במידה משמעותית את המצב העגום. באותה תקופה התגורר גם בעיר חברון.
הרב כתב פירוש לפירוש רש"י על התורה, בשם "עמר נקא". וחידש חידושים על הרמב"ם, אם כי הללו לא התפרסמו. הוא נודע בעיקר בשל פירושו למשנה שנדפס לראשונה בוונציה בשנים ש"ח - ש"ט , והפך, בגלל בהירותו, לפירוש הנלווה לכל לימוד בסיסי של המשנה (כך לפחות עד הופעת ביאורו של פינחס קהתי בדורות האחרונים). הברטנורא בדרך כלל אינו מקורי ומסתמך בפירוש המשנה בעיקר על פירוש רש"י לתלמוד, פירוש הרמב"ם למשנה ופסקיו, ובסדרי זרעים וטהרות, אף על פירושי ר"ש (רבינו שמשון משאנץ). הוא מנסה גם לשקף את מסקנות הגמרא בדיונה על קטע המשנה המדובר. שני פירושים מפורסמים נתחברו בדור שלאחריו כהשלמה עליו - תוספות יום טוב ליום-טוב ליפמן הלר מפראג, ומלאכת שלמה לר"ש עדני מתימן-ירושלים.
חשיבות מחקרית רבה יש לאגרות שכתב ומכילות ידיעות הלכתיות, גיאוגרפיות והיסטוריות בעלות ערך.
עובדיה מברטנורא קבור סמוך להר הזיתים, מול מעיין הגיחון, ליד בתי שכונת סילואן בירושלים.

ישנם עוד מרבותינו הראשונים שלא הוכנסו בגוף החיבור משום שהידיעות שאנו יודעים עליהם הינם מועטות.ולהן שמותיהם ופועלם:
רבי מצליח בר אליהו- רבו המובהק של ר' נתן בעל הערוך.
רבי יחיאל בר אברהם- מחכמי איטליה.
רבי יוסף יום טוב עלם בר שמואל- בעל ספר "סדר עולם זוטא".
רבי יצחק בן ברוך אלבליה- בעל הספרים: "סוד העיבור", "וקופת רוכלים".
רבי נתן בר יחיאל- בעל ספר "הערוך" שהוא בירור  למילים זרות בש"ס.
רבי טוביה בר אליעזר- בעל הספר "לקח טוב" פירוש מדרשים על התורה וחמשת המגילות.
רבי קלונימוס הזקן- היה הסבא של ר' יהודה החסיד.
רבי אברהם בר-חייא- בעל הספרים "ספר העיבור", "לוחות הנשיא" ועוד.
רבנו בחיי בן אשר- מתלמידי הרשב"א,בעל הספר "כד הקמח",וחיבר גם פירוש על התורה.
רבי יעקב הלוי ממרויש- בעל שו"ת "מן השמים".
ר' משולם בן משה מבדש-בעל "ההשלמה" על הרי"ף.
רבי יהודה בר יקר- בעל הספר "פירוש התפילות והברכות".
רבי שמואל בר יצחק- בעל ספר "התרומות".
רבי צידקיהו בן אברהם- בעל הספר "שיבולי הלקט".
רבי יהודה בר בנימין,ריבב"ן- חיבר פירוש להלכות הרי"ף על 8 מסכתות.
רבי משה בר שמואל אבן תיבון- מתרגם ספרי הרמב"ם: "ספר המצוות", "ומלות הגיון".
רבי נתן בר יהודה- בעל ספר "המחכים" שבו הלכות לש"ץ לכל ימות השנה.
רבי מאיר הקדוש- בעל "ההגהות מיימוניות" על הרמב"ם.מת על קידוש ה'.
רבי יצחק בר מאיר הלוי מדורא- מחבר ספר "שערי דורא" בדיני איסור והיתר.
רבי מרדכי בר הילל- בעל ספר הפסיקה "המרדכי". מת על קידוש ה'.
רבי משה די ליאון- מקובל עצום ומגלה הזוהר.חיבר ספרים רבים בנושאי הקבלה.
רבי שם-טוב בר אברהם-אבן גאון- בעל "המגדל עוז" על הרמב"ם.
רבי יצחק הישראלי בן יוסף- בעל ספר התכונה בנושא התכונה בשם "יסוד עולם".
רבי יוסף חביבה- בעל "הנימוקי יוסף" על הרי"ף.
רבי יעקב וויל,מהרי"ו- בעל שו"ת המהרי"ו.
רבי ישראל איסרלן- בעל "תרומת הדשן".
רבי שלמה בן שמעון,הרשב"ש- מחכמי אלג'ריה ובעל שו"ת הרשב"ש.
רבי יעקב לנדא- בעל ספר "האגור" שהוא מעין קיצור שולחן ערוך.
רבי אברהם סבע- בעל הספרים: "צרור הכסף", "צרור המור" , "ואשכול הכופר".
רבי צמח בן שלמה דוראן- בעל שו"ת "יכין ובועז".
רבי יעקב בן חביב- בעל  "העין יעקב" שהוא לקט של הגדות חז"ל מהש"ס בצירוף פירושי הראשונים.
רבי יצחק קארו- בעל ספר "תולדות יצחק" היה דודו של מרן.
רבי אפרים יוסף קארו- אביו של מרן.

רבותינו בעלי התוספות:
רבי יצחק בר אשר הלוי- הריצב"א.רבי יצחק בר מרדכי.רבי יצחק בר מאיר.רבי יהודה שירליאון.רבי יוסף בר ברוך מקלצ'ון.רבי יעקב בר שמשון משאנץ.רבי משה בר שניאור מאיברא.רבי שמשון בר שמעון.רבי ישעיה די טראני-בעל התוס' רי"ד.רבי יצחק מקורביל- בעל ספר מצוות קטן.רבי אליעזר מטוך.רבנו פרץ בן אליהו מקורביל.

בברכת אהבת תלמידי חכמים - ערן.

עז77

  • אורח
רבותינו הראשונים
« להגיב #3 ב- : ינואר 24, 2007, 19:51:27 »
זה מדהים - מצפה בקוצר רוח למאמריך בישראפדיה...  :)
« עריכה אחרונה: ינואר 24, 2007, 20:40:44 על ידי עז77 »

מנותק דוקא_כך

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 3620
  • ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה
רבותינו הראשונים
« להגיב #4 ב- : ינואר 24, 2007, 23:49:27 »
לא מכיר את רובם...  תודה על הרשימה המפורטת.  הייתי רוצה להוסיף שם של ספר חשוב שכתב רבינו בחיי בשם "כד הקמח", ספר שמתוכו אהב לצטט הרב כהנא הי"ד.  חוץ מכתביו של הרב כהנא, זהו גם אחד הספרים החביבים עלי.
יהונתן פולארד
ראובן מנינג
יגאל עמיר
חגי עמיר
עופר גמליאל
שלמה דביר
ירדן מורג
דוד אמויאל
חזקיהו עמי פופר
גור המל
ישי שליסל
דני טיקמן
ג'וליאן סופיר
ארנולד ישראלוב
רחמים לוטטי
חברי מחתרת בת-עין
יונה אברושמי
יבגני גרוסמן
אלכסנדר רבינוביץ'
מורדי הראל
אליצור הראל

מנותק כהנא צדק!

  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 7985
    • yigal-amir
רבותינו הראשונים
« להגיב #5 ב- : ינואר 25, 2007, 08:56:31 »
זה מדהים - מצפה בקוצר רוח למאמריך בישראפדיה...  :)
בעזרת ה' בקרוב  ;D
יגאל=גואל

ע        מ        י       ר
 =       =       =      =  עמו    מאת    יצחק        רבין [img]http://www.zix.co.il/images/11924785.gif[/i

מנותק eran

  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 662
רבותינו הראשונים
« להגיב #6 ב- : ינואר 25, 2007, 12:11:30 »
לא מכיר את רובם...  תודה על הרשימה המפורטת.  הייתי רוצה להוסיף שם של ספר חשוב שכתב רבינו בחיי בשם "כד הקמח", ספר שמתוכו אהב לצטט הרב כהנא הי"ד.  חוץ מכתביו של הרב כהנא, זהו גם אחד הספרים החביבים עלי.


רשמתי עליו. ציטוט: "רבנו בחיי בן אשר- מתלמידי הרשב"א,בעל הספר "כד הקמח",וחיבר גם פירוש על התורה".

אנו יודעים עליו מעט, אבל בהחלט הכנסתי אותו בגוף החיבור.