חברים יקרים – ה' עמכם!
השבוע הודיעה המדינה לבג"ץ כי אין שום חוק המחייב אותה למגן את בתי התושבים בשדרות. כך – בלשון משפטית יבשה ומתחמקת, הפקירה מדינת ישראל את תושבי שדרות לגורלם.
מדובר בפשיטת רגל מוחלטת. בשם החוק, מתחמקת מדינת ישראל מאחריותה הבסיסית ביותר של כל מדינה כלפי תושביה, כלומר מהאחריות לשמירת ביטחונם. מנגד מתעקשת המדינה לשלוט בשאר תחומי החיים שאמורים היו להיות באחריות האזרחים עצמם. כך נשמר השלטון למרות הפקרת האחריות הבסיסית שלו. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים...
באופן עקרוני, אחראית המדינה לביטחון ולמשפט ("מלך עושה מלחמות ומשפט" – רמב"ם) בשאר התחומים אמור האזרח להיות אחראי לגורלו. אצלנו – עולם הפוך – המדינה מתעקשת "לחנך" את ילדנו במקומנו, "לשמור על בריאותנו", "לסעוד את נזקקנו" – רק מן הדבר היחיד שהשלטון המרכזי באמת מחויב לתת לנו ובתמורה לדרוש מאיתנו ציות – רק מן האחריות הבודדה הזו – האחריות לביטחון - הנהגת המדינה מתנערת.
ה 'אח הגדול' מספק את כל מחסורנו – (באמצעות מיסינו כמובן). הוא שולח את ידו עמוק לכיסנו, מחזיר לנו אי אלו פירורים דרך ה"שירותים" שהוא נותן, ואנו מנשקים בתודה את היד. מישהו חשב לתבוע מן המדינה את המיסים ששילם עבור חינוך ילדיו בחודשיים האחרונים? כמה כסף חייבת המדינה לתושבי שדרות עבור מיסי הביטחון שלהם?
"אני מציע לתושבי שדרות להפסיק לשלם מיסים" – כתב אחד הטוקבקיסטים הנזעמים בynet - "אם המדינה מתנערת מאחריותה, אתם לא חייבים לה שום דבר, לא מס הכנסה, לא ביטוח לאומי, לא מ.ע.מ לא ביטוח בריאות – כלום כלום..."
האם מתחילים אזרחי ישראל להבין נכון יותר את מערכת היחסים שבין אזרח למדינתו?
משה פייגלין
הקשר בין ההתנערות מהביטחון – לשביתת המורים
הגורם הראשון והאחרון הנותן לריבונות הלאומית את תוקפה הוא שמירת הביטחון. עם תום מלחמת העולם השנייה החלו מדינות המערב להעביר את מלחמותיהן לקבלני משנה – כלומר לעמים ותרבויות שאינן דמוקרטיות. בקוריאה, בוייטנאם, באפריקה, וגם אצלנו בלבנון וכמובן בניסיון ה"גאוני" – להקים יש מאין מדינת לאום פלסטינית "בלי בג"ץ ובלי בצלם" שתילחם את מלחמותינו. הערכים הליברליים שצברו תאוצה לאחר המלחמה, חייבו משטרים דמוקרטיים למצוא פתרונות יצירתיים כדי לשמור על הביטחון הלאומי, בלי לשלם את המחיר.
אט אט נפער פער גדל והולך בין ערכיה הדמוקרטיים ליברליים של מדינת הלאום המערבית, לבין עצם יכולתה לשמור על הביטחון הלאומי. כשהמדינה כבר לא מנצחת את מלחמותינו – מעמדה בעינינו הולך ומתערער.
ערעור מעמד המדינה, מקשה עליה להטיל מרות ולהכריע בין מגזרים שונים. אם נעלה את שכר המורים, נצטרך להעלות את שכר המהנדסים, האחיות, וכו'.
דמדומים
את הסמל המובהק ביותר לשינוי מעמדה של המדינה המערבית נתנה המתקפה על מגדלי התאומים. מדובר במהלך צבאי מתוכנן ומתואם לפרטי פרטים במשך תקופה ארוכה מאוד – מבצע שמבחינת הביצוע היבש, כל צבא סדיר יכול היה להתגאות בו. המכה בתאומים שווה בגודלה למכה שחטפה ארה"ב בנמל הפנינים ושהכניסה את המעצמה האמריקנית למלחמת העולם השנייה. אך ב'תאומים' – כבר לא היתה לאמריקנים "כתובת החזר" ברורה. אפילו להעביר את העבודה לדרום וייטנאם שתילחם עבורנו בצפון האדום – כבר אי אפשר. הדמוקרטיות המערביות מצאו עצמן במלחמה מול אויב שאינו מדינה, אויב במימד אחר, אויב שמתוך התודעה הדמוקרטית המודרנית – לא ניתן לנצחו. מפילי התאומים לא יצאו מעיראק, אך סדאם חוסיין היה טיפש דיו בכדי לתת לאמריקנים מדינת לאום להילחם בה. בסתר ליבם הם מתגעגעים אליו עכשיו.
מדינות המערב, שכבר אינן מספקות לאזרחיהן את תחושת הביטחון וחווית הניצחון, הולכות ומאבדות את אדנותן ויכולתן לנהל את חייו.האדון שלא מספק ביטחון, הוא כבר לא כל כך אדון. כל אחד מושך בעוז לכוונו והחבילה הולכת ומתפרקת. בישראל – כמו תמיד – התהליך הזה מהיר וקיצוני הרבה יותר.
בסופו של דבר זהו תהליך חיובי שיחזיר לאזרח את אחריותו על חינוך ילדיו, בריאות משפחתו ונזקקי קהילתו.
מאידך – מזכיר התהליך את השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. מדינות החירות מסתאבות ומתפוררות, רודנויות נחשלות מתחזקות לפתע ומקבלות תיאבון לאומני חסר גבולות ובתווך – כמובן – ישראל...
