מכתב תגובה
של רב מאחת הערים בצפון הארץ
לכבוד בנימין זאב כהנא
עורך "דרכה של תורה"
שלום רב,
קראתי את המאמר בגליון 349 - קיום מצוות דרך כפיה דתית, וכל הנאמר שם הוא נכון -
פרט למסקנה.
מערכת של כפיה יכולה לפעול כאשר יש אוירה ציבורית חברתית מתאימה. מערכת כפיה
דתית תפעל כשהשלטון יהיה דתי, ויהיו מפירי חוק. יש לקבוע מהו החוק ואותו יש לאכוף.
[66] אולם האם אפשר לכפות היום על הציבור שחוק התורה, יהיה החוק של המדינה? האם
יש סיכוי לדרך כזאת? האם כדי להשיג מצב זה, לא מן הראוי לנקוט בגישה שבעל המאמר
מלגלג עליה וקורא לה מתחסדת? צריך לחנך את העם לאהוב את התורה!
אולי לא שמת לב בשטף הכתיבה, אבל פגעת בהרבה גדולי ישראל כשכינית את הגישה
מתחסדת.
החזון איש זצ"ל כתב שיש לקרבם בעבותות של אהבה.
מיותר לומר את דעתו של הרב קוק זצ"ל בענין. כשעוסקים בעניני הכלל, ובכל ענין הלכתי
תורני - לא פוסקים הלכה למעשה מן הגמרא. בשביל זה יש גדולי תורה.
אולי מן הראוי שתהיו בקשר עם גדולי תורה, תתיעצו איתם וה' יהיה בעזרכם.
בכבוד רב
..............
תגובה לשאלה בענין "כפיה דתית"
לכבוד הרב...
שלום וברכה,
קיבלתי את מכתבך בקשר למאמר שהופיע בגליון "דרכה של תורה" על פרשת "יתרו", והריני
לענות לך על השגותיך אחת לאחת.
א - לפני שאכנס לגופם של דברים, אעיר שיותר מדי פעמים אנו נתקלים
בתגובה מעין זו: הכל נכון חוץ מהמסקנה. לצערי, בדרך כלל, הטיעון הזה נובע
ממחלה שמצויה היום בקרב בני התורה: נכונות ללמוד, להעמיק, לפלפל, אך
בסופו של דבר - לסרב לקבל את עול המסקנות, שלא פעם ולא פעמיים הן
קשות. אכן, מודה אני שהמסקנה שבמאמר זה, שיסוד קיום המצוות ע"י
האדם הוא קודם כל בכפיה, היא מנוגדת לרוח הנושבת היום לא רק בציבור
הדתי-לאומי אלא גם בחלקים מתרחבים והולכים של הציבור החרדי. אין
ספק שהדבר נובע מתוך השפעות חיצוניות, מתוך העובדה ש"לא נעים" ו"לא
יפה" לדבר על כפיה בחברה שיסודותיה הן, כביכול, חופש, חיה ותן לחיות,
וכל שאר הסיסמאות הללו.
אלא שקבלת עול מלכות שמים נבחנת לא בנכונות לקבל בינך לבין עצמך רעיונות תאורטיים -
כפי שקורה לרוב - כי אם בנכונות ליישמם ולשים אותם על הדגל, גם אם הם
לא פופולאריים ונראים ברגע הראשון כדוחים את הציבור.
[67] ב - אני מבין שבסופו של דבר על העיקרון שכפיה היא מושג תורני אינך
חולק, ועל כך יש לברך. ומדוע? כי בצוק העיתים, ובהשפעה המערבית
המתגברת, חדרה לתוכנו טיפין-טיפין הדיעה שכפיה היא כביכול מושג זר לנו,
שאף יש לסלוד ממנו. הרעיון המרכזי של המאמר המדובר, בא קודם כל כדי
לשלול את הדיעה המוטעית הזו שנשתרשה בקרב שומרי המצוות, שאין
בתורה מושג של כפיה דתית, אלא הכל הוא רק "אהבה", "חינוך" ו"דרכי
נועם".
דומני שברור לך שאין בכוונתנו שיש לארגן היום חוליות שיתפסו אנשים ברחוב ויכפו עליהם
הנחת תפילין או אכילת מצה. זוהי בהחלט משימה ממלכתית, שמוטלת על מי שיש לו הכלים
לכך. יתירה מזו, אני גם לא טוען שברגע הראשון שמוקמת מדינת תורה, יש לשלוח שוטרים
לכל בית כדי לבדוק את הנעשה שם. אם כי, בכל הנוגע לפרהסיא - ודאי שיש מיד להפעיל
מערכת של כפיה כדי שלא יראו ולא ימצאו עבירות על התורה ברשות הרבים
(כמו, למשל, תחבורה בכבישים בשבת וכד'). על מנת שנוכל לעלות עוד שלב -
נצטרך אכן לחנך את הציבור, עד שהכפיה לשמירת מצוות תהיה דבר טבעי -
בדיוק כמו שה"כפיה" לא לשדוד בנקים, כדוגמא המובאת במאמר, היא דבר
טבעי ומובן. אמנם אין צריך לחכות עד שכולם יגיעו למאה אחוזים של הבנה,
אדרבא, אנו צריכים למידה מסוימת של כפיה דתית כדי להביא אותנו כפרטים
וכאומה לשיבה אל ה'.
ההבדל שבכל זאת, ככל הנראה, יש בינינו, מתרכז בשתי נקודות:
1. אנו טוענים, שכבר היום יש לדבר ולחנך על המושג של כפיה, להוציא את המושג הזה
בקרב הציבור הדתי מהדה-לגיטימציה שנערך לו. גם בגלל שזו תורה וזה חלק בסיסי מהבנת
מהותה של תורה; וגם פרקטית - כדי שכאשר יגיע היום, לא ניתקל במצב בו
הדתיים למיניהם יטענו שאין לכפות כלל, לא במישור הפרט ולא במישור
הכלל, לא בהווה ולא בעתיד.
2. אנו טוענים שאסור לאפשר - ולו במשתמע - נתינת לגיטימציה ל"מחנה" של לא
שומרי מצוות, גם אם הם הרוב.
אפשר וצריך ללמד זכות על מי שלא שומר מצוות (כל עוד "לימוד הזכות" הזה הוא אמיתי
ולא נועד לטהר שרצים). החינוך, הדרכי נועם וכו' וכו' - זה בסדר כל עוד אין בכך
נתינת לגיטימציה לעוברי עבירה. ואל יהיו דברים אלה קלים בעיניך, כיון שמה
שקורה הוא, שמרוב "דרכי נועם" ו"צריך להרבות אהבה" וכו' - נוצרה אותה
לגיטימציה עליה אנחנו מתריעים, עד כדי הצורך להתנצל על מה שאנחנו ועל
מה שהיהדות אומרת; עד כדי צורך ליפות דברים ביהדות. החנופה הזו, היא
אם כל חטאת. היא זו שהביאה לידי כך שהדתיים - מאז קום המדינה - לא
מעיזים לדבר על הצורך במדינת הלכה כיעד פוליטי מעשי. איזו מטרה יכולה
להיות מרכזית יותר מזו? אבל לא. אלף ואחד נימוקים ניתנים לכך שאין לדבר
על כך. "זה ידחה", "זה לא מעשי", "יותר [68] חשוב לבסס את המוסדות
שלנו", ועוד ועוד. ואנחנו טוענים - היעד העיקרי צריך להיות לשכנע בצורה
גלויה וברורה את הדתיים כחילוניים בלי טיפה של רגשי נחיתות - שהפתרון
לתחלואי העם וסבלו הקשה הוא בהקמת ממלכת תורה!
אבל לא! רגשי הנחיתות והחנופה שאופפים את הדתיים - מונעים מהם אפילו לדבר על
כך. אפילו חקיקה דתית שבעבר היתה, לפחות היא, גולת הכותרת של
המפלגות הדתיות - הולכת ונהיית פסולה בחוגים הדתיים השונים. רק בגלל
רגשי הנחיתות והחנופה! ועם רגשי נחיתות כאלה, לא רק שמדינת תורה הם
לא יקימו, אלא הם יגרמו גם להפחתת מה שנקרא "צביון דתי" במדינה,
ולחולשה פנימית הולכת וגוברת בין הדתיים. כי אם לא עולים - יורדים.
ונדמה, שגם עצם המחשבה ש"כפיה דתית" מכל סוג ומין היא דבר שלא יעלה על הדעת, גם
היא נמצאת ביסוד הסירוב לדבר על מדינת תורה. הרי ברור שלא שייך מדינת תורה ללא שום
כפיה! ומכיון שכפיה דתית היא בגדר "יהרג ולא יעבור", אז עדיף שנישאר בגיטאות שלנו;
עדיף שהתועבה תפשה בעם - העיקר לא נגיע למצב האיום והנורא בו לא נוכל עוד
לדבר כל היום אלא רק על "חינוך", "אהבה" ו"דרכי נועם", ו(לנסות) למצוא חן
בעיני השמאלנים...
ה - ולגבי שני גדולי ישראל שהזכרת, הייתי רוצה להתייחס קודם כל דוקא לרב
קוק זצ"ל, שתדמיתו עוותה לחלוטין. כדי להחזיר את דמותו ודרכו של הרב
קוק לפרופורציות הנכונות כדאי לקרוא (ולהקריא לאחרים) את האיגרת
הבאה שכתב הרב קוק (איגרות הראי"ה, חלק ד', איגרת א' קפב): "ובעיקר
הדבר, האמין לי יקירי, שאילמלי מצאתי מהמשפיעים על חיי הציבור בארץ
ישראל, כאלה שהם עוסקים בימין המקרבת, יכול להיות שאנכי דוקא הייתי
עוסק בשמאל הדוחה שגם היא צריכה לגופה של מלאכת הקודש אשר להנהגת
הציבור, אבל מאחר שמצאתי את הדחיה נהוגה במידה מרובה הנני מוכרח
לתבל אותה ע"י הימין המקרבת, וגם זה במידה ידועה ובזהירות הגונה בעה"י,
וכל יודעי מכירים שכונתי היא בזה לא לשום פניה עצמית ח"ו". דברים
חשובים ביותר! הרב קוק חושף כאן, למעשה, את הרקע לדרכו. כלומר, כאשר
הרב קוק ראה בזמנו הוא ש"השמאל הדוחה" היא השלטת בין הרבנים
ושומרי המצוות שהסתגרו לגמרי, ושללו לגמרי את כל מה שקרה מחוץ לד'
האמות שלהם - הוא הבין שהוא צריך "לחדש" את הימין המקרבת! גם את זה
מגביל הרב קוק: "במידה ידועה ובזהירות הגונה". ועוד מקפיד כמעט להתנצל
כאשר אומר שאין לו בזה פניה עצמית - ככל הנראה, מתוך הכרה שהתנהגות
מסוג זה, בדרך כלל נובעת מתוך נגיעות, חנופה ומיני מרעין בישין כאלה.
אך מאז ועד היום התחולל מהפך. למרבה האירוניה, גם חוגים חרדיים שמחזיקים עצמם
מתנגדים חריפים לרב קוק, הינם בלי שישימו לב לכך - תלמידיו של הרב קוק... כי
היום המונח "דרכי נועם", "קירוב", "אהבה" - נטמע בכל החוגים, בצורה שלא
היו [69] חולמים עליה לפני כמה עשרות שנים. מי שרוצה להיות נאמן
לדרכו של הרב קוק, צריך לדרוש אולי עכשיו דוקא את מימוש הדברים שלו:
"שאילמלי מצאתי מהמשפיעים על חיי הציבור בארץ ישראל, כאלה שהם
עוסקים בימין המקרבת, יכול להיות שאנכי דוקא הייתי עוסק בשמאל הדוחה
- שגם היא צריכה לגופה של מלאכת הקודש...".
ולגבי החזון איש. אותה פסקה לגבי הצורך לקרב בעבותות אהבה מצוטטת היום ע"י הכל.
דומה שכבר ברור לך, שלא לעקרון הזה אנו מתנגדים. למה כן אנו, וככל הנראה גם החזון
איש עצמו (שתולדות חייו ודרכו אינם סוד) - מתנגדים? להפיכת הסיסמה "אהבה"
לחזות הכל. האם אין בשימוש בציטוט הזה ורק בציטוט הזה מהחזון איש,
הנעשה גם ע"י אלו שלא ממש מקבלים את דרכו הכוללת - משום צביעות?
והרי אמרו חז"ל (בראשית רבה נד: ג): "כל אהבה שאין עמה תוכחה - אינה
אהבה".
כדי להשלים את הרעיון, אוסיף שמסופקני כמה אנשים בדורנו יכולים להתמודד עם אבי
הי"ד בכמות ובאיכות של קירוב יהודים ליהדות - כפי שהוא עשה ופעל כל חייו.
אלפים של חוזרים בתשובה באופן הפשוט ביותר של המילה חזרו בהשפעתו.
שלא לדבר על מאות אלפים שהוא נטע בהם רגש יהודי, לאומיות, אהבת
ישראל. הוא הצליח בכך דוקא בגלל שהוא ידע לקרב וגם להרחיק, ודבריו
יצאו מעומק הלב - וחבל שתופסי התורה פחדו לתת יד לדרכו, והעדיפו או
להסתגר בד' אמותיהם או לדבר רק על אהבה.
ו - גדולי תורה, ויהיו גדולים ככל שיהיו, לא הם שקובעים את ההלכה. את
סמכותם התורנית הם שואבים מהידע הרחב שלהם בלמוד ובשאר חלקי
התורה. מי שיש לו קושיא אפילו על שיטת רבו מתוך המקורות - אסור לו
לשתוק ולקבל בהכנעה את מה שברור לו שאינו נכון, אלא חייב להתמודד
בדרך של משא ומתן הלכתי עם רבו. אם הוא מגיע בסופו של דבר, אחרי בירור
רציני, למסקנה שרבו טועה, הוא חייב לנהוג כפי שהוא מבין מתוך המקורות.
מובן שמדובר על מי שהוא בר הכי ומסוגל להתמודד עם ה"חומר", ולא בתינוק
של בית רבן.
אבל, בכלל, כשהינך אומר "גדולי תורה" - למי הכוונה? לרבי מסאטמר? לרבי
מליובביץ? לחכם עובדיה? או לרב מרדכי אליהו? הרי במיוחד בנושאים
הציבוריים - כל אחד מהם נוקט בגישה שונה. כיצד יחליט האדם מי צודק?
רק על פי שיקול דעתו שניתנה לו ע"י הקב"ה בדיוק למטרה זו של בירור
האמת.
ברוך ה' לא חסרים רבנים שדרכנו מקובלת עליהם. לצערי, רבים רבים הם אלא שבשיחות
פנים אל פנים, אומרים "יישר כח, אבל אנחנו איננו יכולים להזדהות בגלוי כי נאבד את
המשרה, כי נאבד את ההשפעה" וכו' וכו'. זו הטרגדיה האמיתית היום! האם לא על זה נאמר
"ותופשי התורה לא ידעוני"?? האם אין תפקידם לומר את האמת, ויהיה מה שיהיה?! ועל כן,
מה שחשוב לנו הוא קודם כל לדבוק באמת. באותה אמת, שבסופו [70] של דבר אתה עצמך
מודה שהיא נכונה, "אבל...". עלינו לזכור שכבר לפני שנים רבות הודיעו חז"ל לנו שכך יהיה
בעקבתא דמשיחא "האמת תהיה נעדרת".
ויהי רצון שנזכה לראות את גדולי התורה מתעוררים להנהיג את עם ישראל היתום מהנהגה,
כדי להציל אותנו מהאסון שלקראתו אנו מובלים כצאן שאין לו רועה.
באהבת ישראל,
בנימין זאב כהנא