כתב נושא: קידוש ה'  (נקרא 5907 פעמים)

0 משתמשים ו- 2 אורחים נמצאים בנושא זה.

מנותק eran

  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 662
קידוש ה'
« ב- : ינואר 01, 2007, 13:46:28 »
עמדתי ואתבונן בקצרה בערך "למות על קידוש השם" כפי שהוא מובא בהיסטוריה היהודית על פי דברי רבותינו ואבותינו מדור דור:

המושג "למות על קידוש השם" הוא ערך נכונותו של יהודי להקריב את חייו כדי לשמור על אמונתו.בגלגולי ההיסטוריה היהודית קיבל קידוש השם משמעויות חדשות, ובדורות האחרונים הוחשבו לקדושים גם יהודים שלא נרצחו בשל אמונתם אלא בשל שייכותם הלאומית לעם היהודי, בעיקר בשואה, או במאבק על קיומו ושלומו של עם ישראל. הנכונות למות על קידוש השם כבר מסופרת לנו במקרא: בספר דניאל ג' טז' מודיעים מישאל, עזריה וחנניה לנבוכדנאצר שהם מוכנים למסור את נפשם כדי שלא להפר את מצוות התורה. משראה המלך הבבלי שהם ממאנים לעבור על איסור עבודה זרה, השליך אותם לכבשן הלוהט ורק נס משמים הצילם. על פי ההגדה היהודית אברהם אבינו הושלך על ידי נמרוד לכבשן האש בשל סירובו להאמין באלילי אור כשדים וניצל בנס. (בבלי מסכת פסחים דף קי"ח/א') (בראשית רבה, פרשה לח פסקה יג').
בהיסטוריה היהודית נעמדו היהודים פעמים רבות אל מול גזרות של מנהיגים רשעים וגחמות של כמרי דת,ועובדי עבודה זרה שניסו בכוח להמיר אותם על דתם, והיהודים עמדו כמו גיבורים והדיפו להיהרג ולא לעבור על חוק דתם ואמונתם.ניסיון גדול היה ליהודים בזמן שהיוונים הרשעים בהנהגת אנטיוכוס הרשע (שר"י) שהציב בבית המקדש פסל של ע"ז והוקרבו לו קורבנות. ועונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות אף הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו  מספר שנים.רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והם העדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה.
אחד הידועים בסיפורי קידוש השם בתקופה ההיא היה סיפורה של חנה ושבעת בניה. שבעת בניה של חנה נתפסים בידי המלך המצווה עליהם לעבוד לאלילים, כל אחד מהם מסרב בתוקף, אפילו הקטן שבהם. שבעת הבנים מעונים למוות אך לא בוגדים באמונתם. האישה הצדיקה שאיבדה את כל בניה שלחה יד בנפשה ומיד יצתה בת קול  ואמרה: "אם הבנים שמחה" (עיין בספר יוסיפון,אך עיין גם במס' גיטין דף נז' עמ' ב' שמביא מקרה זה בתקופת השלטון הרומי בא"י).
אף בזמן שלטון רומי על א"י היה מצב היהודים קשה,הקיסר הרומי הורה להציב את פסלו בכל המקדשים שברחבי הקיסרות. היהודים סירבו להציב צלם בבית המקדש. בתגובה ציווה הקיסר לעשות זאת בכוח ואם יתנגדו היהודים – להרוג את המתמרדים ולמכור את כל העם לעבדות. היהודים הכריזו שהם מעדיפים למות, ובלבד שלא לעבור על חוקי התורה.
הרומאים אף הוציאו להורג תנאים -עשרת הרוגי מלכות- שקיימו מצוות, שקיומן נאסר בגזירות השמד של הקיסר: הסמיכו חכמים, קיימו שבת, ערכו ברית מילה או לימדו תורה.ביניהם יש את רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול- ששמואל הקטן חזה את הריגתו מראש, וסיפר לסובבים אותו בשעת פטירתו: "שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא" (סוטה מח ע"ב). בתרגום לעברית, על פי פירוש רש"י: רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול - ייהרגו בחרב, וחבריהם להריגה בשאר מיתות, ושאר העם לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.על יומו האחרון של רבי ישמעאל מספרים חז"ל, כי כאשר עמדו הרומאים להוציאו להורג בין שאר עשרת הרוגי מלכות, הביטה בו בת הקיסר וחמדה את יופיו, שהיה משבעת האנשים היפים שהיו בעולם, ופניו דומים למלאך ה'. נתמלאה בת הקיסר חמדה וביקשה מאביה: תן לי בקשה אחת! אמר לה: כל מה שתאמרי אעשה חוץ מרבי ישמעאל וחבריו. אמר לו ביתו: בקשה ממך, החיה אותו! השיב הקיסר: איני יכול, שכבר נשבעתי להרגם. אם כן, ביקשה הבת, צַווה ויפשיטו עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה. הסכים האב האכזרי לכך, וציווה להפשיט מעל רבי ישמעאל את עור פניו בעודו חי. לאחר מכן, מקץ שורה של עינויים איומים, נפטר רבי ישמעאל. האגדה מראה עד היום חורבות של ארמון המיוחס לבת הקיסר, ומספרת שלאחר הוצאת רבי ישמעאל להורג חנטה בת הקיסר את עור פניו באפרסמון כדי שתוכל לראותו תמיד. עור פניו הולבש על פניו של אדם חיגר (קטוע רגליים), בחג רומי מיוחד שנחוג אחת לשבעים שנה (מסכת עבודה זרה יא ע"ב).
רבן שמעון בן גמליאל הזקן- רבן שמעון הוּצא להורג, על פי המסורת, יחד עם רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, בתאריך כ"ה בסיון.
במסכת שמחות, מן המסכתות הקטנות (פרק ח), מסופר, שלפני הוצאתם להורג בכה האחד. שאל אותו רעהו: מפני מה אתה אתה בוכה? הרי "לשתי פסיעות אתה נתון בחלקם של צדיקים", כלומר: מרחק שתי פסיעות בלבד מבדיל בינך ובין הצדיקים שבגן עדן; ואתה בוכה?! אמר לו: אני בוכה על שאנו נהרגים כעובדי עבודה זרה, כמחללי שבתות, כמגלֵּי עריות וכשופכי דמים. אמר לו: רבי, שמא סועד היית או ישֵן, ובאה אישה לשאול על נידתה ועל טומאתה וטהרתה, ואמרת לה: המתיני עד שאישן; והתורה אמרה "כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו ... והרגתי אתכם בחרב".השמועה על מותם הגיעה לרבי עקיבא ולרבי יהודה בן בתירא, והם חגרו מתניהם שׂק וקרעו בגדיהם ואמרו: "אחינו ישראל, אילו טובה הייתה לעולם תחילה - לא היו מקבלים (אותה) אלא רבן שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו - גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסוף פורענות גדול עתיד לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם (שלא יראו את הפורענות)".
רבי חנינא בן תרדיון- הוצא להורג בשריפה על ידי רומא בין "עשרה הרוגי מלכות". הוא נלקח מבית המדרש, גופו נעטף בזמורות עץ והוא נשרף יחד עם ספר התורה בו למד. כדי להאריך את ייסוריו הניחו הרומאים על ליבו גיזי צמר ספוגים במים. לתלמידיו סיפר שהוא רואה "גליון נשרפין ואותיות פורחות" (קלף נשרף ואותיות פורחות). התליין שהתפעל מגדלות נפשו של רבי חנינא שאל אותו: א"ל הקוסטינר (תליין): רבי, אם אני מסלק את הספוגין של צמר מעל לבך כדי שתצא נשמתך מהרה אתה מביאני לחיי העולם הבא? א"ל הן. א"ל השבעה לי, וישבע לו, מיד כשנשבע לו הרבה הקוסטינר את השלהבת ונטל הספוגין ויצאה נשמתו, ואף הקוסטינר השליך עצמו באש ונשרף. יצאה בת קול ואמרה רבי חנניה בן תרדיון והקוסטינר מזומנים לחיי העולם הבא.
רבי יהודה בן בבא- חי בתקופת מרד בר כוכבא, והיה חברו הטוב של רבי עקיבא. כשמת רבי עקיבא על ידי הרומאים - אסר על שימוש בבשמים, לאות אבל (תוספתא סוטה ט"ו ט').
בתקופתו גזרו הרומאים ש"כל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין (תחומי העיר) שסומכין בהן ייעקרו". מכיוון שלא עלה בדעתו להפסיק ללמוד תורה או ללַמדה, ומצד שני לא רצה לגרום להרג רב, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושה לשפרעם - ושם סמך חמשה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. ורב אויא מוסיף: גם רבי נחמיה.
כאשר ראו שהרומאים מגיעים אמר להן רבי יהודה בן בבא: בניי, רוצו!. אמרו לו: מה יהיה עליך? אמר להם: הרי אני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. מסופר שהרומאים האכזרים לא זזו משם עד שנעצו בגופו שלוש מאות חניתות ועשו את גופו (מחורר) ככברה. (סנהדרין דף יד עמוד א).
רבי חוצפית המתורגמן- הוא היה מגדולי החכמים בימי רבי אליעזר ורבי יהושע שקול כיונתן בן עוזיאל. נקרא מתורגמן כיוון שהיה בקי בשבעים לשון, והיה מתורגמנו (מסביר דבריו) של רבי גמליאל. הגיע לזקנה מופלגת, אבל היה יפה תואר בכל שנות חייו.
עליו אמר רבי עקיבא "יפיפית מבני-אדם הוצק חן בשפתותיך" היה לו קול נעים ובשעה שהיה דורש היו כולם באים לשמוע וכך היה מקרב לבבות.
כשיצאה גזירת רומי הלך והסתתר בציפורי יחד עם רבי ישבב הסופר ואחרים בזמן רדיפות אדריאנוס. בזמן שנתפס ביקש שיאריכו את ימיו בעוד יום, כאשר נשאל מה ההבדל, אם תמות היום או מחר? השיב ואמר: חפץ אני לחיות בעוד יום על מנת לקרא עוד פעם אחת קריאת שמע של שחרית וערבית. כאשר שמע זאת המלך כעס נורא, ואמר, אתם עדיין דבקים באלוהיכם שאינו יכול להצילכם מידי? ציווה לסוקלו באבנים, והשליכו את לשונו לאשפה.
רבי ישבב הסופר- רבי ישבב היה נדיב, ואת כל נכסיו חילק לעניים, דבר שלא כל חבריו ראו בעין יפה. פעם אחת רצה לחלק חמישית מנכסיו לעניים, ורבי עקיבא לא הניח לו לעשות זאת. (כתובות דף נא).רבי ישבב הסופר נמנה בין עשרת הרוגי מלכות. מסופר, שביום שהוציאוהו להורג היה בן תשעים שנה וביקש מתלמידיו להחזיק איש ברעהו ולאהוב שלום ומשפט.
רבי אלעזר בן שמוע- כשתפסו אותו מלמד תורה, הורידו את העטרה שהייתה על ראשו והשליכו אותו לבית הסוהר, לא מצאו בו שום חטא מלבד שהיה מלמד תורה,אותו היום שהוציאו אותו להורג היה ערב שבת, התחנן אליהם שיתירו לו לקיים את מצוות השבת. התחיל לקדש את השבת, עוד לא הספיק לומר את המילים "אשר ברא אלוקים לעשות" ערפו את ראשו. באותו הזמן יצאה בת קול מן השמיים ואמר "אלעזר היה דומה למלאך-אלהים ויצאה נשמתו באלהים."
רבי חנינא בן חכינאי- משסופר שאותו היום שהוציאוהו להריגה ערב שבת היה. אמרו לו תלמידיו: רבי, רצונך שתטעם משהו קדם שתיהרג? אמר להם: עד עתה התעניתי, ועתה איני יודע איזה דרך אלך, ואתם אומרים לי לאכול ולשתות? התחיל בקדוש היום "ויכולו" עד "ויקדש" - ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו. יצאה בת-קול ואמרה: אשריך ר' חנינא בן חכינאי, שהיית קדוש ויצאה נשמתך בקדושה.
רבי יהודה בן דמא- מסופר, כשהוציאו רבי יהודה בן דמא להורג, אותו היום, ערב שבועות היה.
אמר לו ר' יהודה לקיסר: חייך, המתן לי מעט עד שאקיים מצוות עצרת ואקדש, כדי לשבח להקב"ה שנתן לנו את התורה.
אמר לו הקיסר: עדין אתה בוטח בתורה ובאלהים שנתנה?
אמר לו: הן.
אמר לו: מה שכרה של תורתך?
אמר לו: עליה אמר דוד עליו השלום: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".
אמר לו הקיסר: אין שוטים בעולם כמותכם, שסבורים שיש עולם אחר.
אמר לו: אין שוטים בעולם כמותכם, שכופרים באלהים חיים, ואוי לך ואוי לבושתך כשתראה אותנו באור החיים ואתה תרד בשאול תחתית.
מיד חרה אפו של הקיסר וצוה לקשרו בשערות ראשו בזנב סוס ולמשכו בכל רחוב של רומי, ואחר כך צוה וחתכוהו איברים איברים. ובא אליהו זכור לטוב, וליקט את האברים, וקברם במערה אחת סמוכה לנהר שיורד לפני רומי. שמעו הרומיים קול נהי ובכי כל שלושים יום בתוך אותה מערה. באו והודיעו לקיסר. אמר: אפילו העולם נהפך לתוהו ובוהו לא אשקוט עד שאמלא רצוני באותם זקנים.
עם עשרת הרוגי מלכות נימנה רבי עקיבא שלימד תורה ברבים, הוא נתפס ומת בעינויים בקיסריה, ובטרם יצאה נשמתו קרא "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".
כמופת היסטורי לקידוש השם נעשה שימוש בסיפורים התנ"כיים על עקידת יצחק ועל חנניה, מישאל ועזריה שסירבו להשתחוות לפסל והוכנסו לכבשן האש (דניאל ג).
על פי הרמב"ם מהווה קידוש השם חובה הלכתית, וזה שאינו מקיימה: "חילל את השם ברבים וביטל מצוות עשה שהיא קידוש השם ועבר על לא תעשה שהיא חילול השם". עם זאת, אין עונש עבירה זו מיתה או כרת, העונשים המקובלים על עבודה זרה הנעשית ברצון.
חובת קידוש השם נובעת מהיותם של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים איסורים שהם בבחינת "ייהרג ובל יעבור". זאת ועוד, על פי ההלכה, בשעה של גזירות שמד מוחל דין "ייהרג ובל יעבור" אפילו על הקלות שבעבירות, עד "שרוך הנעל", כלשון הגמרא. המושג "שרוך נעל" הוא צבע או אופן שריכת הנעליים שאותה הרומאים חייבו את היהודים, ולפי הגמרא, מחויבים למות ולא לשנות ממנו, כדי לא להיכנע לגזירת השמד.
תקופת קידוש השם הגדולה בתולדות ישראל הייתה באשכנז בימי מסעי הצלב. שבו עמדו יהודי אשכנז בניסיון כמעט ללא יוצא מהכלל.ליהודים בתקופת הצלבנים, שלא כיהודים בתקופות מאוחרות יותר, יכולה הייתה המרת הדת להוות פתח הצלה בטוח יחסית. אף על פי כן הם לא התפתו, כפי שטוען ספר חסידים: "בקידוש השם הכול עומדים בנקל.. ואפילו אחד מאלף אינו כופר".
פוסקי ההלכות נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם. ומהר"ם מרוטנברג מזהיר שלא "להוציא לעז על חסידים הראשונים", אף שאינו מתייחס לשאלה האם הרג הילדים היא פעולה שיש לנקוט בה מלכתחילה. אחרים מצאו הצדקה להמתת הילדים בדינו של בן סורר ומורה, שהורגים אותו לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שעתיד להיות, דין התקף גם לגבי ילדים שעלולים להפוך למשומדים.
מהר"ם מרוטנברג האמין כי מקדשי השם אינם סובלים: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום...", והוכיח זאת מכך "שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק", ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים.
אגדת "מעשה ברבי אמנון" מתארת כיצד דרש ההגמון מרבי אמנון, שהיה גדול הדור וכליל המעלות, להמיר דתו. כדי לדחותו בקש אמר רבי אמנון שיחשוב על הדבר שלושה ימים, אך אחר כך התחרט מאוד על שלא דחה אותו לאלתר.
ביום השלישי, משלא הגיע, הביאוהו בעל כורחו. הוא הציע שיכרתו את לשונו שסררה כאשר לא דחתה את אפשרות ההשתמדות מייד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו שלא הגיעו. עינוהו בייסורים איומים, כרתו את גפיו והמליחו את הפצעים במלח.
היה זה סמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם לפני אמירת קדושה פתח את פיו וחידש את פיוט "ונתנה תוקף". משסיים אותו נסתלק מן העולם.
קידוש השם היה בעם ישראל גם בתקופת המוות השחור, גירוש ספרד, עלילות הדם, גלי הפוגרומים, ימי הפרעות, גזירות חמליניצקי. בשואה הורחב מושג קידוש השם כך שיכלול גם יהודים שלא מתו בשל אמונה או סירוב להתנצר אלא בשל שייכותם לעם היהודי. הוטבע גם מונח חדש שהתאים לאופייה השונה של הרדיפה: "קידוש החיים", התעקשותו של היהודי להמשיך ולחיות על אף מזימות שונאיו.
ביטוי לתחושה שהמוות בשואה, על אף מאפייניו השונים, מהווה חוליה בשרשרת קידוש השם ההיסטורית נתן הרב אלחנן וסרמן, מגדולי הרבנים שנספו בשואה, בדברים שתועדו מפיו ערב הוצאתו להורג עם תלמידיו:
"עלינו לזכור שבאמת נהיה מקדשי השם ולא תעלה על דעתנו חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר - קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי".

אמרתי לעז77 שאני מעוניין שניפתח פה באתר "פינת יוצרים" שכל אחד יוכל לכתוב מאמר בבקיאות ובסברא נכונה, והמאמר יהיה מוצג תמיד באתר, באמת חבל שמאמר כמו שחיברתי עכשיו ילך "לאיבוד" אחרי ריבוי הודעות.

באהבת ישראל - ערן.

בייקר

  • אורח
בעניין: קידוש ה'
« להגיב #1 ב- : ינואר 01, 2007, 13:49:35 »
גם בצבא ההגנה לישראל היו יהודים שהקריבו עצמם למען המולדת:יהודה קן דרור במיתלה למשל.

מנותק eran

  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 662
בעניין: קידוש ה'
« להגיב #2 ב- : ינואר 01, 2007, 13:57:37 »
אם הייתה טורח לקרוא את הודעתי הייתי רואה שעסקתי גם בזה.
ציטוט:"ובדורות האחרונים הוחשבו לקדושים גם יהודים שלא נרצחו בשל אמונתם אלא בשל שייכותם הלאומית לעם היהודי, בעיקר בשואה, או במאבק על קיומו ושלומו של עם ישראל " .סוף ציטוט.
המאבק של לוחמי צה"ל שנרצחו הי"ד.

Aaron

  • אורח
בעניין: קידוש ה'
« להגיב #3 ב- : ינואר 01, 2007, 14:06:04 »
יש לך כישרון כתיבה. אתה תורם רבות לפורום בזכות הידע הרב שלך. ישר כח!

בייקר

  • אורח
בעניין: קידוש ה'
« להגיב #4 ב- : ינואר 01, 2007, 14:19:37 »
קראתי הודעתך אבל הבאתי דוגמא.

מנותק eran

  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 662
בעניין: קידוש ה'
« להגיב #5 ב- : ינואר 01, 2007, 15:38:26 »
מצויין בייקר, כל המוסיף הרי זה משובח....