בס"ד
פרט וכלל- אינדיוידואליזם וקבוצתיות
סקירה התפתחותית הסטורית וחשיבתית
ראשיתו של הויכוח החשיבתי בין הפרט לקבוצה, כראשית המין האנושי
עולם אלילי שבו האמונה היא אינדיוידואלית, פאגניזם אישי, כל אחד והאל שלו. אל מול פאגניזם עממי- כל עם ואליליו, הפנתאון ומתילוגיה אלילית משלו.
מתוך הוויה זו קם אדם ושמו אברם, ומחליט שהוא הולך נגד הזרם כפרט בודד, ומכיר באל אחד, ה', שנגלה אליו.
אברם הופך לאברהם העברי, כפי שמדגישים חז"ל: "עברי מלשון –עבר- בין אברהם לעולם עומד תהום, כל העולם מעברו האחד ואברהם לבדו עומד מצידו השני".
משפחתו של אברהם הופכת בסופו של דבר לעם, המעבר של פרט בודד לעם, עם מיוחד, בודד, במהלך ההסטוריה, ובינות לכל העמים האחרים, בודד בדתו, בחשיבתו, בהכרתו, בתרבותו ובשפתו.
העם היהודי הוא תמצית האינדיוידואליזם שצמח מתוך ההוויה היהודית, אבל מאידך הוא גם עם.
קבוצה אשר סכומה עולה על סך כל חלקיה במישור הרוחני והסטורית גם במישור הפיזי עלי אדמות.
העם היהודי כשורד את כל תהפוכות ההסטוריה כעם, כקבוצה, מראה כי שני התפיסות (האינדיוידואליות מול הקבוצה, האומה, כנסת ישראל) מתגלמות בה, ביהדות, בהרמוניה.
הסטוריה המקראית עד ליציאת מצרים היא הסטורית הבודד העברי, אברהם-יצחק-יעקב-יוסף-יהודה-שמעון ולוי-עמרם-יוכבד-מרים-אהרן ומשה.
עם ישראל נוצר לו בכור ההיתוך המצרי, בתנאי גיהנום עלי אדמות, יוצא משם בעור שיניו (הרוב המוחלט הושמד במצרים) כעם, כאומה לראשונה.
עם ישראל יוצא ממצרים כעם, אבל גם כאוסף של שבטים, כל שבט וייחודו.
משם נכנסים הם לארץ, לא לפני ש-2 וחצי שבטים מבקשים ומקבלים נחלה בעבר הירדן המזרחי.
במהלך המלחמות הראשונות לכיבוש הארץ, פועלים הם כעם מלוכד תחת המנהיג יהושע, אבל לאחר מותו מגיע הפיצול הבלתי נמנע, אנדרלמוסיה ואנרכיה הם שם המשחק, נאמנות וארוגנטיות שבטית היא המקסימום הקבוצתי שניתן "לשאוף אליו".
הסיפור הופך עתה סיפור של שופטים מקומיים, מנהיגים של שמלכדים סביבם 3-4 שבטים לקרבות מקומיים מול עם פגאני שרודה בהם בגזרה.
משם אנו נפנים לנביא שמואל ועלי הכהן הגדול שמנסים עוד ללכד ברמת העם, לצורך כך בסופו של דבר לאור דרישה מלמטה כקבוצה- רוצים מלך!
לא עוד אינדיוידואליזם שבטי, אלא מונרכיה מאגדת כלל אומתית, שתייצג את כולם.
מהעם נבחר אדם ראוי, נישא משכמו ומעלה, שאול.
אחריו מגיע דוד ובנו שלמה, אחרי שלמה מתפצלת הממלכה לשניים יהודה וישראל.
סנחריב מלך אשור מחריב את ממלכת ישראל, ממלכת יהודה נשארת לפליטה (ומכאן הכינוי עובר מ"עם ישראל" ל-"עם היהודי", לקוח מתוך שם השבט- יהודה!).
נחרב בית המקדש הראשון, העם היהודי יוצא לגלות בבל ולעוד מקומות כפי מלמדת אותנו ההסטוריה ומכאן כבר מתחיל נחשול האינדיוידואליות הקהילתית לתת אותותיה בעם היהודי, הוויה שקיימת לצערנו עד ימינו.
ימי בית שני לא שינו מגמה זו, והשאיפה היא בסופו של דבר לחזור להווית העם המלוכד כקבוצה אשר סכומה עולה על סכום חלקיה, ומאידך שגם היהודי הבודד ימצא ויפנים ואת מעמדו וייחודו, השאיפה היא חזרה לאותו הרמוניה ששררה בעם בימי מלכות דוד ושלמה (כעם וכיחידים- איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו- כשלעצמו).
בתמצית, שני המגמות קיימות בהכרה היהודית בהרמוניה, אך מאידך במקום אחר, שני תפיסות אלו דווקא היו במסלול התנגשות, באמצע ימי בית שני בצוק העיתים, עת הלך וקרס העולם האלילי ומאידך החל זורח שמשו של החשיבה האנושית.
האדם במרכז ההוויה ולא כוחות חיצונית לו, תפיסה זו צמחה בערוגה הפילוסופית היוונית.
שני תפיסות אלו בתמצית, מצויות בהתנגשות בתורתם והגותם של שניים- אפלטון ואריסטו, ויכוח פילוסופי שעד היום מצוי בDNA החשיבתי במערב, והויכוח האלמותי עוד רחוק מסיום גם היום.
אצל אפלטון זהו המנהיג, המלך הפילוסוף המולך על העם ומכתיב אצלו הכל, המדינה הייתה מעל הכל אצל אפלטון, מאידך, אצל אריסטו, זה היה דווקא היחיד, האדם כשלעצמו שרומם אריסטו.
העולם המערבי שרגל אחת שלו נטועה בטוב, במתקדם, בחשיבה האנושית, באדם במרכז (תפיסה שגם נמצאת ביהדות- "על האדם לומר-עבורי נברא העולם!"), אל מול התפיסה הדורסנית- הסגידה לשלטון, לקיסר ל"שילוש הקדוש" הנוצרי.
אם תרצו, אם כן, להבין מהו תמצית יסוד הDNA האפיסטימולוגי במערב, הרי שהאבחנה חייבת להיות עומדת על שני רגליים האחד ביוון והרפובליקה הרומית ומצד שני- הקיסרות הרומית ונצרות.
שני מגמות שנמצאות בהתנגשות מתמדת מאז חצה יוליוס קיסר את הרוביקון ועד ימינו אנו.
הנצרות אם כן, הייתה המשך המערב, היא גם מקור הקילקול המחשבתי האדיר במערב, שנותן את אותותיו גם היום.
עד כדי כך שגם הסקולריזם שצמח מתוך הנצרות ובתגובה אליו, מגיב לדת בכלים שיפוטיים של החשיבה הנוצרית (כלים שגם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, נופלים בשימוש שגוי בכלים אלו כדי לשפוט בטיפשותם, את היהדות).
החשיבה הנוצרית הייתה אמנם גם במישור הכללי (ממלכת גן עדן, גאולת המין האנושי, החטא הקדמון) אבל גם במישור של הפרט (אמונה היא עסק של האדם הבודד, תנו את אשר לאלוהים לאלוהים ואת אשר לקיסר לקיסר, היחיד המכפר במותו על האנושות, היחיד כנושא אות קין מאז האדם הראשון וכו' וכו').
הנצרות היא תמצית ההוויה שהאמונה הנוצרית אינה תלויה אתנית (בשונה מהיהדות) האמונה היא רק אינדיוידואלית (בעוד אצל היהדות היא גם כזו וגם כוללת בעת ובעונה אחת), ומאידך היא קובעת שהאמונה היא עסק של היחיד בלבד אל מול האלוהים ולא מעבר.
התגובה הסקולריסטית לנצרות, שצמחה מתוך הנצרות והחשיבה המנחה אותה- התגלמה לה באיש אחד וחשיבתו- עמנואל קאנט.
קאנט עשה את ההפרדה בין הנואמנה לפנומנה (בין העולם כשהוא לעצמו לבין העולם כפי שהוא נגלה לעינינו), חשיבתו זו של קאנט מקורותיה בחשיבת ימי הבייניים (תומס אקווינס, אל פאראבי והרמב"ם) בהפרדה שבין החומר לצורה.
אלא שבשונה מהם (אבל לא בשונה מאקווינס), החשיבה של קאנט הייתה מושתת על הפילוסופיה החשיבתית הנוצרית או הפילוסופיה ה"אלטרואיסטית" (אחריזם), תפיסה זו גורסת שהאדם הוא רק סובייקט ואין שום דבר באדם כשלעצמו אלא רק באיך הוא תופס את המרחב, סובייקטיבית, אין שום משמעות לקבוצה שאינה אלא פיקציה של סכום כל החלקים ולא מעבר, וכל חלק אינו אלא סובייקט שלא ניתן להכרה בפני עצמו, אלא רק ביחס לאחר.
זה נובע כמובן מהתפיסה הנוצרית שהגנה עצמית ואלימות אינם לגיטימיים למען עצמך ואסור לעשות דבר למען האינטרס האישי שלך, אלא רק למען האחר.
היחס הוא תמיד לאחר ולא לעצמו שלא ניתן להשגה כדברי קאנט.
מכאן הדרך לחשיבה הפוסט-מודרנית קצרה ביותר.
מאידך הגיעה אישה, בשם איין ראנד לארה"ב, וייסדה כיוון חשיבתי שקורא לעצור ולעשות חושבין מחדש על כל ההוויה הנוצרית, לחזור לחשיבה האריסטוטלית ולהמשיך משם.
לפילוסופיה הזו קוראים "אובייקטיביזם"- קרי: הכל מתחיל מהאדם עצמו, מהאנוכיות שלו, הכל נגזר משם!
לא ביחס לאחר, אלא האדם כשלעצמו ביחס לעצמו כלפי חוץ.
דבר זה גם יסודו ביהדות במישור אחר אמנם (איין ראנד הייתה יהודיה, אגב) כשם שזה מגיע מאריסטו (שעל דבריו אמר הרמב"ם: "קבל האמת ממי שאמרה").
הנצרות היא זו שעיוותה וקראה לסובייקטיביזם בעוד הפרט היהודי היא האובייקטיביזם (הגשת הלחי השניה בנצרות, אל מול "הבא להורגך השכם להורגו" ביהדות).
מכאן ההכלאה בין הפרט לכלל מתגשמת לה בשני המישורים ביהדות, היחיד במישור האובייקטיביסטי והכלל העולה על סכום חלקיו באומה הישראלית, שהשגת הרמוניה בין השניים היא היא חזון אחרית הימים (בין השאר).
כמובן שהרמוניה זו מתחברת לה בנקודה סינגולרית בבית המקדש, שם חוברים להם כולם הפרט והכלל וכל העמים, זה השאיפה, זה החזון!