HAYAMIN.ORG
יהדות ותורת ישראל => שֻׁלְחָן עָרוּךְ וְהָרַעְיוֹן הַיְּהוּדִי => נושא נשלח על ידי: MATAN על דצמבר 16, 2010, 20:11:09
-
ב"ה
יום עשרה בטבת הוא תענית ציבור, ואליו נתווסף ע"י הרבנות - יום הקדיש הכללי.
המשנה ברורה אומר שבתענית ציבור - אין המטרה לצום בלבד, אלא מטרת התענית להביא את האדם לחשוב על הגומרים לאסונות ולצרות - וזה ע"י פשפוש במעשיו, ומי שלא עושה כך - הופך הטפל לעיקר.
מהו המיוחד בעשרה בטבת? בכל התעניות יש דבר משותף העושה אותם לתענית ציבור, ברם מהו יסודו של הצום?
הגמ' במסכת ראש השנה יח': דורשת על כל הצרות, וביניהם: ר"ש בשם ר"ע היה דורש - צום עשירי י' בטבת שבו מלך בבל שמח וצר על העיר, ר' שמעון חולק וסובר שביום ה' בטבת הגיעה השמועה על המצור. להלכה נקטינן כר"ע. אך ישנם עוד ב' דברים שאירעו בח' וט' בטבת, אותם מזכירים אנו בפיוטי הסליחות: בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית, בט' בטבת נפטר עזרא הסופר, ובעשירי - המצור.
ישנו מכנה משותף לג' הדברים: סילוק השכינה בישראל, מצב של הסתר פנים שכביכול אנו ביד הגודל והמקרה. לפעמים הקב"ה הוא אבינו, ומשגיח מן החלונות, ברם לפעמים ישנו הסתר, בבחינת "מציץ מן החרכים".
תרגום התורה ליוונית - מעבר לתוכן התורה שנאבד, יש בכך פגיעה ב"אני לדודי - ודודי לי" - הקרבה שאנו יודעים אוירתא וישראל וקודשא בריך הוא - החוט המשולש - כביכול התנתקה, שהרי הקשר שלנו עם הקב"ה הוא ע"י התורה, ואם התורה הופכת להפקר - אז יחודינו מתקטן. בעצם רצו להראות לנו שהתורה היא לא אלוקית כמו שאומרים חז"ל "אם יאמרו לך - יש חכמה בגוים - תאמין, יש תורה בגוים - אל תאמין", וע"י תרגומה כביכול הופכת מאלוקית לאנושית.
מות עזרא הסופר - לכאורה מדוע חשוב ציון פטירתו, הרי דרכו של עולם שאדם, ואפילו צדיק נפטר, ועוד לא על כל צדיק שנפטר צמים? אלא שאומרים חז"ל שעזרא הוא מלאכי הנביא, שהיה הנביא האחרון, ובפטירתו - פסקה הנבואה מישראל, שוב בחינה של הסתלקות השכינה, שהרי נבואה מוגדרת בקשר שבין הא-לוק לאדם, מצד הא-לוק, כשהאדם ראוי לכך.
גם לענין המצור - לכאורה, מדוע מתעניין על המצור, אמנם זו תחילת הפורענות, אבל סו"ס לא קרה דבר בעיר, לא נשרפה העיר או בהימ"ק? עונים חז"ל במספר מקומות - הרי מלך בשר ודם אינו יכול לצור על עיר במגמה לשרוף את מקדש ה', שהרי מקום השכינה - אין בי"ד יכול לפגוע בו. אלא כל עוד ישנה שכינה - אין אפשרות לצור, אבל כשמסתלקת השכינה - פה זה צבא אנושי מול צבא אנושי. אצל יחזקאל בא אשור בצבא וניגף במלחמה, וניגף במגפה ומתו מאה ושמונים אלף. אך עתה - הסתלקה השכינה; וכשהתפאר נבוכדנאצר על ששרף את ביהמ"ק ענתה השכינה - קמח טחון טחנת, א"כ התענית על תחילת המצור - היא אינה אלא על הסתלקות השכינה מישראל.
ירמיהו הנביא אומר "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים" שכחו את הקב"ה ו"אמרו לא הוא, ולא תביא אלינו חרב, ורעה לא נראה". מסתבר א"כ שהשכינה לא הסתלקה מאליה, אלא אנו סילקנוה כאשר רואים את הקב"ה איתנו ומכירים בהשגחתו על כל צעד ושעל - הקב"ה איתנו "כי אתה עמדי". אך כשאנו מסלקים אותה מלבנו ומחשבותנו - ממילא היא מסתלקת. "עזבתי את ביתי כי היתה נחלתי כאריה" - אומר ירמיה - השכינה הסתלקה כי עם ישראל, נחלת ה', רצתה לטורפה כאריה, הוא אשר אמרנו - אנו סילקנוה".
אותם שורשי הדברים - יום השואה ויום הקדיש הכללי - הרב הרצוג כותב שהשואה נוראה לא רק מבחינה מציאותית, אלא עצם זה שקשה להסביר דבר כזה (הרב אלימלך בר שאול אומר שהרי חז"ל אומרים ש"חמושים" עלו ישראל מארץ מצרים - רק חמישית, ומס' מליונים א"כ נהרגו בארץ מצרים ... ) אך השורש לשואה הוא שישראל אמרו שהם יכולים להסתדר מבלעדי הקב"ה, בתקופה בה החלה הרפורמה וההתבוללות. הקב"ה כמדה כנגד מידה משיב - גם אני אתם שינוהל העולם בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה" - אסלק את השגחתי מהעולם לרגע, וראינו מה קרה ...
מהותה של השואה - הסתלקות השכינה - באופן מהותי - שאנו טרף לאומות העולם עד שנאמר "ואמר ביום ההוא... על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות הרבות האלה".
וגם ביחס לפרט - ישנם הרבה מידות רעות, אך אחת הגרועה מכולם - המתגאה. המתגאה - שכינה אינה חשובה כנגדו - ומסתלקת. כי האדם חושב שכוחי ועצם ידי, ואין אני זקוק לעזרת ה' בגבורים - הקב"ה כביכול הולך איתו לשיטתו - והשכינה מסתלקת ממנו.
ומשורש החורבן לשורש התיקון
התיקון יהא ע"י הכנסת האלוקים בקרבינו בשכל וברגש, אנו צריכים להחדיר לעצמנו את השגחת ה' עימנו כל רגע ורגע - הן בשכל - ע"י לימוד התורה, וברגש - ע"י התפילה, והפשפוש במעשים, וממילא גם צום זה יהפוך לעתיד לבוא לימי שמחה לישראל, הלואי ונזכה!
מתוך אתר ישיבת ההסדר כרם דיבנה