HAYAMIN.ORG
יהדות ותורת ישראל => שֻׁלְחָן עָרוּךְ וְהָרַעְיוֹן הַיְּהוּדִי => נושא נשלח על ידי: דוקא_כך על פברואר 23, 2009, 05:48:48
-
בס"ד
מעלת התרומה
מתוך "קול צופיך" גיליון 299
הגאון הרב מרדכי אליהו
השיעור ניתן בערב ר"ח אדר א' התשס"ה
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה
לי לשמי - ליקבה"ו
פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן, "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה, א-ב). שואלים המפרשים מהו שאומר הקב"ה "ויקחו לי", וכי הקב"ה זקוק לתרומה של עם ישראל, הלוא כל העולם שלו הוא? אלא מבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה - לי לשמי", עכ"ל. התורה מלמדת אותנו שכל מה שאדם עושה צריך להיות לשם שמים, ואם למשל אדם נותן צדקה או שעוזר לאחרים, לא יעשה זאת לשם כבוד או פרסום, אלא יעשה לשם שמים. ועל כן תיקנו רבותינו לומר לפני כל עשיית מצוה לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". הרב חיד"א בפירושו לקוהלת מביא מעשה ברב גדול שהיה מלגלג על התקנה לומר 'לשם יחוד', וכתב עליו הרב חיד"א שהוא טועה בדבר זה, ואותו רב נענש וטעה בדבר הלכה והתיר לגלח בחול המועד (עיין למחזיק ברכה ס' קל"א). מכאן רואים עד כמה גדולה מעלת האומרים ליקבה"ו לפני כל מעשה של מצוה, כי באמירה זו הוא מקדיש את כל מעשיו לשם שמים.
כפה פרשה לעני
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון" (משלי לא, כ). ויש להבין מדוע צריך "לפרוס כף" בשעה שנותנים צדקה לעני? ועוד יש לשאול, במשנה הראשונה במסכת שבת מתואר אופני הוצאה מרשות לרשות בציור של עני העומד ליד חלון ביתו של בעל הבית ומבקש ארוחה לכבוד שבת, והמשנה כותבת שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב. ומדוע מחייבים את העני המסכן שמבקש אוכל לכבוד שבת, בחטאת או אפילו בכרת וסקילה?
אלא, כשנותנים צדקה לעני יש לכוון שם הוי"ה ברוך הוא, וכיצד? המטבע שמושיט לעני רומזת לאות יו"ד (שהיא דומה ליו"ד) של שם הוי"ה ברוך הוא, כף היד של נותן הצדקה רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות), וזרועו המושטת לעני – רומזת לאות וא"ו, וידו של העני היא האות ה"א השניה. וזה הטעם ששלמה המלך כותב "כפה פרשה לעני" – אם הקדימה ונתנה לעני הרי שיוצא של הוי"ה כדבעי. ומשום כך גם מובן מדוע העני מתחייב, כיון שאם הוא הושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה.
ויקחו לי תרומה - נתינה שיש בה הנאה
וכתוב "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) - מדוע כתוב בלשון לקיחה, היה ראוי לכתוב "והביאו לי תרומה", או "ונתנו לי תרומה"? ונראה לבאר זאת על פי דיני קידושין. אם האיש נותן לאשה את הטבעת ואומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" – היא מקודשת. אבל אם האשה היא זו שנותנת את הטבעת לאיש ואומרת לו 'הריני מקודשת לך בטבעת זו' – כל דבריה בטלים ומבוטלים. אבל אם נתנה האשה מטבע לאדם חשוב, ויש לה כבוד והנאה גדולה בעצם לקיחתו את המטבע ממנה, ואומרת לו שהיא מקודשת לו בהנאה זו – הרי היא מקודשת. כך הקב"ה אמר לעם ישראל אתם מקודשים לי כמו שכלה מקודשת לבעלה. אבל הרי אין לנו את האפשרות לתת להקב"ה מאומה שהרי הוא אדון הכל ואין דבר בעולם שאיננו מאתו יתברך שמו ויתעלה? אלא יש לנו הנאה מכך שהקב"ה קיבל את תרומתנו למשכן, ואנו גם מקבלים כבוד, ולכן נאמר "ויקחו".
מנין היו זהב וכסף במדבר?
חז"ל שואלים, מנין היה לעם ישראל במדבר כסף וזהב לתרומת המשכן, והרי המדבר שומם וריק? ועונים, שעם ישראל התעשרו מביזת מצרים (במכות דם וחושך, וביציאת מצרים), וכן מביזת הים שהים פלט את כל אוצרות המצרים שנטלו עמם. ואומרים חז"ל, גדולה ביזת הים יותר מביזת מצרים. והנה בשעה שהקב"ה ציוה על הים לפלוט את האוצרות של המצרים בשביל עם ישראל, לא רצה הים, ואמר לו הקב"ה שלא לשם התעשרותם אני נותן להם זאת, אלא לשם שמים – לתרומת המשכן, ואז הסכים הים ופלט את כל "אוצרותיו" לעם ישראל. ולמעשה גביהה בן פסיסה ענה לאנשי מצרים שבאו להתדיין עם עם ישראל בנוכחות אלכסנדר מוקדון, שכל ממונם לא יספיק לשלם לישראל עבור עבודתם שעבדו בפרך במצרים (עיין סנהדרין דף צ"א ע"א).
גביית צדקה - כיצד?
וכתוב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" שמות כה,ב). מכאן אנו לומדים שאין לפנות לנותני הצדקה בדרישות תקיפות או על ידי יצירת לחץ, אלא יש לבקש צדקה בנחת ובנעימות ולאפשר לנותני הצדקה לתת את מתנתם מתוך נדיבות לב ולא מתוך לחצים. ובאמת לפעמים אדם נותן צדקה יותר מכפי יכולתו בגלל לחצים כבדים שהפעילו עליו גבאים שונים, ואין זה נאה ויאה - אבל אם הנותן עושה כן באהבה ובשמחה ואומר שמוסר את נפשו לשם מצות צדקה וכוונתו לשם שמים, מעלתו גדולה וחשובה עד מאוד.
ושכנתי בתוכם – בכל אחד ואחד מישראל
וכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). אומר האלשי"ך הקדוש, "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם", ללמדנו שהקב"ה שוכן בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל. וזהו שכותב רש"י: "ועשו לי לשמי בית קדושה". דבר זה צריך לעורר אותנו, כי על כל אחד מוטל התפקיד להכין את עצמו תמיד בקדושה ובטהרה כדי שיהיה משכן ראוי להקב"ה.
ומאידך, אם לא נתחזק ולא נזהר ביותר שהמקום יהיה מקום נקי וראוי למלך, הרי זה כאילו שאנו אומרים להקב"ה שאין אנו מעוניינים חלילה שהוא ישכון בתוכנו, וזה הדבר האיום ביותר שיכולים להעלות על הדעת.
מעלות בנותני צדקה
יש כמה מעלות בנותני הצדקה, יש הנותנים מכל לבם ולשם שמים, בלי קשר לצרה שפקדה אותם או כדי להרחיק כל צרה שלא תהיה, והיא המעלה הטובה והראויה ביותר. יש הנותנים צדקה בגלל שרוצים להרחיק ולמנוע כל מחלה או צרה שלא תבוא, וזו דרגה בינונית. אבל הדרגה הנמוכה יותר היא מי שנותן צדקה בגלל שפקדה אותו צרה והוא רוצה להרחיקה מעליו. ואומר הרב חיד"א, מעלות אלו רמוזות בפסוק "זהב וכסף ונחשת". זהב – ר"ת זה הנותן בריא, והיא המעלה הגדולה ביותר, כי הוא אינו נותן בגלל מחלה או צרה אלא הוא נותן בבריאות ונחת, ועל ידי זה תתמיד בריאותו ותתרחב שלוותו בזה העולם ובעולם הבא. המעלה השניה, כסף – ר"ת כשרואה סכנה פותח. והמעלה הנמוכה ביותר רמוזה במילה נחושת - שהיא ר"ת של נ'עשה ח'ולה ש'אומר ת'נו. הוא כבר במצב שאינו יכול לתת בעצמו, אלא מבקש מאחרים שיתנו עבורו.
אבני שוהם ואבני מילואים
ידוע שערכן של אבנים טובות גבוה יותר מזהב וכסף, וכיון שהתורה מנתה את חומרי המשכן כסדר ערכם ויוקרם היה מן הראוי למנות את אבני השוהם ואבני המילואים בתחילה, ומדוע נמנו בסוף? אלא שבשעה שמשה רבנו הכריז שכל אחד יתן לעשיית המשכן כפי נדבת לבו זהב וכסף וכו', אמרו לו למשה רבנו שבהכרזה לבד לא יביאו עם ישראל תרומות, אלא צריך לשלוח גבאים מיוחדים שידפקו בדלת של כל בית אב ויקבלו את הנדבות. אמר להם משה, עם ישראל קדושים הם ויתנו מעצמם, וכן היה, ובאו ונתנו ביד נדיבה מאוד, עד כדי כך שבא בצלאל ואמר למשה רבנו "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה". הנשיאים שהיו עשירים מאד והיה להם אבנים טובות ומרגליות רצו לתת את נדבתם בסוף כדי לקבל יותר כבוד ופרסום על "נדבת לבם". וכשבאו למשה רבנו הוא אמר להם, באתם מאוחר מדי, ואתם יכולים לקחת את תרומתכם בחזרה כי יש די והותר, והתעצבו הנשיאים מאוד וחזרו בתשובה. אמר לו הקב"ה למשה קח מהם את תרומתם, כדי שהמשכן יהיה בנוי מכל ישראל ללא יוצא מן הכלל. וכיון שבאו הנשיאים בסוף, נמנו אבני השהם והמילואים בסוף.
'לא יסורו ממנו'
בעניין עשיית בדי הארון, כותבת התורה 'והבאת את הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את הארן בהם. בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו' (שם כה, טו). פשט הדברים הוא שהתורה באה ללמד את בני ישראל שלא יחשבו שכיון שמטרת הבדים היא לשאת את הארון (אע"פ שהארון נושא את נושאיו), אם כן ההשתמשות בהם היא רק בשעת המסע, אבל בשעת חנייה אפשר להסירם מהטבעות, על כן באה התורה ואומרת "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו" גם בשעה שחונים, וכמו שרש"י כותב: "לעולם".
ונ"ל לבאר בעזהי"ת שרמוזה כאן חובת כל אחד ואחד לקבוע עתים לתורה, ואם אינו יכול, אז חלה חובה גמורה להחזיק את לומדי התורה, ונחשב לו הדבר כאילו למד ועל זה כתוב "בצל חכמה בצל כסף", שעל ידי נתינת צדקה להחזקת לומדי התורה, נפתח לבם להבין את דברי התורה, ואעפ"כ גם הם הנדיבים צריכים לקבוע עיתים לתורה.
וכן הביא בעל אור החיים הקדוש, שיש כאן רמז לאלו שלא זכו להיות באהלה של תורה, אבל נשא לבם אותם לתמוך בלומדי התורה, והם מסייעים לבני התורה להמשיך ולשקוד בלימודם ללא מפריע - שלא יחשבו שכל זמן שתמיכתם מועילה ללומדי התורה בעולם הזה, ובזכות זה לומדים בהתמדה, אז גם הם מחוברים לתורה, אבל בשעת "חנייה", בעולם הבא, לא יהיו מחוברים עוד עם התורה, על זה אומרת התורה שהמחזיקים והתומכים בתורה ובלומדיה לא יסורו ממנו "לעולם", ויהיו מחוברים גם שם, וצדקתם עומדת לעד.
ממחזיקי ומתומכי ישיבת 'פורת יוסף' היה עשיר גדול מאמריקה ששמו יצחק שלום ע"ה. יום אחד הוא בא מאמריקה לישיבה ונכנס לבית המדרש באמצע הסדר, והתיישב ליד הבחורים שהמשיכו בלימודם בלי להתייחס אליו במיוחד כי לא הכירוהו, וניסה העשיר להבין את דבריהם, אך ללא הצלחה. בצר לו פנה העשיר לראש הישיבה מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי עזרא עטייא זצ"ל והתלונן על כך שאינו מבין מאומה מהלימוד, ואם כן אין לו שום תועלת מכל מה שתרם לישיבה! אמר לו מורנו ורבנו זצ"ל, כעת בעולם הזה אין מנוחה ופנאי ללומדי התורה כדי להסביר לך את הדברים, אבל לעתיד לבוא בעולם הבא יהיה מנוחת הדעת – "ושם ינוחו יגיעי כח", ויסבירו לך כל דבר עד שתבין אותו על בוריו.
הארון נושא את נושאיו
מכאן קריאה לאנשי הממשל האחראים על חלוקת הממון של אוצר המדינה, שיתנו עדיפות ראשונה להחזקת הישיבות ולומדי התורה. וידעו, כי שבשעה שמקצצים ומונעים תקציבים ללומדי התורה, כך מתנהג עמם הקב"ה במדה כנגד מידה, אבל אם יתמכו בלומדי התורה יתברכו בברכה עצומה ובהצלחה גדולה. וזהו שהארון נושא את נושאיו, שלא יחשוב מי שתומך בלומדי התורה שהוא מחסיר מעצמו כלום, אלא התורה נושאת אותו והוא מתברך בברכה והצלחה מרובה.