HAYAMIN.ORG

יהדות ותורת ישראל => שֻׁלְחָן עָרוּךְ וְהָרַעְיוֹן הַיְּהוּדִי => נושא נשלח על ידי: האלקשי על אפריל 23, 2007, 13:06:03

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: האלקשי על אפריל 23, 2007, 13:06:03

האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
מאת מרדכי בן חיים

אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום - הרי זה מחרף ומגדף! - כי קאמרינן - בפסוקי דזמרא (שבת קי"ח ע"ב)

אמנם אכן נעשו ניסים גדולים בכל התהליך הארוך והמופלא של קיבוץ היהודים לארץ ישראל, ואף הניצחון במלחמת השחרור היה נס עצום. ברם, צריך לזכור כי ההלל שנקבע על הניסים של חנוכה לא היה על מאורע זה או אחר במלחמה - לא על מעשה יהודית נקבע, ולא על כל אחד ואחד מהניצחונות המרובים, הגדולים והמופלאים. ההלל נקבע להאמר דווקא על השלב הסופי של התהליך, על גולת הכותרת. גומרים את ההלל על תהליך מוגמר - והוא שחרור בית המקדש וחידוש העבודה! אל לנו לשכוח שזו מטרתנו העיקרית בעצם הישיבה בארץ - והשלב הסופי הזה כולל את כל מה שהיה לפניו, בתהליך הארוך ורצוף הניסים.

ולכן אומר המהרש"א בפירושו:" והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, היינו כיון שתקנו לומר את ההלל בימים מסוימים, על הנס, בכדי לפרסם שהקב"ה הינו בעל היכולת לשנות את טבע הבריאה ששינה בימים שתיקנו את ההלל. ולפי זה, מי שאומר את ההלל בשאר ימים, לא יתפרסם אמירת ההלל על הנס, גם בימים הראויים לפרסם ניסי השי"ת. והרי זה כמחרף ומגדף, שאין ביד הבורא חלילה לשנות את טבע הבריאה." (חידושי אגדות על שבת קיח ע"ב)

מדוע באמת לא לומר הלל בכל יום? הרי גם נשימה אחת יחידה של אדם היא נס, התעוררות של אדם בבוקר היא נס ועצם זה שיש לנו אויר לנשום הוא נס! אלא אומר המהרש"א, שההבדל בין הניסים במוסתרים בתוך הבריאה לבין נס שהוא שינוי בבריאה, הוא בכך ששינוי ממוקד בבריאה סותר את דעת הכופרים הסוברים שהקב"ה ברא את העולם אבל עזב אותו לגורלו. הנס הגלוי תפקידו ומהותו סותר את דעתם של הכופרים בהשגחה הפרטית של הבורא על עולמו - ואין השגחה פרטית מזו של השגחת הקב"ה על בניו, על בני ישראל. האומר הלל כל יום מחרף ומגדף, מפני שהוא מרוקן את ההלל ממשמעותו המקורית, ההכרה בהשגחה הפרטית.

לכן לא אומרים הלל על נס שאינו מוגמר, על תהליך שאינו מושלם, על כתר ללא היהלום שבכתר. מדוע לא אומרים הלל בפורים? הרי שם היה נס גלוי לכל הדעות. רבי חייא (מגילה יד) גורס שלא אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ, אבל רבא חולק ואמר "בשלמא התם הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אלא הכא - הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן." – אומר רבא: אי אפשר לומר הלל על גאולה שלא הושלמה. למרות נס ההצלה העצום, בני ישראל עדיין נשארו עבדי אחשורוש. ונתבאר טעמו של רבא באופן מופלא לפי דברי המהרש"א - עבדי אחשורוש לא יכולים לומר את שבחו של הקב"ה בצורת הלל משום שאין זה נס שסותם לחלוטין את פיות הכופרים בהשגחה הפרטית ובשינוי הטבע למען עם ישראל, שהרי עדיין יש להם פתחון פה לומר שבני ישראל עדיין נשארו משועבדים בגלות, ואחשורוש אינו מאפשר לבנות את בית המקדש, אפילו לא לאסתר המלכה. (כפי שנתבאר במסכת מגילה טו:).

מכל זה יש ללמוד על ימינו אנו - למרות כל הניסים העצומים, לא הגענו לשלמות הנס. עצם זה שהמלחמה והקמת המדינה היתה צריכה להעשות על ידי אנשים המוגדרים לפי תורתינו כרשעים ופורקי עול, וכמובן שהעובדה שהשלטון הנוכחי הוא שלטון הערב רב הנלחם עד כלות כוחותיו נגד תורת ישראל וארץ ישראל, מצביעה על כך שהתהליך האלוקי הניסי לא הגיע לסיומו. לא נסתם פיהם של הכופרים - אנו עדיין עבדים של הבג"צ, של הכנסת, של אמריקה ואפילו של הוואקף המוסלמי שיכול בהינף יד למנוע מאיתנו כניסה להר הבית. אמירת הלל ביום העצמאות משמעה אי הכרה בכך שהקב"ה יכול לחולל נס מושלם, חוסר אמונה בכך שהתהליך הניסי צריך להמשך ואכן ימשך, ובקרוב נזכה לגמור את ההלל על ההצלה המושלמת – הצלה של קידוש השם ורוממות שמו יתברך בעולם.

מדוע אומרים הלל בחנוכה?

לאמירת הלל בחנוכה נותנים רבותינו הראשונים שתי סיבות: הסיבה האחת היא נס פח השמן שהתרחש לאחר כיבוש וטיהור המקדש, והסיבה השניה היא הניצחון במלחמה נגד היוונים הסלווקים ושותפיהם היהודים המתיונים. את תיאור הניצחון ניתן למצוא ב"על הניסים" שאנו אומרים בתפילת העמידה בכל שבעת ימי החנוכה: "...מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך".

אנו מהללים את הקב"ה כי בזמן חנוכה נעשה נס, ונתקדש שמו לעיני כל הגויים. וכיצד נעשה קידוש השם הגדול הזה? היוונים הגיבורים נמסרו בידי החשמונאים החלשים – זהו אכן נס, כי אין זו דרך העולם שחלשים מנצחים את הגיבורים. רבים נמסרו ביד מעטים – שוב זהו בגדר נס, שהרי אין זו דרך הטבע שמעטים מנצחים את הרבים.
אבל מה לגבי שלושת השלבים האחרונים בתפילה? האם זה נס כשטמאים נמסרים ביד טהורים? מהו הנס כשרשעים נמסרים ביד צדיקים? האם זה יוצא מן הכלל כשזדים מנוצחים בידי עובדי השם? אלא, שאנשי הכנסת הגדולה שתיקנו את התפילה, מלמדים אותנו כלל חשוב בהגדרת המושג נס. נס אמיתי הוא כשהנס נעשה לצדיקים כנגד רשעים, וכל העולם רואים את מהות השכר והעונש, את ההשגחה הפרטית של הקב"ה בעולם. לא מספיק שמעטים ינצחו את הרבים. לא מספיק שחלשים ינצחו את הגיבורים. הנס האמיתי נובע משורש "נשא" – בהתנשאות מלכות ה' על כל הגויים, התנשאות שיכולה להיות רק כשטמאים נמסרים ביד טהורים והעולם רואה שטהרתם היא זו שגרמה לקב"ה לסובב לניצחונם, התנשאות מלכות ה' יכולה להיות רק כשרשעים נמסרים בידי צדיקים, וכל העולם רואה שרשעותם של הרשעים גרמה למפלתם וצדקתם של הצדיקים גרמה לניצחונם. קידוש השם יכול להיות רק כשלומדי התורה גוברים על שונאי התורה. אם כן, זו הסיבה לאמירת ההלל בחנוכה לדעת הסוברים כי ההלל נאמר על הניצחון במלחמה. לא סתם ניצחון במלחמה, אלא ניצחון ניסי של יראי ה' על שונאי ה' - שהוא קידוש ה' מושלם ושלם ועליו ראוי לומר את ההלל.

אין ספק שבמלחמת השחרור היה ניצחון של חלשים על הגיבורים ומעטים על רבים, אך האם היה כאן ניצחון של טהורים על טמאים, צדיקים על רשעים והעוסקים בתורה על זדים? עם כל הכאב שבדבר, צריכים אנחנו לחדול לשקר לעצמנו. כולנו יודעים שמפקדי הניצחון לא היו טהורים ולא היו צדיקים, הם היו ברובם מחללי שבתות בפרהסיא, שונאי תורה ומומרים להכעיס.

אז מהו היחס הנכון למלחמת תש"ח? ניתן לומר שהקב"ה עשה נס למען עם ישראל, בדרך לגאולה של "בעיתה". אבל למרות שהיה כאן יסוד של התערבות אלוקית שהיא למעלה מן הטבע, לא היה זה נס של קידוש השם, אלא נס בו החושך והאור שימשו בערבוביה, ויותר מגרעין חילול השם התערב בו כשהניצחון נמסר בידי רשעים הכופרים בהשגחת הקב"ה ומחללים את בריתו. לא היתה זו אלא אשמתנו, אשמת היהודים האמוניים, שומרי התורה והמצוות, על שלא השכלנו להקשיב לאזהרות רבותינו שראו כי הגאולה ממשמשת ובאה ולא התעוררנו למשמע קול התור הקורא לעלות לארץ הקדושה . ואכן, למרות כשלוננו, הקב"ה, כרחם אב על בנים, מחל על כבודו כדי להיטיב לעמו, ועל כך יש להודות לו. אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול! את תודתנו לקב"ה נוכל להביע בתיקון מה שקלקלנו כשלא עלינו לארץ כמצוות גדולי ישראל והפקרנו את הארץ בידי פורקי עול תורה ומצוות. ההודיה לקב"ה אינה באמירת הלל על ניצחונם של רשעים, ההודיה האמיתית תהיה בהקמת מלכות מתוקנת שתקדש את שמו יתברך, במקום מלכות הרשעה הקיימת היום.

http://myehudit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=44&Itemid=1

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על אפריל 23, 2007, 13:26:53

בהלל ובהודאה
הרב אליעזר מלמד

נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

יום העצמאות
שאלה: מדוע נוהגים לשמוח ביום העצמאות ולומר הלל, והרי ציוותה התורה שלא נוסיף על דבריה דבר, שנאמר (דברים יג, א): "את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", ואיך אפשר לקבוע חג נוסף? וכידוע זה היה אחד מחטאיו של המלך ירבעם בן נבט, שאין לו חלק לעולם הבא, שבדה והוסיף חגים מליבו והחטיא את ישראל (מלכים א' יב, לב-לג)?

תשובה: אמת כי אסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, אולם מהתורה עצמה למדו חכמים שמצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה. ולמדו זאת בקל וחומר, שכך אמרו חכמים: ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (עפ"י מגילה יד, א). ועל סמך זה קבעו חכמים את ימי החנוכה להודאה על הישועה (ריטב"א שם). ובאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח) שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה באותו יום איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו שבפורים יש לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ובחנוכה יש להדליק נרות.

וכן נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון 'פורים-פרנקפורט', 'פורים-טבריה'. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. וכתב מהר"ם אלשקר (סי' מט) שיש לקביעת אותן הקהילות תוקף, וכל זרעם חייבים לקיימם גם אם יעברו לגור בקהילות אחרות. וכן פסקו עוד אחרונים (מ"א תרפו, ה, וא"ר שם).

וכך כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה על יום העצמאות: "הנה אין ספק שהיום ההוא (ה' אייר), שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת (שהם נבחרי רוב הציבור) ורוב גדולי הרבנים לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל" (שו"ת קול מבשר ח"א כא).

האם הציונות גרמה להתחלנות
שאלה: כיצד אפשר לשמוח ביום העצמאות כאשר ידוע שהתנועה הציונית היא זו שגרמה לעזיבת התורה והמצוות, שעד להופעתה היו היהודים כולם שומרי תורה ומצוות, ובעטיים של הרצל וחבר מרעיו רבים עזבו את דרך ישראל סבא ונעשו כגויים?

תשובה: האמת היא הפוכה. בזכות הציונות, היינו בזכות העלייה לארץ שהתחוללה בעקבות פעולתה, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת אלו שנותרו בחוץ לארץ. בין היהודים שגרים בארץ כעשרים וחמישה אחוזים שומרי תורה ומצוות, ועוד כשלושים אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות, כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה, רבים מהם נרצחו בשואה, ומי שנותרו תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. גם מצבם של אלו שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית. רוב הצעירים היהודים בארצות אלה מתחתנים עם גויים. פחות מעשרה אחוזים שומרי תורה ומצוות. אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת בערך כמו החילונים כאן.

אפשר גם לקחת לדוגמא את יהודי צפון אפריקה, שגם אצלם מצבם של העולים לארץ טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שהיגרו לצרפת. בצרפת אחוז המתבוללים מקרבם כבר הגיע למרבה הצער ללמעלה מששים אחוז, ואילו כאן יותר משבעים אחוז מהם שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.
גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודית בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.

כל מי שמתבונן במציאות ההיסטורית בלא דעה קדומה מבין כי התנועה הציונית הצילה את העם היהודי מבחינה רוחנית וחומרית.

הסיבות לעזיבת התורה
אמנם נכון שבאותה התקופה שהתנועה הציונית פעלה רבים מבני העם היהודי הפסיקו לשמור תורה ומצוות, אולם לא העלייה לארץ גרמה זאת אלא תנועת ההשכלה העולמית, שחוללה מהפכה בכל תחומי החיים. היא החלה לצבור עוצמה במערב אירופה לפני כמאתיים וחמישים שנה, ובתהליך הדרגתי התפשטה למזרח אירופה ולאחר מכן לערי הבירה של רוב ארצות ערב.

עד להתפתחות המדע די היה באמונה פשוטה כדי לקיים את אורח החיים הדתי. האדם חש שהוא תלוי בכוחות עליונים: כשלא ירד גשם אנשים מתו מרעב, נשים רבות מתו בשעת לידתן, ומגפות שהתפרצו מעת לעת המיתו המונים. הגויים פנו אז אל אליליהם, ואנו לה' אלוקינו שנגלה אלינו בסיני. אך לאחר שהמדע החל להתפתח, נוצרה הכרה כי האדם יכול להשפיע במידה רבה על גורלו. הוא יכול להוביל מים במשאבות וצינורות למקומות צחיחים ועל ידי כך למנוע רעב. הוא יכול לפתח תרופות וחיסונים נגד מחלות. הוא יכול לשנות סדרי חברה כדי להיטיב לבני האדם. לאנשים רבים נדמה היה שהדת היא דבר מיושן שכבר אין בו צורך.

האמת כמובן אחרת - רק על ידי האמונה ימצא האדם את תיקונו האמיתי, אולם לשם כך צריכים להתעלות לאמונה גדולה ועמוקה יותר, ועל כך הרחיב מרן הרב קוק זצ"ל בכל ספריו באמונה. אבל התפישה הדתית הפשטנית שהיתה רווחת אז התקשתה להחזיק מעמד מול תנועת ההשכלה, ורבים עזבו את הדת. רובם הגדול של עוזבי התורה התבוללו בגויים תוך דורות ספורים. מעטים מביניהם נתפשו לתנועה הציונית, ודווקא הם שמרו במידה רבה על זהותם היהודית, ויש לקוות כי צאצאיהם ישובו לשמירה מלאה של תורה ומצוות.

הקב"ה עורר את הלבבות לעלות לארץ
עצם ההתעוררות של יהודים רבים ושונים לעלות לארץ ישראל בדורות האחרונים היא נס אלוקי. משמיים עורר ה' את עמו לחזור לארץ. וכדברי הרב יהושע מקוטנא בשנת תרנ"א (ישועות מלכו יו"ד סו) אודות המצווה הגדולה לעלות לארץ: "כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר 'עוד אקבץ עליו לנקבציו'. ועיין ביבמות דף ס"ד שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל. ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בלבותם - קרוב לוודאי שנתנוצץ רוח הגאולה".

והכול מאת ה', שהוא מוביל בדרכים נסתרות את התהליכים ההיסטוריים. בתחילה ההתעוררות נקלטה בקודש, אצל הגר"א ותלמידיו, שדיברו מפורשות על בניין הארץ וקירוב הגאולה. ואף שהצליחו להניח יסודות ליישוב הישן בארץ, מכל מקום המוני העם לא נענו ובאו אחריהם. ומשלא נענו - גברו הצרות, ורבים החלו לעזוב תורה ומצוות במערב אירופה. ושוב התעוררו הגאונים הרב קלישר והרב גוטמאכר (שחיו באותם המקומות שכבר יהודים רבים הפסיקו לשמור תורה ומצוות) לקרוא לעלייה לארץ. אולם רק מעטים נענו, וגברו הצרות והתרבו עוזבי התורה. ושוב התעוררו רבנים גדולים (ממזרח אירופה) ובראשם הרב מוהליבר, הרב מקוטנא והנצי"ב מוואלוז'ין, לעורר את הציבור לעלייה לארץ. ואף שהעלייה התגברה במקצת, מכל מקום הציבור הרחב נותר אדיש, וגברו הצרות הרוחניות והגשמיות. ואז החלו להתעורר גם יהודים שכבר ניסו להתבולל בגויים והספיקו להתאכזב, וכך קמה התנועה הציונית, שבראשה עמדו יהודים חילונים, ועימהם כמה מגדולי הרבנים, וביניהם הרב ריינס. ועדיין לא עלו מספיק יהודים לארץ, והצרות גברו לאין שיעור. רק לאחר השואה הבינו המוני בית ישראל כי מוכרחים לעלות לארץ ולהקים מדינה לעם היהודי.

הלל כאשר הממשלה מחריבה ישובים
שאלה: אבל איך נאמר הלל לכבוד ממשלה שמחריבה ישובים?

תשובה: איננו אומרים הלל לכבוד הממשלה, אלא רק לכבודו של הקב"ה אשר דיבר טוב על עמו וזיכה אותנו במדינת ישראל. במשך דורות רבים התפללנו לה': "הושיענו ה' אלוקינו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קדשך ולהשתבח בתהילתך" (תהלים קו, מז). ועתה שקיבצנו והושיענו משעבוד גויים, לא נודה לשם קדשו ונשתבח בתהילתו?!

וכל הייסורים המלווים אותנו במדינת ישראל רחוקים מאוד מהייסורים הנוראים שליוו אותנו בגלות, בהיותינו משועבדים לזרים. טובים לאין ערוך ייסורי ארץ ישראל מצרת הגלות. במשך כל שנות קיומה של המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף יהודים קדושים, ואילו רק מספר שנים קודם, נרצחו באירופה כששה מיליון קדושים, פי שלוש מאות יותר מאשר בכל שנות קיום המדינה. וכי אפשר שלא להודות על הישועה הגדולה הזו?!

תספורת וגילוח ביום העצמאות
שאלה: האם מותר להתחתן ולהסתפר ולהתגלח ביום העצמאות למרות שהוא חל בתוך ימי האבלות של ספירת העומר?

תשובה: לאחר שנקבע יום העצמאות כיום שמחה והודאה, התעוררה שאלה האם מנהגי האבלות של ספירת העומר נוהגים ביום העצמאות. נאמרו בזה דעות לכאן ולכאן. למעשה, הסכימו רבותינו שאין נוהגים במנהגי אבלות שפוגמים בשמחה, לכן מותר לרקוד ולנגן. אבל נישואין אין לערוך, מפני שההימנעות מנישואין אינה נחשבת כאבלות שמתנגשת בשמחת יום העצמאות.

הרגילים להתגלח, נכון שיתגלחו לקראת יום העצמאות, כפי שגם לובשים בגדי חג לקראת יום העצמאות. ולגבי תספורת, נראה כי רק מי שנראה לא מכובד בשערותיו, יכול להסתפר לקראת יום העצמאות. אבל מי שנראה בסדר, רשאי להסתפר ביום העצמאות בלבד, שאז השמחה מבטלת את מנהג האבלות הזה, אבל לא לפני יום העצמאות.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: ליעד על אפריל 23, 2007, 13:48:31

בישיבת הרעיון חגגו, שרו ורקדו ביום העצמאות ואמרו הלל בערב ובבוקר. כתוב את הסיבה ב"צופה ומנהיג" בקטע של יום העצמאות אבל אני לא זוכר את העמוד.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על אפריל 23, 2007, 14:03:42

עמ' 296

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: האלקשי על אפריל 23, 2007, 14:05:57

ציטוט של: ליעד על אפריל 23, 2007, 13:48:31

בישיבת הרעיון חגגו, שרו ורקדו ביום העצמאות ואמרו הלל בערב ובבוקר. כתוב את הסיבה ב"צופה ומנהיג" בקטע של יום העצמאות אבל אני לא זוכר את העמוד.

בישיבה עדיין ממשיכים לחגוג וגם היום עושים מסיבה גדולה בשעה 20:00, בהשתתפות איתמר, מרזל והרב קרויזר.

ולמרות זאת ישנו מספר לא מבוטל של כהניסטים ובכירי כך לשעבר שלא חוגגים ולא אומרים הלל,
למשל נעם פדרמן, הרב יוסי דיין ועו"ד ברוך בן יוסף שכתב את המאמר הזה בנושא אמירת ההלל:
http://myehudit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=25&Itemid=1

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: דוקא_כך על אפריל 24, 2007, 04:42:49

דברי אלקים חיים!  תודה, החכמנו.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mashras על אפריל 24, 2007, 07:59:21

למי שיש ספק אם אומר הלל או לא - פשוט אומרים הלל ללא ברכה. (הלל עם דילוגים).
זה מה שעושים אצלנו בבית הכנסת.
כנ"ל לגבי הפטרה. אומרים הפטרה ללא ברכה.

הרב בבית הכנסת שלנו מנה 2 סיבות שבגינן לא מברכים על ההלל:
1. עדיין לא כל קהילות ישראל אומרים הלל.
2. עדיין רוצחים בנו, ואנו עדיין נלחמים על עצמאותינו - כשטוב לנו אנו רוצים לומר הלל. וכשרע לנו אנו לא רוצים לומר הלל. כלומר זהו לא מצב יציב. ולכן לא מברכים.

מוזר לי שנעם פדרמן לא אומר הלל בכלל, כי גם הוא מודה שהקמת המדינה היתה אתחלתא דגאולה.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: האלקשי על אפריל 24, 2007, 20:54:38

ציטוט של: mashras על אפריל 24, 2007, 07:59:21

מוזר לי שנעם פדרמן לא אומר הלל בכלל, כי גם הוא מודה שהקמת המדינה היתה אתחלתא דגאולה.

לי זה לא מוזר אלא ברור לגמרי - אמירת הלל מסמלת על כך שאתה לא באמת מאמין שהמדינה היא אתחלתא דגאולה,
והיא בסך הכל מדרגה חיובית בדרך לתיקון השלם, למלכות, למקדש, למדינה יהודית, לסנהדרין. אמירת ההלל מסמלת את
החולי הקשה של הציונות הדתית שמקדשת את הכנסת, את בתי המשפט ואת צה"ל כתחליפים למה שאמור להיות. אני לא מתכוון
כמובן לכהניסטים האחרים שאומרים הלל מסיבות אחרות ומוצדקות הרבה יותר (אם כי כלפיהם מכוון המאמר הראשון שהובא).

נעם פדרמן אומר דבר פשוט - הקמת המדינה היתה אתחלתא דגאולה, אבל המדינה כשלעצמה אינה קדושה ומוסדותיה אינם קדושים.
ועל זה לפי מיטב הבנתי אין מחלוקת בין הכהניסטים.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: דוקא_כך על אפריל 24, 2007, 23:13:29

ציטוט של: האלקשי על אפריל 24, 2007, 20:54:38

ציטוט של: mashras על אפריל 24, 2007, 07:59:21

מוזר לי שנעם פדרמן לא אומר הלל בכלל, כי גם הוא מודה שהקמת המדינה היתה אתחלתא דגאולה.

לי זה לא מוזר אלא ברור לגמרי - אמירת הלל מסמלת על כך שאתה לא באמת מאמין שהמדינה היא אתחלתא דגאולה,
והיא בסך הכל מדרגה חיובית בדרך לתיקון השלם, למלכות, למקדש, למדינה יהודית, לסנהדרין. אמירת ההלל מסמלת את
החולי הקשה של הציונות הדתית שמקדשת את הכנסת, את בתי המשפט ואת צה"ל כתחליפים למה שאמור להיות. אני לא מתכוון
כמובן לכהניסטים האחרים שאומרים הלל מסיבות אחרות ומוצדקות הרבה יותר (אם כי כלפיהם מכוון המאמר הראשון שהובא).

נעם פדרמן אומר דבר פשוט - הקמת המדינה היתה אתחלתא דגאולה, אבל המדינה כשלעצמה אינה קדושה ומוסדותיה אינם קדושים.
ועל זה לפי מיטב הבנתי אין מחלוקת בין הכהניסטים.

אמת.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: נץ וגאה בזה על אפריל 26, 2007, 20:13:39

אני אומר הלל, חוגג, ושמח בשמחת העם, אך ממאן בשום פנים ואופן לקורא ליום זה "יום העצמאות" זה שקר גס וסילוף שאין למעלה מהם, אין כאן עצמאות, ואני קורא לכל הכהניסטים בפורום לנהוג כמוני ולקרוא ליום זה: "יום החירות".

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: eran על אפריל 26, 2007, 23:25:23

בואו נקרא קצת דעות אחרות במקום לראות רק צד אחד של ההלכה:

דעתו של עו"ד ברוך בן יוסף, תלמיד הרב כהנא זצוק"ל:

לידיעת הציבור שאולי איננו יודע, לעומת תלמידי הרב קוק זצ"ל
האומרים הלל עם או בלי ברכה בתפילת שחרית של יום העצמאות, הרב
מאיר כהנא, הי"ד הנהיג את תלמידיו להגיד הלל ביום העצמאות עם
ברכה
  על בסיס נבואה זו, וויתרנו על הרבה עקרונות חשובים עד כדי הליכה
אחרי רשעים גמורים רק משום שהמדינה בהתנהלותה כלפי הגויים קדשה
שם שמים בכל העולם
מי שלומד תנ"ך יודע שלאורך ההיסטוריה היו ניצחונות אדירים
לצבאות ישראל נגד הגויים תחת מלכי בית דוד, שאול, השופטים,
אפילו מלכי ישראל וכו'. 
אילו הרב כהנא היה חי היום, לי אין ספק שהוא היה אומר לנו לא להגיד הלל
ביום עצמאות, אלא לפעול לאיסוף היהודים המוכנים לקדש שם שמיים על ידי
תנתקות ממדינת חילול ה' בדרך לגאולה האדירה העומדת בפנינו
לידיעת הציבור שאולי איננו יודע, לעומת תלמידי הרב קוק זצ"ל
האומרים הלל עם או בלי ברכה בתפילת שחרית של יום העצמאות, הרב
מאיר כהנא, הי"ד הנהיג את תלמידיו להגיד הלל ביום העצמאות עם
ברכה גם בתפילת ערבית וגם בתפילת שחרית של יום העצמאות.  למרות
שהרב כהנא כבר איננו איתנו, מאחר והוא הנהיג קו מאד קיצוני
לטובת אמירת הלל, ראוי שנבחן מדוע הנהיג כך ואיך היה מורה לנו
היום, אילו היה עמנו.
 
אפתח ואומר שהרב כהנא היה מצפה שלא ננהג כמו חסידים שוטים, אלא
שנבחון את הדרך בה נהג לאור מה שקורה היום לפי הקריטריונים
שהוא קבע.  אז, שנדע שהרב כהנא לא אמר הלל ביום העצמאות בגלל
הקמת מדינה לעם היהודי, העלייה ארצה, ההתיישבות בארץ, הקמת
צבא, או הרבה סיבות טובות אחרות, אלא משום סיבה אחת בלבד –
קידוש ה'.

תורתו של הרב בקשר למדינה התבססה בעיקר על הנבואות של נביאי
ישראל בכלל ועל הנבואה המובאה בפרק ל"ו של יחזקאל בפרט:
"...ואפיץ אותם בגויים ויזרו בארצות, כדרכם וכעלילותם שפטתים;
ויבאו אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור לעם: עם
ה' אעלה ומארצו יצאו; ואחמול על שם קדשי אשר חללהו ביתי ישראל
בגויים אשר באו שמה; לכן אמור לבית ישראל: כה אמר ה' א-לקים:
לא למעכם אני עושה, בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חיללתם
בגויים אשר באתם שם; וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר
חיללתם בתוכם, וידעו הגויים כי אני ה', נאם ה' א-לקים, בהקדשי
בכם לעיניהם;..."

הרב קשר את הנבואה הזאת להקמת המדינה עד כדי הוראה שכל יום
עצמאות צריכים ללמוד לשנן את הפרק הזה של הנביא יחזקאל.
  על בסיס נבואה זו, וויתרנו על הרבה עקרונות חשובים עד כדי הליכה
אחרי רשעים גמורים רק משום שהמדינה בהתנהלותה כלפי הגויים קדשה
שם שמים בכל העולם.
אין מה לעשות, עם כל מגרעותיה, מדינה קטנה
שמביסה את הצבאות של העולם הערבי הנתמך על ידי רוסיה, היא
מדינת מקדשת שמיים בעיני הגויים.

מאידך, מדינה שחייליה בורחים כמו שפנים מערי יש"ע, מלבנון ומכל
עימות אפשרי, כולל עימותים מול ילדים עם אבנים, מהווה מדינה
מחללת שם שמים בעיני הגויים.  כמו שכתב הרב בספר אור הרעיון,
עמ' קע"ה:
"ולא די בזיון וקצף, כי כאשר הבסיס והמניע לזיהום הרוחני הם
פחד הגוי ומה יאמרו ומה יעשו הגויים, ובכך מואסים באביהם
שבשמים ובוטחים בזרוע בשר ודם - אין חילול השם יותר מזעזע מזה,
ואוי לנו כי המרנו את כבודנו בעשיו אוכל ישראל, והפכנו את השי
הא-לוקי – מדינה יהודית – שניתנה לנו על ידי הקב"ה ברחמים
ובחסד למרות עוונותינו ופשענו, וכדי לקדש את שמו, לסיוט של
עמקי שאול ורפאים שם, רח"ל."

מי שלומד תנ"ך יודע שלאורך ההיסטוריה היו ניצחונות אדירים
לצבאות ישראל נגד הגויים תחת מלכי בית דוד, שאול, השופטים,
אפילו מלכי ישראל וכו'. 
למעט ניצחון המכבים שהביא לחנוכת
המזבח והמקדש, לא אומרים הלל היום על אף אחד מהניצחונות הללו,
למרות שבאותו דור בוודאי אמרו הלל.  קידוש השם של הניצחונות
הללו לא הביא לגאולה שלמה וסופית, לכן קלקול הדורות מחקו את
הקידוש השם עם חילולו.  אילו מדינת ישראל הייתה זוכה תוך הובלת
עם ישראל בדרך לגאולה הסופית, כפי שקיווה הרב כהנא, היינו
ממשיכים להגיד הלל.  אבל לאחר שלא תקנה עצמה והפכה למדינה
מחללת שמים המתרפסת בצורה מבישה בפני הגויים, אסור לנו להגיד
עליה הלל.

במקום לתפוס שיש ציבור הולך וגדל של יהודים נאמנים לה', הכמהים
לקידוש שם שמיים, שנמאסה להם מדינת ישראל המשחקת כבובה
למריונטה האמריקאית, רבים מתוכנו מעדיפים להנציח את מדינת
חילול ה' באמירת הלל ביום העצמאות.
אילו הרב כהנא היה חי היום, לי אין ספק שהוא היה אומר לנו לא להגיד הלל ביום עצמאות,
אלא לפעול לאיסוף היהודים המוכנים לקדש שם שמיים על ידי תנתקות
ממדינת חילול ה' בדרך לגאולה האדירה העומדת בפנינו.

הגר"ע יוסף שליט"א פוסק מפורש ב"יביע אומר" חלק ו' וז"ל:

"ומיהו שפיר דמי לומר מזמורי ההלל דרך קריאה בעלמא ותו לא. וכמ"ש כיו"ב בב"ב (פב) מכדי פסוקי נינהו ליקרי. ופירש רשב"ם, דהוי כקורא בתורה. וכיו"ב כ' התרומת הדשן (סי' ח). ע"ש. אלא שמבואר בדברי מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' יא), שיש ליזהר שלא לומר מזמורי ההלל אחר תפלת י"ח במקום שתקנו חז"ל לומר הלל ביו"ט ור"ח, כי נודע שכל עניני התפלות בנויים ומיוסדים על אדני רזי עולם, כמ"ש בזוה"ק ובכתבי האר"י ז"ל, שהכל מתוקן ומסודר בכוונות עליונות ונשגבות, וחז"ל תיקנו ביו"ט ור"ח אמירת הלל אחר תפלת י"ח לסוד כמוס, ואנן הדיוטות אנן, ואנחנו לא נדע אם אמירת הלל מישך שייכא במקום הזה, ולכן לא יאמרוהו אלא לאחר סיום התפלה כולה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (סי' י) הנ"ל. ע"ש. ומ"מ נלע"ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפלת י"ח אין למחות בידם"

האלקשי אנא גש בבקשה לבית מדרש אמיתי שם יסבירו לך מה זה בדיוק "אין למחות בידם".

אתם יודעים יש מדרש חז"ל שאומר שכאשר טבעו המצריים הרשעים בים סוף המלאכים רצו לומר שירה לקב"ה, והקב"ה אמר להם: מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה??
ואני שואל אתכם מעשי ידיו של הקב"ה (עם ישראל) טובעים בים של כפירה חילולי שבת חוסר צניעות ועוד שהציונות אשמה בהם , ואתם רוצים לומר שירת הלל?????

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על אפריל 26, 2007, 23:50:32

א. וכי לא היו נסיגות בתקופת הרב כהנא הי"ד(סיני)?
ב. וכי לא הייתה פריצות במדינת ישראל בזמן הרב כהנא הי"ד?
ג. ומה אם כל שאר הרבנים של הציבור שלנו (הרב גורן זצ"ל הרב דב ליאור הרב זלמן מלמד והרב אלעזר מלמד ועוד) שאומרים להגיד הלל בברכה ביום העצמאות?
ד. ואנא הסבר לי מה הכוונה בביטוי "אין למחות בידם"  (שאני מכיר רק את הצד הפשוט בעניין-יש להם על מי לסמוך ואל תפריע להם) ?
ה. והקול מבשר מתיר העיקרון, רק הוא אומר שצריך החלטה של כל הרבנים (משמע הרבנות הראשית) והנה הרב גורן זצ"ל פסק לומר הלל בברכה.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: דוקא_כך על אפריל 27, 2007, 00:41:37

ציטוט

האלקשי אנא גש בבקשה לבית מדרש אמיתי שם יסבירו לך מה זה בדיוק "אין למחות בידם".

התכוונתי לכתוב משהו לא יפה, אבל פתאום נזכרתי שזה בדיוק הסגנון שבו אני הייתי עונה בזמנו להודעות שלך (ביזוי ת"ח)...  אז הייתי יכול להבין אם זאת היתה תגובה לאחת מהודעותי, אבל מה כתב לך האלקשי שמצדיק כזאת עזות פנים?  כל הודעותיו תמיד נכתבו ונכתבות מתוך ענווה---מדה שמאוד רחוקה ממך וממני (לצערי הרב).

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: eran על אפריל 27, 2007, 15:38:43

א. מה הקשר?
ב. מה הקשר?
ג. מה הקשר?
ד.לא נכון - זה עיוות של ההלכה.
ה. הרבנות הראשית היא לא הפוסק של עם ישראל עם כל הכבוד.
ו. לא התייחסת למדרש שהבאתי הסוף.

דווקא כך מה הקשר עזות פנים, כל הודעתי הקודמת הייתה ציטוט של דעות אחרות?

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: נץ וגאה בזה על אפריל 27, 2007, 16:54:06

Mr. z , הואל נא בטובך להסביר לי, איזה עצמאות יש פה בכלל שראוי שיקראו ליום זה בכלל יום ה"עצמאות"?

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: שׂריון על אפריל 27, 2007, 17:04:11

עצמאות חלקית, מה שקרוי גם אתחלתא דגאולא.
עקרונית לי לא משנה אם אומרים הלל או לא, אני הולך לפי החזן.
העיקר שלא יווצרו ויכוחים.. נניח אצלנו במנחה החזן שהציע לו לעלות הודיע מראש שהוא אומר תחנון.
ביהכנ"ס שלנו הרוב ציונים אבל נתנו לו לעלות, והייתה מנחה יפה נטולת צעקות ומריבות.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: נץ וגאה בזה על אפריל 27, 2007, 17:11:55

ציטוט של: dhdoron על אפריל 27, 2007, 17:04:11

עצמאות חלקית, מה שקרוי גם אתחלתא דגאולא.
עקרונית לי לא משנה אם אומרים הלל או לא, אני הולך לפי החזן.
העיקר שלא יווצרו ויכוחים.. נניח אצלנו במנחה החזן שהציע לו לעלות הודיע מראש שהוא אומר תחנון.
ביהכנ"ס שלנו הרוב ציונים אבל נתנו לו לעלות, והייתה מנחה יפה נטולת צעקות ומריבות.

דורון, מדינת ישראל היא מדינת וואסל, מקסימום אוטונומיה במרחב.
אין פה אפילו חלקיק מדומה של "עצמאות", להגיד שזה כן או לא "אתחלתא דגאולה" לא אני ולא אתה יודעים מהלכי ה'.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: שׂריון על אפריל 27, 2007, 17:26:26

אם בעבר רוב ישראל שהו בתפוצות לאחר שגורשנו מהארץ,
הרי השיבה לארץ והכרזת המדינה נחשבת כעצמאות למרות שהיא לא מוחלטת.
ונכון, על אתחלתא דגאולה יש עדיין ויכוח.
אך כל זה לא מונע אמירת הלל ק"ו שאנו הספרדים אומרים ללא ברכה.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: נץ וגאה בזה על אפריל 27, 2007, 17:27:37

אמור לי משהו, דורון, איך אתה מגדיר את המושג: "עצמאות מדינית"?

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: שׂריון על אפריל 27, 2007, 17:38:08

עצמאות היא שליטה של המדינה על שטח טריטוריאלי מסויים ,שאינה תלוייה באחרים,
ומתקיימת בזכות עצמה, כמובן בעזרת צבא, משטרה ושאר מוסדות.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: נץ וגאה בזה על אפריל 28, 2007, 21:51:00

ציטוט של: dhdoron על אפריל 27, 2007, 17:38:08

עצמאות היא שליטה של המדינה על שטח טריטוריאלי מסויים ,שאינה תלוייה באחרים,
ומתקיימת בזכות עצמה, כמובן בעזרת צבא, משטרה ושאר מוסדות.

דורון, ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר!
אתה אומר במפורש "שיש שליטה על שטח מסוים" וכולנו יודעים שלא זה המצב אצלנו.
אתה אומר "שאינה תלויה באחרים" וגם זה לא המצב אצלנו.
אתה אומר "מתקיימת בזכות עצמה" וכן זה לא המצב אצלנו.
אתה אומר שיש צבא וגם זה לא המצב אצלנו (זה בסך הכל מיליציית שמאל חובבנית עם נשק הייטק ושאין להם מושג ירוק מה באמת צריך לעשות איתו).
אתה אומר שיש משטרה וגם זה לא המצב אצלנו (בסך הכל חבורת אדיוטים במדים, מושחתים עד לרמת העצם, כנופיית בריונים במדים שאין הרבה בינם ובין הSA= החולצות החומות של אדולף  היטלר לפני תפיסת השלטון על גרמניה).

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: שׂריון על אפריל 28, 2007, 22:15:52

ההגדרה שנתתי מדברת על עצמאות מלאה. מעולם לא אמרתי שיש לנו עצמאות כזו...
שליטה על שטח מסויים דווקא כן יש לנו אחרת לא היית חי פה!
צבא ומשטרה גם כן יש לנו ותשווה אותם למי שתרצה... הם עדיין קיימים.
גם על עצמאות חלקית אפילו ברמה הנמוכה ביותר יש להודות לה' כיוון שביחס
לגלות מצבנו טוב מאוד.
ברמה הבסיסית של ההלכה אין לומר הלל אך במקומות שבהם נוהגים לומר אין בעיה בכך.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: נץ וגאה בזה על אפריל 28, 2007, 22:19:53

עצמאות שהיא לא עצמאות מדינית, היא לא עצמאות בכלל, ועצמאות מדינית אין לנו בכלל, מה ששולט פה זה הקוורטט על ידי נציגיהם "השוטים השימושיים" בגוורדיית ה"עשירון הנאור".

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: שׂריון על אפריל 28, 2007, 22:22:32

נץ, כיצד אתה מגדיר עצמאות מדינית כשאתה אומר שאין לנו ממנה בכלל?

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: נץ וגאה בזה על אפריל 28, 2007, 22:47:33

עצמאות מדינית היא כשאתה מעביר את בניין הכנסת שלך לגבעת רם בירושלים, שנמצאת בבעלותה הכלכלית/נדל"נית של הכנסיה היוונית האורתודוכסית, אתה מלאים! הלאמה מלאה את הקרקע, ולא ממשיך לשלם דמי חכירה שנתיים על זה, אותו הדבר לגבי בית המשפט העליון ושטחים נרחבים אחרים בעיר (בסכומים המסתכמים במאות מיליוני דולרים כל שנה מכספי משלם המיסים היהודי) הבירה הנצחית שלנו.

עצמאות מדינית היא שמדינה אחרת לא מכתיבה לך עם מי לעשות עיסקאות נשק, וגם לא מבטלת אותם לאחר חתימתם (עיין ערך העסקאות עם סין ובמיוחד עיסקת הפאלקון).

עצמאות מדינית היא שמדינה אחרת לא מכתיבה לך באיזה מערכות נשק להשקיע בשביל תוצרת עצמית ובטח לא בגלל שיקולים כלכליים של החברות לייצור נשק אצלה בבית (עיין ערך פרוייקט ה"לביא").

עצמאות מדינית היא שמדינה שלא מייחלת בעצבים מתוחים לכל הטלת ווטו במועצת הביטחון של האו"ם כנגד כל החלטה אופרטיבית ולא אופרטיבית נגדה.

עצמאות מדינית זה שמדינה לא מאמצת מוסר מלחמתי נוצרי של הגשת הלחי השניה ברמה הלאומית, וכן חיי חייליה ואזרחיה קודמים לחיי "אזרחי" האויב.

עצמאות מדינית היא, כשהעיר השלישית בגדולה (בשטח ובאוכלוסיה) מופצצת ארטילרית במשך חודש בעשרות טילים, אזי אתה מוחק מהאוויר על ידי פצצות תרמובאריות (נאפלם שחור ודלק -אוויר) את המדינה ממנה נורים הטילים (על תשוביהם) וכן את המדינה המגבה אותה (סוריה).

עצמאות מדינית היא, שאתה לא הולך למנהיג השכן בכדי ללקק את רגליו ולהשיג ממנו תמיכה לכל נפיחה מדינית העולה על רוחך (עיין ערך מובארכ).

עצמאות מדינית היא, שאזרחיך לא מניפים דגל של מדינה אחרת ביום העצמאות שלך (עיין ערך האווילים שמניפים את דגל ארצות הברית ביום ה"עצמאות" שלנו).

עצמאות מדינית היא, שאתה לא תלוי ביבוא (לא משנה של מה, בין צבאי בין אזרחי) בשעת חרום.

עצמאות מדינית היא, שאם אתה מאוים בהכחדה, לפחות אינך מגמגם ואומר שזה פתרון ברמה בינלאומית.

עצמאות מדינית היא, שאתה מגרש את הגיס החמישי מתוכך ויפה שעה אחת קודם.

עצמאות מדינית היא, שאתה לא נוסע בכל רחבי העולם בשביל לגייס תרומות בשביל הצבא שלך כמו אחרון הקבצנים.

עצמאות מדינית היא, שאתה לא מאפשר למדינות אחרות לתרום כסף מכספי משלם המיסים שלהם (או מקסימום מחרים כספים אלה ושמתמש בזה כחלק מהתקציב שלך), בכדי שיממנו ארגונים חוץ פרלמנטריים בעלי אג'דנה פוליטית וסדר יום שמטרתו קידום עיניינים מדיניים (עיין ערך התרומות של האיחוד האירופי וקנדה וארגונים כמו עדאללה, מוסאווה ושלום עכשיו).

עצמאות מדינית היא, שהצבא שלך לא מפנה את אזרחיך שלך משטח היסטורי שלך שאתה השגת תוך מלחמת הגנה צודקת מבחינת החוק הבינלאומי, ואפילו אין בזה שום שיקול בטחוני מינימלי, בטח ובטח במדינה ללא עומק אסטרטגי (עיין ערך דו"ח ארל ווילר).

עצמאות מדינית היא, שאף אחד לא מעז לקרוא לך רק "השטן הקטן" ולא "השטן הגדול".

עצמאות מדינית היא, שאתה לא זורק שטח שהוא מהווה 75% משטח המדינה שלך ושדות נפט גדולים תמורת פיסת נייר חסרת כל משמעות.

ויש עוד הרבה פרמטרים, ושמפאת קוצר הזמן שלי לא עמדתי עליהם עדיין, אני אעשה זאת לכשיהיה לי זמן בסופ"ש הבא, שבוע טוב ואני מקווה שמה שכתבתי מספק אותך.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: שׂריון על אפריל 28, 2007, 23:17:26

די והותר. אבל ישנם הקריטריונים שהבאתי לעיל שהם מספקים
מבחינת ההגדרה של ישראל כעצמאית.
אך כפי שנראה ברוב המוחלט אין לנו עצמאות... ויהיה די קשה לתקן זאת.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: נץ וגאה בזה על אפריל 29, 2007, 06:48:24

דורון, למה שאתה מגדיר קצת עצמאות קוראים בסך הכל "חירות אוטונומית", ושבין זה ובין עצמאות אין ולו דבר.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: eran על אפריל 29, 2007, 13:55:50

קטע (בכתב) מדרשה של הרב אמנון יצחק שבו הוא יוצא נגד עיניין "הלל ביום העצמאות":

http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=7084

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: פאקו411 על אפריל 29, 2007, 14:25:06

אני אישית לא ממש שמחתי ביום העצמאות

ביכלל לא אני לא מרגיש חירות ולא כלום במדינה בזאת הכל מושחט
אין שווין אין כלום

אני לא נהנה בארץ ישראל אבל אני לא יעזוב אני ישאר ויפעל על מנת שכן ארת ישראל תהיה טובה לדורות הבאים

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: שׂריון על אפריל 29, 2007, 20:58:52

לפחות נשאר לנו המנגל חח

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על אפריל 30, 2007, 08:51:26

eran, אסביר לך את הקשר. במאמר שהבאת נטען שמצב בארץ הידרדר עם השנים, לענ"ד טענה זו איננה נכונה. המצב משנת התשמ"ט (שבה הרב כהנא הי"ד אמר להגיד הלל) איננו שונה בהרבה מהמצב בימינו. וע"כ אם הרב פסק להגיד הלל בברכה בזמנו (למרות שלא היה הכי טוב) יש לומר גם בימינו הלל בברכה.
הרבנות הראשית בימינו היא אולי לא פוסקת אבל בתקופה שבה הגר"ע יוסף, הרב גורן זצ"ל, הרב שפירא, הרב אילהו ועוד גאונים שאני לא זוכר את שמם. בתקופה זו בוודאי ובוודאי שהרבנות היא פוסקת.
בקשר למדרש א. לא פוסקים הלכה ממדרש ב. אתה מוציא את המדרש מעניינו (ומה אם המשך המדרש "הוא איננו משיש, אבל אחרים משיש) אז אולי נאמר שהקב"ה עצוב על המדינה שבה "טובעים" עמ"י, אבל עמ"י בעצמו צריך לשמוח על מה שיש. הקיצר, לא ניתן ללמוד מהמדרש הזה להלכלה.
ותסביר לי שוב מה לפי דעתך פירוש המילים "אין מוחין בידן" (אני יודע שזה אומר שיש להם על מי לסמוך ועל תפריע להם לנהוג כמו שהם רוצים).

לנץ, ברור שהמצב היום הוא לא המצב האידאלי אבל מכיוון שהמצב טוב בהרבה מלפני שישים שנה. ואולי המדינה לא מאה אחוז עצמאית אבל יש לעם היהודי יותר עצמאות מאשר היה לו זה אלפיים שנות גלות.

החלטתי לצרף שני מאמרים בנוגע להלל ביום העצמאות (שניהם פורסמו בצומת התורה והמדינה, כרך ג') (המס' הדו והתלת ספרתיים זה העמודים בספר, התעלמו מהם. והמספרים החד ספרתיים הן הערות שמופיעות בתחתית כל מאמר).

מאמר א'

הרב נתן צבי פרידמן / מועדים לשמחה 
 
-106-
הרב נתן צבי פרידמן 
מועדים לשמחה *
ראשי פרקים
 
א. זה היום עשה ה'
ב. השאילתות: חובה להודות בכל שנה בשנה
ג. מדוע אין כאן איסור "בל תוסיף"
ד. בין יום העצמאות לימי מגילת תענית
ה. גם על כיבוש הארץ בראשונה ובשנייה קבעו הלל
ו. המעמד הרוחני אינו מפחית מערך הנס
* * *
א. זה היום עשה ה'
ביום הששי, בחמשה ימים לחודש אייר, שנת חמשת אלפים ושבע מאות ושמונה לבריאת עולם, זכר הקדוש ברוך הוא חסדו ואמונתו לבית ישראל, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. ביום הזה פסק שלטון זר מעל ארץ ישראל, הנציב העליון מטעם מלכות בריטניה, השליט הזר האחרון, עזב את אדמת ארצנו הקדושה. נציגי הישוב היהודי הכריזו על הקמת מדינת ישראל, וקיבלו לידם את הגה השלטון בכל שטחי החיים: הצבאיים, המדיניים, הכלכליים החברתיים ועוד. עטרת המלכות חזרה ביום הזה לישראל, בפעם הראשונה מאז חורבן הבית השני שיבנה במהרה בימינו אמן. אומות העולם ראו במאורע כביר זה אצבע אלקים, יד ההשגחה העליונה, לתיקון העוול הגדול שנעשה לעם ישראל במשך שנות גלותו בכל קצוי תבל. עצמאות עם ישראל בארץ הקדושה נתנה אותותיה בכל תפוצות ישראל. נזדקפה קומתם של פזורי ישראל, והעמים התחילו להתייחס אליהם בכבוד.
 
אבל, עמי ערב השוכנים מסביב לארץ ישראל עיניהם היתה צרה בתקומת מלכות ישראל והכריזו מלחמה. שבע מדינות ערב אשר מספר תושביהן עולה לארבעים מיליון בערך עשו מלחמה עם מדינת ישראל בת ששים ריבוא תושבים. העולם הגדול הזדעזע למראה המאבק של "גולית ודוד" החדש. בחורי ישראל נהרו מארבע כנפות הארץ להצטרף למלחמת השחרור של עם ישראל. והנה קרה הנס הגדול. אחרי מאבק קשה שעלה לעם ישראל בקורבנות מרובים,
 
-107-
נוכחו העמים השכנים כי ה' נלחם להם לישראל. "וירא כי לא יכול לו", חתמו על הסכמי שביתת הנשק עם ישראל. מאז התחילה מדינת ישראל להתפתח ורבבות אלפי ישראל מכל ארצות הגלות עולים מדי יום ביומו לארץ בכל הדרכים, ביבשה בים ובאויר נוהרים המוני ישראל לחזות בנועם השם ולהתיישב בארץ הקדושה.
 
מה דינו של יום החמישי באייר לפי יסודי ההלכה שבתורה, בתלמוד, בגדולי הראשונים והפוסקים האחרונים?
 
ב. השאילתות: חובה להודות בכל שנה בשנה
בספר "שאילתות דרב אחאי" גאון משבחא (פרשת וישלח סימן כו) כתוב: "דמחייבין בית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא, דכתיב (תהלים קיז, א) 'הללו את השם כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו' - אטו משום דגבר עלינו חסדו הללו את ה' כל גויים? אלא הכי קאמר, הללו את השם כל גוים כל מה דעביך עמכון, וכל שכן אנן דגבר עלינו חסדו. וכד מטי דוכתא דאתרחיש להון ניסא (כשהגיע למקום שקרה להם הנס) כגון: מעברות הים, מעברות הירדן, מעברות נחל ארנון, אבני אלגביש בבית חורון, אבן שזרק עוג מלך הבשן, אבן שישב עליה משה בשעה שנלחם עם עמלק, ואשת לוט, וחומות יריחו שנבלעו במקומן - כולן הרואה אותן צריך ליתן הודאה ושבח לפני המקום... וכד מטי יומא דאתרחיש להו ניסא לישראל כגון חנוכה ופורים מיחייב לברוכי: ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה, בחנוכה על שרגא, בפורים על מקרא מגילה, שנאמר (שמות יח,י) 'ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם...'" דברים אלו ליקט הגאון מן התלמוד בכמה מקומות (פסחים קיז,ע"א; ברכות נד,ע"א; שבת כג,ע"א ועוד), ונפסקו להלכה בשלחן ערוך אורח חיים (ריח, א; תרעו, תרצב).
 
השאילתות מדבר על שני חיובי הודאה א. בזמן שמתרחש הנס; ב. כשמגיע היום שהתרחש בו הנס, היינו: מידי שנה בשנה בזה היום כדרך שנוהגים בחנוכה ובפורים. ופלא על הגאון הנצי"ב שבביאורו "העמק שאלה" לשאילתות תפס רק הלשון הראשון שהחיוב בשעה שמתרחש הנס והתעלם לגמרי מהסיפא המדברת בחיוב החוזר מידי שנה בשנה.
 
ועיין בחתם סופר (שו"ת, יו"ד סימן רלג) שהעלה למסקנה, דקביעת יום מועד ביום עשיית נס הוא קל וחומר דאורייתא. ולפע"ד לפי זה ימי פורים וחנוכה דאורייתא הם, אך מצוות שבהן: משלוח מנות הדלקת נרות וכו' חיובן מדרבנן. והעובר ואינו עושה שום זכר אחר לימי חנוכה ופורים עובר על מצות עשה דאורייתא, אך העושה זכר כל שהוא, עכ"פ ביום אחד מימי חנוכה, ואפילו לא הדליק נרות ולא שלח מנות, אינו אלא עבריין דרבנן. ואפשר דקריאת הלל ומגילה הוי ק"ו דאורייתא לומר שירה, שכמו שנצטוינו בפסח לספר יציאת מצרים בפה הכי נמי ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דווקא. [ואם כן יוצדקו קצת דברי בה"ג גאון שהאריכו בו הרמב"ם והרמב"ן בשורשים לספר המצוות. אלא שלא היה לו למנות זאת כמצות עשה בפני עצמה כיון שזה כלול במצות סיפור יציאת מצרים.]
 
מן הדברים האמורים למעלה ראינו שיש חיוב להודות להשם ולברך ביום שנעשו בו ניסים לישראל.
 
-108-
ג. מדוע אין כאן איסור "בל תוסיף"
אכן יש לעיין מדברי הרמב"ן ז"ל על הכתוב (דברים ד,ב) "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" ומפרש שם רש"י: "כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשה מינין בלולב, וחמש ציציות". וכתב הרמב"ן: "ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה עצמה, כגון שעשה חג בחודש שבדא מלבו כירבעם, עובר בלאו, וכך אמרו לענין מקרא מגילה: מ"ח נביאים (ברמב"ן לפנינו הגירסא מוטעת) 1 עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה". לפי דברי הרמב"ן איך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש לקבוע ימים שנעשו בהם ניסים לישראל כיום מועד, הרי סגר עלינו את הדרך על ידי הלאו של לא תוסיפו? והרי קבעו ימי חנוכה וכל הימים של מגילת תענית שקבעו כמה ימים בשנה לזכר מאורעות וניסים שנעשו לישראל בימי בית השני. ואם גם אמרו ראש השנה (יח,ע"ב) "בטלה מגילת תענית" אבל בכל אופן עד שבטלה היו מקיימים אותן הימים, והרי לדברי הרמב"ן יש כאן משום "לא תוסיפו"? ובכמה קהילות קדושות קבעו ימי זכרון לזכר ניסים שנעשו להן שניצלו מיד אויביהם ולמה לא חששו ל"לא תוסיפו"?
 
בתלמוד מגילה (יד,ע"א) אמרו: "תנו רבנן, ארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להן לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רב יהושע בן קרחה: קל וחומר, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה (ביציאת מצרים אמרו שירה על הים) ממיתה לחיים לא כל שכן. אי הכי הלל גם כן נימא? לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. יציאת מצרים דנס שבחוץ לארץ, איך אמרינן שירה? עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא (של המגילה) זו הלילא. רבא אמר: בשלמא התם (ביציאת מצרים) הללו עבדי השם - ולא עבדי פרעה (שנשתחררו לגמרי מעול גוים), אלא הכא הללו עבדי השם ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן (דלא נגאלו אלא מן המיתה)".
 
על דברי הגמרא "ולא הותירו אלא מקרא מגילה", הקשה רש"י: הלא יש גם נר חנוכה שהוסיפו הכמים? עוד הקשו, כיון שדרשו קל וחומר, אם כן לא שייך לומר שהוסיפו מדעתם, שהלא קל וחומר ניתן לידרש, והוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, וכמה גופי תורה אנחנו למדים על ידי דרשות מסוג זו, ראה דברי הרמב"ם (הלכות ממרים פ"א ה"ב) שכל חכם שמורה על דבריהם... אחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן... (ראה הגאון רבי צבי חיות בהגהות הש"ס, ובספר המצוות להרמב"ם שורש ב והרמב"ן שם), ובהעמק שאלה להנצי"ב על השאילתות שם עוד הקשו, הלא אמרו (מגילה ז,ע"א): "שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה: אי אפשר... עד שמצאו ספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה", הרי שיש להם מקרא מפורש בתורה ולמה להם להמציא דבר זה מדעתם ולהוסיף מעצמם? (ראה בטורי אבן
 
-109-
וראה בנצי"ב ששאל להיפך, מדוע להם רמז כשיש להם ק"ו?)
 
אכן כשנתבונן קצת נבין הכל לאשורו, כי מידת קל וחומר הוא אחד מן המידות שהתורה נדרשת בהם, עם כל זאת כיון שהוא היקש שכלי, ובקל אפשר לטעות, וכמו שהסביר הגאון בעל "קרבן אהרן" הטעם למה שאמרו בתלמוד "אין עונשין מן הדין", דכיון שהק"ו הוא היקש שכלי, יתכן שהוא טועה, ואין הדברים דומים למה שהוא מדמה בסברתו, ואין להוציא דבר מחזקתו על ידי זה. גם בקל וחומר זה שעשו אז חכמים שבאותו דור ואמרו "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממות לחיים לא כל שכן", יתכן שאין זו סברא חזקה כל כך, וכמו שהזכיר באמת החתם סופר בחידושיו (למסכת שבת דף כא) שיש לדחות קל וחומר זה לפי מה שמבואר (בבא בתרא ח,ע"ב) על הכתוב (ירמיהו טו) "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה': אשר למות למות אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". ואמר רבי יוחנן: "כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו... שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה". ולפי זה אי אפשר לעשות קל וחומר "מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממות לחיים לא כל שכן", כי קל וחומר זה אפשר לדחות כנ"ל (וראה עוד בשו"ת בית שערים, או"ח שעג שניסה לדחות הק"ו בדרך אחרת), לכן חשבו חכמים ענין מקרא מגילה לדבר "שהוסיפו מדעתם" מכיון שכל הדרש הוא מקל וחומר, ויתכן שהם טועים בשיקול הדברים. אמנם אחרי שמצאו רמז על זה בתורה, והוא אחד מן השלשה דברים אשר (מכות (כג,ע"ב) "עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, מקרא מגילה, שנאמר (אסתר (ט,כז) קיימו וקבלו היהודים, קיימו למעלה מה שקבלו למטה", אחרי שבאה הסכמת בית דין שלמעלה למה שקבעו למטה, לקל וחומר זה "משעבוד לחירות אמרינן שירה ממות לחיים לא כל שכן", שוב נעשה דבר זה כדאורייתא ממש, ויש חיוב לקבוע יום הלל והודיה ביום שנעשה נס לישראל מכח קל וחומר זה, שהרי בית דין שלמעלה הסכימו וחיזקו את הדרש.
 
מעתה מיושבות כל הקושיות, כי באותו זמן שקבעו חכמים מקרא מגילה מכח קל וחומר זה, היה זה בבחינת "הוסיפו מדעתם", שלא יכלו עוד לדעת האם כוונו לאמיתה של תורה, והקל וחומר הוא באמת סברא נכונה שאין להשיב עליה, אכן מאחר שבאה הסכמת בית דין שלמעלה לתקנה זו, ונתחזקה סברת הקל וחומר של "מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממות לחיים לא כל שכן", שוב נכללו בתוך דבר זה מצוות חנוכה ושאר ימים טובים שעשו להם ישראל לזכר הניסים שארעו להם, ולא בתור הוספה למה שכתוב בתורה, אלא בתור הכללה, שדבר זה נכלל במה שציותה התורה כמה פעמים לעשות זכר לנס יציאת מצרים שיצאו מעבדות לחירות, ומכל שכן שצריכים לעשות יו"ט לזכר הניסים שהצילו את כלל ישראל ממות לחיים. (וכמו שביאר החתם סופר, שבכל אופן צודק הרמב"ם שמשיג (בספר המצוות) על בעל הלכות גדולות שמונה מגילה וחנוכה בתוך התרי"ג מצוות, דאף אם נקבל את קל וחומר במובן זה שהוא דאורייתא ממש, אם כן מצוות חנוכה ופורים נכללו בתוך המצוות שאנו עושים זכר לחירותנו ממצרים ואין למנותם כמצוות מיוחדות).
 
לפי זה, כיון שכל הישוב בארץ ישראל היה בסכנת מות ממש, שהגוים שבאו עלינו רצו להכחידנו, התיימרו להשליך את כל היהודים לתוך הים במשך עשרה ימים רח"ל, והיו מוכנים לעשות את זה בכל כחם, וכמו שראינו שעשו עם אלה שהגיעו לידם, טרפו אותם כחיתו טרף, מתוך יסורים נוראים והתעללות שפלה, ה' ינקום דם ישראל, אם כן אירע ביום זה נס כפול: מעבדות לחירות, וממות לחיים, ועלינו לקבוע את יום זה ליום מועד ושמחה, הלל והודיה,
 
-110-
לנורא עלילה, על גאולתנו ופדות נפשנו (על ענין ההלל ראה עוד בשו"ת חת"ס או"ח קצב).
 
ד. בין יום העצמאות לימי מגילת תענית
עם כל זה נשאר עלינו לברר עוד נקודה אחת בכדי לסלק, כל ערעור לעצם קביעת מועד לזכר הניסים שנעשו לנו. בתלמוד (שבת יג,ע"ב) למדנו: "תנו רבנן, מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניא בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רבן שמעון בן גמליאל אף אנו מחבבין את הצרות (שנגאלין מהם, והנס חביב חביב עלינו להזכירו לשבחו של הקדוש ברוך הוא) אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקים (לפי שהן תדירות ואין אנו מספיקין מלעשות יום טוב בכל יום) דבר אחד, אין שוטה נפגע (כלומר אינו מכיר בפגעיו, כך כמה ניסים באים לנו ואין אנו מכירין בהם) דבר אחר, אין בשר המת מרגיש באיזמל" (מתוך שהוא בצרה ביותר אינו מרגיש בחיתוך האיזמל, כך מתוך שהורגלנו בצרה איננו מרגישים לעשות יום טוב ביום שנגאלין מן הצרה).
 
כל אלו הדברים מוסבים על הניסים שאירעו לפעמים, שניצלו מתוך צרה שהיתה אמנם קשה, אבל לא כללה את האומה בכללה, וממילא השפעת הגאולה מצרה זו לא היתה ניכרת על כל חלקי האומה, הצרות היו חלקיות והגאולה מהם לא היתה ניכרת כל כך, עד שהתבטאו "אין בשר המת מרגיש" "אין שוטה נפגע", הנס לא שינה באופן יסודי את חיי העם לטובה, והתכונה לא 

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על אפריל 30, 2007, 08:54:10

מאמר ב

הרב משה צבי נריה / לקביעת ההלל ביום העצמאות 
 
-89-
הרב משה צבי נריה 
לקביעת ההלל ביום העצמאות *
ראשי פרקים
 
א. יסוד תקנת ההלל
ב. נס לרוב ישראל ונס לשבט שלם
ג. יושבי ארץ ישראל - תורת רבים עליהם
ד. גדרים במעמד יושבי א"י כרוב העם
ה. אירוע ניסי בעל חשיבות כלל ישראלית - כנס דרבים
ו. האם דרושה גאולה ניסית לקביעת הלל
ז. ישועה והצלה - האם גם גאולה
* * *
א. יסוד תקנת ההלל
שנינו במסכת פסחים קיז,ע"א: "והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהן אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".
 
אופיה של תקנת נביאים זו נתפרש לנו מפי רבנו תם: "שבשעה שהיה לכל ישראל צרה, והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו עושים יו"ט והיו אומרים הלל וכו'. ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל, דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות וגו' אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל" (מובא ברבינו יונה, ברכות פרק היה קורא). וזוהי גם דעת רבי מנחם המאירי בחידושיו לפסחים, שם: "כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל ממנה, רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה, אלא שאינו מברך עליו. וכן הדין בכל ציבור וציבור, כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה כשנגאלין ממנה".
 
ועל דבר זה נשאול נשאל דוד, רבינו חיים יוסף דוד אזולאי ז"ל: "בדין אמירת הלל בנס שנעשה לציבור" (שו"ת חיים שאל ח"ב, סי' יא), והשיב כאמור, שדין אמירת הלל אינו אלא "כשנעשה הנס לכל ישראל דווקא". ודייק לה מדברי רש"י בפסחים שם "אומרים אותו על גאולתן - כגון חנוכה", דלמאי כתביה, אלא "נראה ברור שדעת רש"י ז"ל דהתקנה לא היתה אלא כגון חנוכה שהיתה תשועת כל ישראל", והוסיף והביא מדברי התוספות בסוכה מד,ע"ב
 
-90-
ד"ה כאן וכו', וכן מדברי הסמ"ג בהלכות חנוכה (ופלא שלא זכר של דברי רבנו תם המפורשים שהובאו לעיל), וסיים: "וזוהי דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאוהו [לדין זה של אמירת הלל]".
 
ויש להעיר על דבריו האחרונים, דהן אמנם ניחא שהרי"ף והרא"ש לא הביאו דין זה "כי הן בעון עם ישראל מפוזר ומפורד" ולא משכחת נס לכל ישראל. אבל הרמב"ם הרי מביא את כל אשר יעשה ישראל, אם כן מדוע השמיטו הוא.
 
ונראה לומר, שלא היתה כאן תקנה בתורת חובה, אלא בתורת רשות. ולא רק ציבור מסוים רשאי - כלשון המאירי - אלא אפילו כלל ישראל אינו אלא רשאי.
 
וראיה מחזקיהו המלך, שלא קבע שירה לדורות אחרי מפלתו של סנחריב (סנהדדין צד,ע"א), משמע שהדבר הוא רשות ולא חובה. ועוד ראיה מהלל של חנוכה, שאעפ"י שאמרו עליו בגמרא "כדאורייתא דמי" (תענית כח,ע"ב) מכח אותה תקנת נביאים, עיי"ש ברש"י, בכל זאת מצינו שרצו לבטלו גם לאחר שניתקן ונתקיים (ר"ה יח,ע"ב), שהרי באמרם שם שרצו לבטל חנוכה הרי אין הכוונה רק לגבי הדלקת הנרות אלא מכל וכל, וכדרך שבטלו שאר ימי מגלת תענית. ואילו היתה כאן תקנת חובה, כיצד יכולים אחרונים לבוא ולבטל תקנת נביאים שעל יסודה קבע בית-דין של חשמונאי ימי-הלל. ועל כרחך לא היתה תקנה זו אלא רשות, ומשום כך לא הביאה הרמב"ם להלכה, ואף הרי"ף והרא"ש השמיטוה מאותו טעם. (ועיין ברמב"ם הלכות חנוכה פ"ג הל' ו, במ"מ ובכס"מ).
 
על כל פנים נתברר לנו שאף תקנת רשות זו לא נאמרה אלא בנס של כל ישראל, ואפילו ציבור נקרא לענין זה יחיד, כיון דלא הוי "בכינופיא דכל ישראל" (עיין המשך דברי רבנו תם בר' יונה שם).
 
הרי לפנינו, לכאורה, פסק הלכה ברור ומבורר, שאין מקום לתקנת הלל בברכה אלא על נס וישועה של כל ישראל.
 
ב. נס לרוב ישראל ונס לשבט שלם
ברם יש לנו לדון, כי יתכן שבמקרים מסוימים, אף חלק מישראל - תורת כל ישראל עליו, וממילא תקנות הנוגעות לכלל חלות עליו.
 
מצינו במסכת ברכות נד,ע"א ששאלו - לפי גירסת רש"י - "מנלן דמברכינן אניסא? - אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל...". והמסקנה היא: "אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי". וכך פסק הרמב"ם בפ"י מהל' ברכות ה"ט: "הרואה מקום שנעשו נסים לישראל וכו' וכן כל מקום שנעשו בו נסים לרבים וכו' מברך". ורבינו יונה כתב בריש פרק הרואה, שכל נס שאינו לכל ישראל או לרובן, נקרא של יחיד, ואין מברך עליו. וכך נפסקת ההלכה בשו"ע או"ח סי' ריח סעי' ב 1.
 
והנה בירושלמי ברכות פ"ט ה"א, איבעיא להו נס-שבטים מהו שיברך עליו? ופשיט לה
 
-91-
דלמאן דאמר "שבט איקרי קהל" מברכין. וכוונת הירושלמי היא שגם אנשי שבטים אחרים חייבים לברך על ניסו של שבט אחד, כיון שדינו כדין נס-רבים דכו"ע מיחייבי לברוכי.
 
ולכאורה קשה שהרי דין חיוב כללי בברכת-נס, למדנוהו מעובדא דיתרו, והרי שם היה זה נס של כל ישראל? ונראה שדעת הירושלמי היא דלאו בדין כל ישראל תליא מילתא אלא בדין רבים, וכלשון הבבלי "אניסא דרבים", ולפי זה כל שדין רבים עליו - ואפילו שבט אחד - שפיר מיחייבי כו"ע לברוכי על נס שלו.
 
דברי הירושלמי הובאו להלכה ברא"ש ובטור. ותמה הב"ח על ר' יונה שכתב "כל ישראל או רובן" - וכן על הטור שפסק כמותו - והרי קיי"ל כרבי יהודה וכרבי שמעון דשבט אחד איקרי קהל? וכן תמה התוספות יו"ט בדברי חמודות, והעלה בדעתו לומר שגם ר' יונה מודה בזו, עיי"ש. ובתפארת שמואל שם תמה על הרמב"ם: "על מה לא הזכיר דין זה [של הירושלמי] בספרו".
 
ובמגן אברהם סי' ריח סק"ג, הביא את תמיהת הב"ח והתוי"ט [בד"ח], ויישב, דהן אמנם קיי"ל כר"י ור"ש דשבט אחד איקרי קהל, אולם אינהו ס"ל דאיקרי קהל לגבי כל דבר התלוי ברבים, ואילו הרמב"ם לא פסק כוותייהו אלא לענין הוראה [פר העלם-דבר של ציבור]. ולפי זה אם אמנם הירושלמי הביא את דעתם כמו שהיא, הרי אנן לא ס"ל בהא כמותם, ולכן אין דין ברכת נס של רבים אלא בכל ישראל או ברובן. זהו תוכן דבריו, אלא שכתבם כדרכו בקיצור נמרץ.
 
והנה שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד - מראה הפנים בירושלמי ר"פ הרואה והחיד"א בשער יוסף למס' הוריות עמוד נ - מתרצים את תמיהת הב"ח והתוי"ט בדרך הרבה יותר מרווחת לכאורה. שעד כאן לא פסק הרמב"ם כר' יהודה ששבט אחד איקרי קהל וגורר אחריו כל השבטים, אלא כשאותו השבט הוא גם רוב הקהל - רובא דגברי (וכמפורש שם ברמב"ם הל' שגגות פי"ב הל' א, ועיין שם בלחם משנה שהביא שכך מפורש בפירוש המשניות להר"מ שר' יהודה עצמו הכי ס"ל), אבל כשאותו השבט אינו אלא מיעוט הקהל - לית לן בה.
 
ולפי זה כשפסק הרמב"ם "וכן כל מקום שנעשו בו נסים לרבים", הרי דינו של הירושלמי בכלל דבריו הוא, והן הן גם דבריו של רבינו יונה. וסיים במראה הפנים: "ובזה תבין ממילא שדברי המגן אברהם דחויין הן מעיקרא, לא כקושייתו ולא כתירוצו".
 
אולם לכשנדייק כהלכה בסוגיא זו, יתברר לנו שתירוצם דחוק ביותר. דמלבד דמשוינן לגדולי הפוסקים לטועים בדבר משנה - באותה הלכה שהם עוסקים בה - הרי לפי דברי המתרצים קשה להבין, מאי מיבעי ליה לירושלמי ומה חידש לנו בפשיטתו, דאטו אם רוב ישראל - במקרה של נס מסוים - בני שבט אחד נינהו, ס"ד דגרעי משאר רוב ישראל המצורפים מכמה שבטים? אטו בשבטים תליא מילתא והרי בניסא דרבים תליא מילתא?
 
הן אמנם בישוב דברי הירושלמי אפשר לומר דפלגינן דיבורא, ושיטת הירושלמי היא שר' יהודה כשלעצמו סובר דשבט איקרי קהל וגורר אחריו שאר השבטים, אפילו כשאינו אלא מיעוט הקהל - וזוהי באמת שיטת המאירי בחידושיו להוריות עמ' 142 והריטב"א בחידושיו למועד קטן דף כו - ורק הרמב"ם לא פסק כוותיה בהא וס"ל דבעינן שאותו השבט יהיה גם רוב קהל (וכמו שכתב הכס"מ בהל' שגגות שם הל' א), וממילא הירושלמי שפיר קא מיבעי ליה ושפיר קא פשיט, דלר' יהודה דס"ל דשבט איקרי קהל ואפילו כשהוא מיעוט, נס-שבט גורר אחריו שאר שבטים ומחייב את כולם לברך עליו. ואילו הרמב"ם שפסק כהך דר' יהודה דוקא
 
-92-
ברוב-קהל, שפיר לא הביא את דינו של הירושלמי להלכה. ואכן בדרך זו ניסה ללכת החיד"א בשער יוסף, בהמשך דבריו שם. אולם הפוסקים הלא הקשו על הרמב"ם, ועל כן הוא מוסיף לתמוה: "מאי קשיא להו ומאי ראיה מייתו מהרמב"ם ז"ל, והלא בדבריו מבואר דקפיד ארובא, ובשבט שעשה בהוראת בי"ד הגדול הצריך שיהיו רוב ישראל"?
 
ובאמת עדיפא הוה ליה להוסיף ולהקשות על רבותינו הפוסקים, שהם מזכירים גם את רבי שמעון שגם הוא סובר כרבי יהודה דשבט אחר איקרי קהל, והרי ר"ש לית ליה גרירא כל-עיקר, ואין שאר השבטים מתחייבים ע"י שבט אחד, א"כ מה עסקו לכאן, וכיצד נלמד ממנו ששבט אחד גורר אחריו שאר שבטים לחייבם ברכה על ניסו?
 
אולם האמת תורה דרכה, שאין כל ספק שלא נעלם מרבותינו הגדולים, אשר מפיהם אנו חיים, פרט עיקרי זה של רוב-קהל בפסק הרמב"ם ביד החזקה ובפירוש המשניות. אלא הם סוברים, דלא מיבעי למאן דאמר שר' יהודה עצמו סובר ששבט אחד איקרי קהל ואפילו כשהוא מיעוט, ובכל זאת גורר אחריו שאר השבטים - כשיטת המאירי והריטב"א - ורק הרמב"ם הוסיף דין רוב-קהל, אלא אפילו לדעת האומר שר' יהודה עצמו סובר דבעינן שאותו השבט יהיה גם רוב-קהל, וכפשטות לשון הרמב"ם בפיה"מ, הרי פרט עיקרי זה אינו שייך לעצם הדין של "שבט איקרי קהל" - שכאילו אין השבט נקרא קהל עד שיהווה רובו של קהל - אלא תנאי הוא בדין גרירה, כלומר: אימתי שבט- קהל זה גורר אחריו שאר השבטים כולם, לחייבם בפר העלם דבר של ציבור, דוקא כשהוא מהווה גם רוב-קהל. וזה דין מיוחד לאותה הלכה של גרירת-חיוב פר העלם דבר של ציבור. וכמו שלרבי שמעון אין רוב-קהל לבד מספיק לענין גרירה, והוא מצריך נוסף על רובא דגברי גם רובא דשבטי - עיין שם בהוריות (ה,ע"ב) וברש"י ד"ה אלא לאו ר"ש וכו' - כך לרבי יהודה מספיק גם רובא-דגברי לבד לגרור את כל דקהל. אולם כל זה הוא כאמור, רק לענין דין גרירה ביחס לשאר השבטים, אבל דין רבים קיים גם בשבט אחד כיון דאיקרי קהל.
 
וראיה ברורה שר' יהודה סובר דמצד עצמו שבט איקרי קהל, ואפילו כשהוא מיעוט, מהך דפסחים פ,ע"א שהביא המגן אברהם, שאפילו שבט אחד טמא ושאר השבטים טהורים - יעשו [קרבן פסח] בטומאה. שאם נאמר שהמדובר הוא שם, דוקא כשהשבט הוא רוב-קהל, מאי קמ"ל, וכי תעלה על דעתך שהעובדה שרוב הקהל הם בני שבט אחד יכולה לגרוע מהם דין רוב ישראל ועל כרחך התם אפילו במיעוט-קהל עסקינן. אלא ששם ס"ל לר' יהודה שכיון ששבט אחד תורת-ציבור עליו ומותר לו להקריב בטומאה, שוב מטעם אחר גורר הוא כל השבטים אחריו, והיינו מפני ש"אין קרבן-ציבור חלוק". ואפילו לרבי שמעון שאינו סובר דין זה של "אין קרבן-ציבור חלוק", ס"ל ד"הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן". מפני שבעצם הדין של שבט איקרי קהל ודין ציבור עליו - שטומאה דחויה אצלו - לא נחלק כלל עם ר' יהודה.
 
ומעתה מתברר לנו שכל הדין של הצרכת רוב-קהל אינו שייך כלל לענייננו. דבנידון דידן חיוב שבטים אחרים לברך על נס שבט אחד, לא מדין גרירה אתינן עלה. אלא הדבר תלוי בעצם הגדרת המושג שבט, אם תורת-יחידים עליו וניסו הוא "ניסא דרבים". וזהו מה שאמרו בירושלמי, שהדבר תלוי בפלוגתא דשבט איקרי קהל, והיינו דר' יהודה ור' שמעון דס"ל לתרווייהו דשבט איקרי קהל ותורת רבים עליו, הרי כאן - בלי רובא דגברי לר' יהודה ובלי רובא דשבטי לר' שמעון - יתחייבו כו"ע לברך על ניסם.
 
-93-
ולכן שפיר הקשו רבותינו הפוסקים על הרמב"ם. דכיון שבעיקר הדין פסק כר"י ור"ש דשבט איקרי קהל, ותורת רבים עליו, היה צריך להביא את הדין שחייבים לברך על נס שבט, שהרי כאן כאמור אין הדבר תלוי כלל ברוב-קהל.
 
ועל קושיא חמורה זו תירץ המגן אברהם, דהן אמנם דר"י ור"ש ס"ל דשבט איקרי קהל, ותורת רבים עליו לכל מילי, והיינו שדינו של שבט הוא כדין רוב ישראל ממש, אולם לרמב"ם דרך אחרת בזה, שלא פסק כוותייהו אלא בדין פר העלם דבר של ציבור משום דכתיב בהדיא קהל בקרא - אבל בשאר דברים התלויים בדין רבים, כגון פסח, אנו זקוקים לרוב-ישראל ממש, והוא הדין לענין ברכה על נס-רבים. והיינו דינו של ר' יונה שהוא מצריך רוב-ישראל, ואף הרמב"ם שתפס לשון "רבים" כוותי' סבירא ליה 2.ברם מאידך גיסא למדנו שהב"ח והתויו"ט והתפארת שמואל, סבירא להו שאין חולק בזה על הירושלמי, וכן ס"ל דכיון דקיי"ל דשבט אקרי קהל ותורת רבים עליו הרי גם נס שבט דינו כנס רבים וכו"ע מיחייבי לברוכי. ולא עוד אלא שאפשר לומר כדעת מראה הפנים - ולא מטעמיה - שדינו של הירושלמי כלול בכלל דבריו של הרמב"ם "שנעשו בו נסים לרבים", אלא דלא נחית רבינו להגדיר כאן מהותם של רבים [ודלא כר' יונה שכתב דוקא "לכל ישראל או לרובן"]. ואע"ג שבפסח לא פסק הרמב"ם כר"י ור"ש. היינו משום דס"ל שגם שם יש לפנינו ענין של גרירה, וכל שאין רוב-קהל אין כל הקהל נגררין אחריו, מה שאין כן בברכת הנס שהדבר תלוי רק בדין רבים, הרי כל מי שתורת-רבים עליו מחייב את כל ישראל לברך על ניסו.
 
ג. יושבי ארץ ישראל - תורת רבים עליהם
והנה שנינו במסכת הוריות ג,ע"ב: "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל". כלומר שרוב יושבי א"י דינם ככלל ישראל. וכך פסק הרמב"ם בפי"ג מהלכות שגגות ה"ב. וגדול מה שנאמר ביושבי א"י ממה שנאמר בשבט, שהשבט אינו גורר אחריו כל השבטים עד שיהיה רוב-קהל, ואילו יושבי א"י גוררים אחריהם כל השבטים, ואפילו כשהם עצמם אינם אלא מיעוט-קהל, כיון שישיבת א"י היא המשוה להם תורת-רבים.
 
ואין לומר שהלכה זו רק בהוראה נאמרה - עיין שם בבאר-שבע - וכדברי המגן-אברהם לענין שבט, שהרי מצינו שהרמב"ם הביא הלכה זו גם לענין סמיכה. ובפירוש-המשניות לבכורות פ"ד,מ"ג כתב: "לפי שבני א"י הם הנקראים קהל, והקב"ה קרא אותם כל-הקהל, ואפילו היו עשרה אנשים דין קהל עליהם, ואין משגיחין לזולתם שבחוץ לארץ". משמע שלכל דבר שיש בו דין תורת ציבור ורבים - יושבי א"י נחשבים לקהל. וזה בנה אב לכל מקום. ועיין במשפט כהן למרן הרב זצוק"ל, עמ' שלו: דסבירא לן דא"י לעולם כרבים דמו, דהקהל שבא"י חשוב ככלל ישראל [ושם בעמ' שח נקיט לה בלשון ואולי].
 
ובכגון דא יש לומר שגם המגן-אברהם יודה, שיושבי א"י - תורת רבים עליהם לכל הדברים, ונס שקרה ליושבי א"י דינו כניסא דרבים וכו"ע מיחייבי לברוכי עליה.
 
-94-
ואל תשיבני ממה שאין הלכה זו מפורשת ברמב"ם הלכות ברכות, דמלבד שאין דרכו להביא דין שאינו מפורש בגמרא, כמו שכתבו בעלי הכללים, הרי אפשר לומר גם על דין זה, כדברי בעל מראה-הפנים לענין שבט, שזה כלול במה שתפס לשון רבים.
 
ומשהגענו לכאן, ניתן לומר שקביעת הלל אף היא דומה לברכת-נס, שאין הדברי תלוי ממש "בכל ישראל או רובן" - כלשון רבינו תם בהלל וכלשון רבינו יונה בנס - אלא בתורת רבים. וכדרך שברכת-נס אעפ"י שעיקרה מיתרו למדנוה, בכל זאת קבענוה על כל שתורת רבים שם, כך גם תקנת נביאים בקביעת הלל, אעפ"י שעיקרה למדנוה מישועת כל ישראל, בגאולתן ממצרים, הריהי כוללת בתוכה כל שתורת-רבים עליו.
 
ראיה לדברינו מדברי הגאון בעל מנחת חנוך (קומץ המנחה למצוה רפד) והגאון בעל צפנת פענח (הלכות ברכות פ"י,הלי"א), ששניהם מסבירים את דעת האומר ש"אין אומרים שירה על נס שבחוץ-לארץ" (מגילה יד,ע"א), דהיינו מפני שישראל שבחו"ל אין עליהם תורת ציבור. [ויש לסייעם מדברי רבנו תם שעיקרו של הלל הוא כמו דין חצוצרות שהם באים "בכינופיא דכל ישראל", וכיון שבחו"ל דין יחידים עליהם, אין שם דין חצוצרות וממילא גם לא דין הלל]. ואם אמנם לא נפסקה ההלכה ברמב"ם כדעה זו שאין אומרים שירה על נס שבחו"ל, דס"ל כנראה דלא גרע רוב ישראל ממשי ומציאותי, ואפילו בחו"ל, מתורת ציבור הלכתי, שמא יודה שאין דין שירת-הלל תלוי רק בדין רוב ישראל מציאותי, אלא גם בתורת רבים וציבור הלכתי.
 
ד. גדרים במעמד יושבי א"י כרוב העם
והנה, הגאון בעל מנחת-חנוך יצא לדון שם בדבר החדש, שדין זה שיושבי א"י דינם כציבור, תלוי הוא בקדושת הארץ, ומשבטלה הקדושה בימי כיבוש נבוכדנצר, אף יושבי א"י נידונו כדין יחידים, וחידוש זח היה גם משנה ראשונה של הגאון ר' מאיר-שמחה ז"ל במשך חכמה (פ' בהעלותך על הפסוק 'ויעשו בני ישראל') שכל כמה שלא עלה עזרא היתה עליהם תורת יחידים, ורק משעלה עזרא ונתקדשת הארץ, שוב ניתנה תורת-ציבור ליושבי א"י. ואם אמנם דעה זו אינה סותרת לענייננו, ובזמן הזה - שקדושת עזרא קיימת - נמשכת איפוא גם תורת ציבור ליושבי א"י, בכל זאת כדאי לציין שגדולה מזו שנינו במשנתו האחרונה של הגאון ר' מאיר שמחה ז"ל.
 
מתוך דבריו ב"אור שמח" למדנו, שאפילו עד שלא עלה עזרא היה דינם כדין ציבור, ויסוד זה מעולם לא נסתלק מיושבי א"י, שכן הוא נובע ובא מקדושה ראשונה של כיבוש יהושע. שעל מה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' סנדדרין ה"ו "וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה", הוסיף וכתב באור שמח: "פי' אע"ג שלא החזיקו עולי בבל, ושם בטלה קדושת הארץ בבית שני, אעפי"כ ראויה לסמיכה. וטעמו דחזינא לענין שישגו רוב הקהל על פי בי"ד, דאמרו בהוריות דף ג,ע"א הלכו אחרי רוב יושבי א"י, על זה אמר ר"ל בירושלמי להוראה הלכו אחר ישיבת ארץ ישראל, ואחר זה אמר ריב"ל להוראה הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים. וזה דקמ"ל דרק הני דכבשו עולי מצרים, ואעפ"י שבטלה קדושתן וכו' דסמיכת בי"ד לא תליא רק במה שכבשו עולי מצרים, ומשום הכי לענין קרבן ג"כ תלוי בהן".
 
תנא דמסייע לו, הגאון רבי יהושע מקוטנא ז"ל - בדברים הנוגעים לענייננו בפירוש - "דגם הא דאמרינן בפ"ק דמגילה, דעל נס הנעשה בחו"ל אין קורין את ההלל, גם כיבוש יהושע
 
-95-
הוא בכלל א"י" (ישועות מלכו, יו"ד סי' סז). וטעמו של דבר כתב שם באותה תשובה, שלא בטלה קדושת כיבוש יהושע אלא ביחס לדינים התלויים בגידולי-קרקע, דהיינו על פי החילוק של בעל כפתור- ופרח בין קדושת הארץ לקדושת המצוות (ורמז לחילוק זה הרדב"ז בפ"א מהל' תרומות ה"ג, והאריך בדבר מרן הרב זצוק"ל במבוא לשבת הארץ פרק י עיי"ש).
 
אלא שהיה נראה לכאורה להעמיד עיקרא דמילתא של המנחת-חנוך, ואפילו בזמן הזה שנתקדשה הארץ בשניה, ולאו מטעמיה. אלא ממה שכתב הר"ן מפ"ב דתענית בשם הרמב"ן, שאין תענית-ציבור בבבל משום ד"אין נשיא בבבל - כלומר דליכא סמוכין", שהכוונה היא לכאורה שכל שאין נשיא סמוך המאחד ומלכד את הציבור - כיחידים דמו ואין עליהם תורת ציבור כל עיקר. ולפי זה לאו דוקא בבל, אלא הוא הדין ארץ-ישראל, כיון "דליכא סמוכין" אף יושבי א"י כיחידים הם. אכן כבר תמה החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' תקעה ס"ק ה) על הנהו רבנן קשישאי שכתבו שדין תענית-ציבור נוהג האידנא בא"י, והרי ליכא סמוכין בזמן הזה, עיי"ש.
 
ברם, מפירוש המשניות להרמב"ם בבכורות, שכבר הבאנוהו לעיל, למדנו שדין קהל וציבור שבא"י, אינו תלוי כלל במציאותם של סמוכין, אלא להיפך - דין סמוכין בארץ ואפשרות חידושם נובעים מדין קהל וציבור שישנו על יושבי א"י. שכך כתב שם: "וכבר ביארנו בתחילת סנהדרין שאינו נקרא בי"ד בשם מוחלט אלא סמוך בא"י, בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני א"י למנות אותו ראש-ישיבה, לפי שבני א"י הם הנקראים קהל, והקב"ה קרא אותם כל הקהל, ואפילו היו עשרה אנשים ואין משגיחין לזולתם שבחוץ-לארץ".
 
ולפי זה צריכים לפרש הא דאין נשיא בבבל, ולכן אין שם דין תענית-ציבור, לא מפני שאין נשיא במציאות הממשית, אלא בעיקר מפני שאין שם אפשרות של הקמת נשיא, כיוון שאין עליהם תורת קהל וציבור. מה שאין כן בארץ-ישראל, אע"ג שבמציאות אין גם שם נשיא-סמוך, אין זה פוגע כלל בתורת-הקהל שלהם, ואדרבה מתוך שתורת קהל עליהם, הכח בידם והיכולת לחדש את הסמיכה ולהעמיד נשיא.
 
ואפשר להמתיק את הדברים עפ"י דברי מהר"י בי-רב (בקונטרס הסמיכה) בשיטת הרמב"ם. שכיון שלדעתו יש בידי חכמי א"י לחדש את הסמיכה, הרי לאותם הדברים שיש צורך בסמוכים, הרי זה כאילו הסכימו כל חכמי א"י וכאילו סמכו לחכם לאותו דבר (וכיוונו לדעתו הגאון בעל נפש חיה בראש ספרו והגרמ"ש במשך חכמה פ' בא).
 
ובהכי תתיישב תמיהת החיד"א לענין תענית-ציבור דא"י, דכיון שכל החכמים הסכימו לכך, הרי זה כאילו נגזר התענית מפי נשיא, שרצון הציבור שבא"י והסכמתו משוה תורת-סמיכה לחכמים שקבעו אותו דבר, ושפיר הוי תענית-ציבור.
 
וממקום שבאת מתחזקת הסברא שיושבי א"י דינם ממש כרוב ישראל. שיש מקום לומר שכיון שכל ישראל צריכים לקבל מרותו של הסמוך, הרי כח-פעולתם של יושבי א"י - בחידוש הסמיכה - מחייבת בסופו של דבר את כל ישראל, ולכן דינם מעכשיו כדין רוב ישראל.
 
אלא שעדיין הדבר צריך תלמוד, ביחס לנידון דידן. כי אם אמנם מצאנו ראינו שיושבי א"י תורת ציבור ורבים עליהם, הרי מצינו לעומת זה שישנם דברים שאפילו בא"י טעונים הם רוב-ישראל מציאותי וממשי. כגון: דין כל יושביה עליה לגבי יובל (ערכין לב,ע"ב), וביאת כולכם לגבי חלה (כתובות כה,ע"א), ולשיטת הרמב"ם גם לגבי תרו"מ, ורוב ישראל על אדמתן לענין
 
-96-
בנין בית-הבחירה לשיטת בעל ספר החינוך (מצוה צה) 3. ואם יושבי א"י נחשבים תמיד כרוב-ישראל, מה מקום להלכות הנ"ל. וכן בדין גזירת-בית-דין לענין הדין פשטה ברוב- ציבור (עבודה זרה לו,ע"א) צריך היה להיות תלוי בפשטה ברוב יושבי א"י.
 
ומכיון שיש דברים שהם תלוים, כאמור, ברוב ישראל ממשי, ניתן לומר שגם יסוד-נביאים בקביעת הלל לדורות, אינו תלוי בדין ציבור ורבים הלכתי, אלא בנס שקרה לרוב ישראל ממשי, וכהסברת בעל יד-אהרן לענין ברכות הנס, שהיא היא גם שיטת בעל מגן-אברהם.
 
ושמא אף הירושלמי שסובר שברכת-נס תלויה בדין ציבור גרידא, אף הוא יודה שדין הלל תלוי דוקא במציאות ממשית של רוב ישראל. דשאני ברכת-נס, שכו"ע מיחייבי לברוכי אפילו על נס של אדם מסוים וכו', כלומר שהדבר תלוי בחשיבות לרבים, מה שאין כן בהלל - שלא מצינו דין הלל על מאורע של יחיד, ולא היתה איפוא תקנת הנביאים לקבוע הלל לדורות אלא על נס של רוב-ישראל ממש.
 
ה. אירוע ניסי בעל חשיבות כלל ישראלית - כנס דרבים
ברם משהגענו לנקודה זו של חשיבות לרבים, נראה שיש לנו מקום להתגדר בו. ואפילו תימא שעיקר תקנת הלל אינה אלא בנס כל ישראל או רובן, הרי יתכן שמאורע בעל חשיבות כלל-ישראלית אף הוא נכנס בגדרה של תקנה זו.
 
כי הנה הבאנו לעיל את דברי רש"י בפסחים קיז ע"א, שנתן דוגמא לאמירת הלל בשעת גאולתן "כגון חנוכה". ומרן החיד"א דייק בדבריו שכוונתו היא כגון נס שקרה לכל ישראל. אולם כבר תמה רביה דרביה של החיד"א, הגרי"ם מזרחי ז"ל בעל "פרי הארץ": והלא חנוכה אף היא לא היתה בה הצלת כלל ישראל? ותירץ תלמידו הגר"י נבון ז"ל - רבו המובהק של החיד"א - דכיון שהיו רוצים להחריב את המקדש, צרת כל ישראל מקרי, וכיון שניצל - הצלת כל ישראל מקרי, וכעין תקנת הנביאים (גט מקושר, בהערות לתוספי הרא"ם על הסמ"ג, עמ' קלד,ב).
 
ויש להביא ראיה לתירוצו של מהר"י נבון, שצרת המקדש צרת כל ישראל היא והצלתו כהצלת כל ישראל, מסנהדרין (צ"ד,ע"א): "גנאי הוא לחזקיה וכו' שלא אמרו שירה". והנה שירה זו אינה אלא שירה לדורות (כך פירש מהר"ל מפראג בנצח ישראל ועי' באריכות בבית דוד להגאון ר' דוד-טביל ז"ל דרוש יב). דקשה לכאורה, היאך היה מקום לקבוע שירה לדורות על נס מלחמת סנחריב, והרי היה זה כבר אחרי גלות עשרת השבטים וכמו שכתבו התוספות בסנהדרין (לו,ע"א ד"ה והא) דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל, שכבר גלו עשרת השבטים? ועל כרחך כיון שהיתה זאת צרת המקדש, שביקשו להרסו כמפורש בסנהדרין כו ע"ב, כי השתות יהרסון, עיי"ש ברש"י, שוב היתה הצלתו נס כל ישראל, ושפיר ראוי היה לקבוע על נס כזה שירה לדורות.
 
-97-
נמצאנו למדים, שענין גדול הנוגע לכלל ישראל, יש בהצלתו דין של הצלת כלל ישראל. ואפילו תימא דלא נקבעה תקנת הנביאים אלא בהצלה של כל ישראל או רובן, הרי גם מהצלה של ענין מסוים, יש מקום לקבוע שירת הלל לדורות, כך בחזקיה שהיה לו לומר שירה לדורות וכך בחנוכה שקבעו באמת שירה לדורות בהלל ובהודאה.
 
ונראה שזוהי שיטת הירושלמי בברכת הנס, דאע"ג דאיבעי ליה בנס שבט, הרי לעומת זה פשיטא ליה דבנס של אדם מסוים, כגון יואב בן צרויה, וכל מי שנתקדש שם שמים על ידו - דכולי עלמא מיחייבי לברוכי (וכך נפסקה ההלכה בשו"ע או"ח סי' ריח סעי' ז). והיינו מפני שיש לדבר זה חשיבות כלל-ישראלית. ועל כן כתבו התוספות (ברכות נ"ד, ע"ב ד"ה אבני), דמקום מפלת סנחריב מברך, דלא גרע חזקיה מאדם מסוים. וכוונתם היא כמו שכתבנו, דאפילו תימא דלא היה שם דין כלל-ישראל, ברם היתה למאורע חשיבות כלל-ישראלית, וזה מספיק כדי לחייב כו"ע בברכה 4.
 
ואל תשיבני מנס חנניה מישאל ועזריה, שנתקדש שם שמים על ידם, ושלפי הגמ' בפסחים (קיז ע"א), נאמר הלל גם על נס זה בשעתו, והיה בזה מאורע בעל חשיבות כלל ישראלית כמו שנראה בגמ' בסנהדרין (צד ע"א, עי' בשיר השירים רבה פ"ז, דחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם למען כבוד כלל ישראל, ועי' במדרש תהלים פ' לו, ועמד דניאל חנניה מישאל ועזריה וגאלום), ואם כן איפוא מדוע לא קבעוהו לדורות? דאפשר לומר שכיון שהדבר אינו אלא רשות כמו שכתבנו בראש דברינו - לא רצו לקבוע יום שמחה והלל בעודם בתוך שבעים שנות גלות בבל. וכלשון הגמ' על שאלת תוספת יו"ט לאחר חורבן הבית השני - "קמייתא בטול - אחרנייתא מוסיפין"? (ראש השנה יח,ע"ב). ורק ימי-הפורים שראו בהם רמז ואתחלתא של גאולה, והיה הדבר אחרי עליית זרובבל, קיימום וקבלום וקבעום לדורות. [והסבר זה כחו יפה גם אליבא דרב נחמן, שפסק הרמב"ם כוותיה, שקריאת המגילה היא במקום הלל - מגילה (יד,ע"א) - ברם לר' יצחק דס"ל שאין אומרים שירה - קבועה - על נס שבחו"ל, וכן אליבא דרבא דס"ל שאין קובעין הלל כל זמן שאין הגאולה שלמה - אכתי עבדי אחשורוש אנן - אין כל קושי ותמיהה על שלא קבעו הלל לדורות על נס חנניה מישאל ועזריה.
 
ואעפ"י שחילוק גדול יש בין בית המקדש שהוא לבן-של-ישראל (מדרש איכה), לענינים מסוימים אחרים שיש להם חשיבות כללית, הרי מוצאים אנו דוגמא אחרת של מאורע מקומי שהיה בעל חשיבות כללית לעם, וזכה לקבוע ברכה לעצמו. והיינו ברכת הטוב והמטיב שתקנוה ביבנה על שניתנו הרוגי-ביתר לקבורה (ברכות מח,ע"ב). ולמדנו מכאן שאפילו מאורע שאינו מגיע כלל בחשיבותו לענין של בית-המקדש, הרי כיון שהיתה לו חשיבות מכרעת בשעתו לאומה כולה, אחרי השבר הגדול אשר הושברה, נידון על ידי חכמי הדור כדין מאורע כלל-ישראלי. (ועי' במשך חכמה פ' עקב על הפסוק ואכלת ושבעת וכו').
 
ומעתה ניתן לומר שמאורע גדול לעם ישראל, שיש בו גם קידוש השם לעיני הגוים - הגדיל ה' לעשות עם אלה, עיין דברי ר' יונה בברכות ר"פ אין עומדין, ד"ה אסור וכו' - דינו כדין
 
-98-
הצלה לכלל ישראל, ויש מקום לקבוע עליו הלל כתקנת הנביאים.
 
ובדברינו אלה תתיישב יפה שיטת רבותינו הראשונים. שהרי למדנו לעיל מפי רבינו תם, שתקנת הלל יסודה ודמיונה בדין תרועת החצוצרות. והנה דין חצוצרות אינו רק במקדש אלא גם במלחמה, כמפורש בקרא בפ' בהעלותך. ולשון הרמב"ן במלחמותיו בר"ה פרק ג: שלא למדו התרועה בחצוצרות אלא במקדש ובמלחמה שכל ישראל תלויין בדבר, מאי טעמא, דחצוצרות בכינופיא דכל ישראל כתיבי, הא בעלמא לא. וכ"כ בריטב"א פ"ק דתענית.
 
והקשה הגאון הנצי"ב ז"ל בהרחב דבר (במדבר י,ט אות א), שהרי מצינו חצוצרות גם במלחמת אביה מלך יהודה (דבהי"ב יג,יב), ושם לא היתה "כינופיא דכל ישראל", שהרי מלחמת אביה לא היתה אלא מלחמה בין שבט יהודה ובנימין לבין עשרת השבטים? והוא מחדש שאין הדבר תלוי בכינופיא דכל ישראל אלא ב"לפני ד'", והיינו במקדש או בארון כשהוא יוצא אתם למלחמה. ברם, לפי סברתנו, דברי רבותינו הראשונים מיושבים היטב, דלא בעינן כינופיא דכל ישראל ממש, ומלחמה שיש לה חשיבות כלל- ישראלית אף היא דינה בחצוצרות.
 
וכיון שכאמור, דין הלל מדין חצוצרות הוא למד, הרי יש להשוות את המידות, ונמצאנו למדים דכשם שמלחמה שיש לה חשיבות כללית, יש בה דין חצוצרות, כך יש בה גם דין הלל.
 
ו. האם דרושה גאולה ניסית לקביעת הלל
אלא שיש בזה מקום עיון מצד אחר, והוא שבמסכת ערכין (י,ע"ב) אמרו, שהלל נקבע בחנוכה "משום ניסא". וכן כתבו תוספות (תענית כה,ע"ב ד"ה ויום) שמשום כך גומרים את ההלל בכל יום מימי החנוכה "שהנס היה מתגדל והולך". ואפשר גם להוסיף ולומר שזוהי כוונת רש"י בפסחים קיז ע"א, "כגון חנוכה". לא כמו שדייק החיד"א שרוצה לומר מזה שהגאולה צריכה להיות כללית אלא שרוצה להדגיש שהגאולה צריכה להיות מלווה על ידי נס וכן מורה פשטות לשונו של רבנו תם: "ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל", משמע בפרוש, לכאורה, דבנס תליא מילתא, והיינו בנס נגלה ומפורסם.
 
ואמנם זוהי דעתו של הגאון מהר"ץ חיות ז"ל שאין לקבוע הלל אלא על נס גלוי, וזה לשונו: "ולדעתי - מה שהקשו בגמ' (שבת כב,ע"ב) מאי חנוכה ופירש"י על איזה נס תקנוה וכו', ולכאורה הרי ידענו שכל ענין חנוכה הוא על ידי שמשפחת החשמונאים גברו על היוונים והחזירו עטרת התורה ליושנה, עבודת המזבח והמקדש והמלוכה בישראל. אכן כוונת הש"ס - כיון שהיה בדרך הטבע ולא נשתנו סדרי בראשית, אם כן אין נופל על זה אמירת-הלל שהותקן רק על התחדשות נסים יוצאים מדרך הטבע, כמו שהיה ביציאת מצרים. וזה שדקדק רש"י ז"ל וכתב 'על איזה נס תקנוה', וקאמר הש"ס שבפך נעשה נס שלא כדרך הטבע, ומפני זה תיקנו חנוכה בהלל והודאה. היינו שבאופן זה מותר לתקן אמירת הלל בחנוכה. ולולא נס זה היו ימי-שמחה בלא הלל. וגם מ"ש חז"ל במגילה יד ע"א, דלא תקנו הלל בפורים משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן, היינו שלא היה נס נגלה לעיני כל - רק נסים נסתרים הולכים קצת בדרך הטבע. ומפני זה אין נופל על זה מטבע-ההלל, אשר ראשית תיקונו והנהגתו רק על ענינים יוצאים מגדר הטדע ונסים נגלים לעיני כל" (דרכי משה עמ' מא בקובץ הרמב"ם בעריכת הרי"ל פישמן, ירושלים תרצ"ה).
 
אולם כשנתעמק בדבר ניווכח שיש מקום לחלוק אעיקרא דדינא, וכשנקטו חז"ל לישנא דניסא, לא היתה כוונתם אלא על נס הישועה וההצלה כשלעצמם. וראשית כל נראין כך דברי
 
-99-
הגמ' בפסחים "ולכשנגאלין - אומרים אותו על גאולתן", שהכוונה היא שאמירת ההלל היא על עצם הגאולה מן הצרה. ואילו דרכה של הגאולה - על ידי נס נגלה או נסתר - אין בה נפקותא לענין ההלל.
 
שנית - הרי בחנוכה עצמה נאמר במגילת-תענית פ"ט: "ומה ראו לגמור בה את ההלל? אלא שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה לישראל, היו מקדימין לפניו בהלל ושירה". ועיין בהעמק שאלה (שאילתא כו אות א) שיום ראשון של חנוכה נקבע גם על נס-ההצלה. וכך כתב בצפנת פענח לרמב"ם הל' מגילה פ"ג ה"ג. וכך מורה גם מטבע-התפלה: "על הנסים וכו' ומסרת גבורים ביד חלשים וכו' וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו". ולא הוזכר שם כלל נס פך השמן.
 
ואין כל ראיה מלשון רש"י בשבת "על איזה נס קבעוה", דלישנא דנס אינו מכוון דוקא לנס גלוי. וכיוצא בזה מצינו ברש"י שכתב על ימי מגילת-תענית "וכותבין ימי-הנס לעשותן יו"ט" (שבת יג,ע"ב ד"ה מחבבין) - והרי המעיין ברשימת הימים ומאורעותיהם יווכח שרובם היו ימי-ישועה ללא נסים גלויים.
 
והסברתו שמשום כך לא נקבעו הלל בפורים משום שהנס היה נסתר, וזוהי כוונתו של רבא בטעמו "אכתי עבדי אחשורוש אנן" - אף היא ניתנת לידחות. שמלבד שפירש דברי רבא שלא כפשוטם ושלא כפירש"י - "דלא נגאלו אלא מן המיתה", וכך מפורש גם בירושלמי פסחים פ"י ה"ו: "משונאיהם נגאלו, לא נגאלו מן המלכות" - הרי פסק הרמב"ם שלא כרבא אלא כרב נחמן רבו שאמר "קריאתה זו הלילא", ומשמע שמעיקר הדין יש שירה והלל גם על נס נסתר, [ברם על דברינו אלה יש מקום לדעל-דין לחלוק שכבר כתב הרא"ש מלוניל - הובאו דבריו באבודרהם הלכות ברכות שער ח - שגם נס-פורים "יצא ממנהג העולם", עיין שם].
 
ושלישית - שאם כדברי מהר"ץ חיות שבנסים נסתרים אין מקום להלל, הרי גם למגילה אין מקום. דבסברא זו נפרך הקל-וחומר שבמגילה (יד,ע"א): "ומה מעבדות לחרות אומרים שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן", דמצינן לומר: מה ליציאת מצרים וקריעת ים-סוף שכן היו שם נסים גלויים, תאמר בפורים שהיו הנסים נסתרים [ואפילו לדברי הרא"ש מלוניל אינם דומים ניסי-פורים לניסי יציאת מצרים].
 
על כרחך צריך אתה לומר שאין כוונת הגמ' בערכין, וכן רבותינו הראשונים, לנס נגלה דוקא שיש בו משום שינוי סדרי-בראשית. אלא עיקר כוונתם, כאמור, לנס הישועה וההצלה, ואפילו אם הללו באים בדרכי הטבע שקבע הקב"ה בעולמו. ואנשי כנסת הגדולה קבעו לנו במטבע של ברכות "ועל נסיך שבכל יום עמנו", אעפ"י שאותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה.
 
ומצינו בשו"ע או"ח (סי' ריח סעי' ט; סי' ריט סעי ט) דיון בשאלת ברכת הנס על מאורע שאינו יוצא מדרך הטבע, והסוברים שמברך עליו, היינו משום שדעתם היא שמשמעות נס אינו דוקא נס גלוי.
 
ולפי זה כשנעשו ישועות גדולות לישראל, הצלה כללית ממות לחיים ונצחונות חשובים של מעטים על רבים, ודאי שיש לראותם כימי-נס וראויים הם לקבוע עליהם הלל.
 
ז. ישועה והצלה - האם גם גאולה
והנה עמדנו בכל דברינו על מאורע הישועה וההצלה, וידענו כי יש מקום לבעל דין לשאול: וכי רק ישועה והצלה היתה כאן, והרי יש בזה גם משום "ראשית צמיחת גאולתנו" - אתחלתא דגאולה. ולא רק אליבא דרב נחמן הסובר שיש דין הלל בפורים - והרמב"ם פסק
 
-100-
כמותו - אלא אפילו לרבא האומר שאין דין הלל בפורים משום ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן - שלא נגאלו אלא מן המיתה" [ויש סוברים שמתוך שהמגן-אברהם מביא את טעמו של רבא להלכה, בסי' תרצג ס"ק ב, משמע דס"ל שטעם זה הוא עיקר לדינא, ופסק כרבא דהוא בתרא], הנה בנידון דידן אף הוא יודה שיש מקום לקביעת הלל, משום שלא רק שנגאלנו מן המיתה, אלא גם זכינו לעצמאות מדינית.
 
ותשובתנו היא, שאם אתה אומר כן, נתת מקום לחלוק ולומר שדוקא משום כך בדין הוא שלא לקרוא הלל כל עיקר. שכן אם בגאולה והתחלתה עסקינן, הרי יש לנו הגדרות מסוימות על אופיה של הגאולה ועל מהותה. ובהן נעוץ גם דין חיוב קריאת ההלל וקביעתו. לדידן, גאולה חמרית ואפילו מדינית, עדיין אין בה בכדי לחייבנו להודות ולהלל בצורה של קבע, כיון שבגאולה כזאת כשלעצמה, אין אנו רואים את חזות- הכל. כבר היתה כזאת לעולמים - ואבדנוה, - "ומפני חטאינו גלינו מארצנו... ". לדידן, צריכה הגאולה להיות גם בעלת משמעות של חרות רוחנית ושל התעלות רוחנית, ואז תהיה ראויה לקביעת ברכה.
 
בוא וראה: בנס חנוכה חזרה המלכות לישראל והעמידו מלך מן הכהנים (רמב"ם הל' חנוכה פ"ג, הל' א), והיתה שם גם גאולה מדינית. ואעפי"כ לא מצינו בהלכה שהתמורה המדינית כשלעצמה משמשת כנימוק לקביעת ההלל. ואין ספק שהטעם הוא מפני שהמלכות כשלעצמה איננה עיקר בשבילנו. ודברים מפורשים יותר, שמסבירים את אופיו של נס-הגאולה בימי החשמונאים - שבגללו ראוי היה לקבוע עליו הלל - מובאים בפסיקתא דרב כהנא, פרשה ב: "ולמה קורין את ההלל, מפני שכתוב: 'א-ל ה' ויאר לנו' - אבל במלכות יון שכילה אותה הקב"ה, התחילו נותנים הימנון ושבח, ואומר לשעבר היינו עבדים לפרעה, עבדים ליון, ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו - הללו עבדי ה'!"
 
ויסוד זה של קבלת עול מלכות שמים ואדנותו של הקב"ה, מובלט גם בהלל הראשון שאמרוהו ישראל בצאתם ממצרים. בנוסח קצר יותר בתלמוד הבבלי - מפי רבא - "בשלמא התם הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה" (מגילה יד,ע"א), ובנוסח ארוך ומודגש בתלמוד הירושלמי - מפי ר' לוי - "כשם שניתן כח בקולו של משה, כך ניתן כח בקולו של פרעה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים, מהלך ארבעים יום. ומה היה אומר? קומו צאו מתוך עמי, לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי-ה'. באותה שעה היו אומרים: הללויה, הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה" (פסחים פ"ה, ה"ה). ובמדרש שוחר טוב (תהלים קיג, ב) מוסיף בה: "אבל עכשיו הרי אתם בני-חורין, הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדי ה', וצריכים אתם להללו שאתם עבדיו".
 
משמע שתורת הלל של גאולה היא רק בשעה שעם השחרור מעול-זרים באה גם ההכרה העמוקה ביד ד' הגדולה והמשחררת, ורק בשעה שאותה הכרה מביאה לידי חוויה פנימית של אמונה - אז ישיר ישראל את שירת ההלל.
 
ולכשתימצי לומר, הרי שני היו"ט שנוספו לנו מדברי סופרים - פורים וחנוכה - הנה הנם ימים שהביאו לביצור חיי התורה והמצוה בישראל. פורים - קבלת התורה מרצון "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח,ע"א), וחנוכה - התחדשות עבודת המקדש והעמדת משפטי הדת על תילם ע"י בית-דין של חשמונאי 5. ואופיים זה של הימים הוא שייחד להם את מקומם
 
-101-
הנכון במועדי ישראל - "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מט,ע"א).
 
ואף הלל של נס תלוי הוא, כנראה, בהכרת בעלי-הנם בניסם, ובהתעוררות הדתית הבאה מתוך הכרה זו. ויסוד זה הוא תנאי עיקרי בקביעת ההלל. וכדרך שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה (מנחות מב,ע"ב), כך אין מברכין על נס שתחילתו בידי הקב"ה - אתערותא דלעילא - כל זמן שלא בא לידי גמרו, באתערותא דלתתא של רבבות אלפי ישראל. ורק כשזו תבוא ותתגלה, אז אפשר יהיה לברך על המוגמר, וההלל הזה יקבע לו ברכה לעצמו - "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו".
 
* נדפס גם בקובץ הלכות יום העצמאות ויום ירושלים. 
1 ומתוך שהכס"מ הביא את דברי ר' יונה אלה וצירף אותם לאותה הלכה שברמב"ם, משמע דס"ל דדא ודא אחת היא, ולא פליגי. 
2 ועיין ביד אהרן, או"ח סי' ריח, שיישב בדרך אחרת, וכתב שהבבלי חולק בזה על הירושלמי, וס"ל דניסא דרבים היינו דוקא כלל ישראל, אבל לא שבט אחד אע"ג דאיקרי קהל. וכוונתו לומר, דאף דדין ציבור ישנו גם על שבט אחד, אבל הכא בעינן מציאות של רוב ישראל, ושבט אחד קהל מיקרי, רוב ישראל לא מקרי. 
3 ועיין באר יצחק (או"ח סי' יד, ענף ב) שמסביר הא דהלכא זו נתעלמה מבני-בתירא, מפני שבבית שני לא כולהו סלוק, והא דפסח דוחה שבת ידעינן מקרא דויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. א"כ יש לומר דבעינן דווקא כל ישראל או רובן, ואם לא מיקרו ציבור לענין זה. ועי' תוס' יומא (ו,ע"ב ד"ה אמר) דפסח כיון דאתי בכינופיא חשיב כקרבן-ציבור. 
4 ועי' במעדני יו"ט, ר"פ הרואה, אות ח, שלמד מדברי תוס' אלו, "דסברי דשבט אקרי קהל, דאי לא תימא הכי תיפוק ליה דלא הוי כלל ישראל". ולדברנו, אדרבה, אפילו תימא דס"ל שבט לא אקרי קהל, הא דחזקיה עדיפא להו, שהדבר היה נוגע לכלל ישראל. וכהיכא דפשיטא ליה לירושלמי דבנס אדם מסוים כו"ע מיחייבי לברוכי. ועי' בשער יוסף דף נ,ע"א. 
5 ברם מהדגשת הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה "והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים...", ניתן לכאורה ללמוד לא כך. שהרי בידוע שמרבית המלכים מבית חשמונאי לא העמידו משפטי הדת על תילה, אדרבא רובם נימנו על הצדוקים מהרסי הדת. ואעפ"כ עצם חידוש המלכות והתמדתה משך תקופה כה ארוכה, אף היא מבוא ובסיס לחיוב ההלל וההודיה. - י.ש

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: eran על אפריל 30, 2007, 14:54:22

1) אני חושב שעו"ד ברוך בן יוסף, שהיה תלמיד הרב כהנא זצוק"ל ראשי לקבוע את דעת רבו טיפה יותר טוב ממך, והוא הוכיח כן בצורה נפלאה מפי מקורות שהרב כהנא לא היה אומר הלל בזמן הזה (תיקרא שוב את המאמר) ציטוט קטן: "אפתח ואומר שהרב כהנא היה מצפה שלא ננהג כמו חסידים שוטים, אלא שנבחון את הדרך בה נהג לאור מה שקורה היום לפי הקריטריונים שהוא קבע.  אז, שנדע שהרב כהנא לא אמר הלל ביום העצמאות בגלל
הקמת מדינה לעם היהודי, העלייה ארצה, ההתיישבות בארץ, הקמת צבא, או הרבה סיבות טובות אחרות, אלא משום סיבה אחת בלבד –
קידוש ה'". ע"כ, עיין לעיל שאר המאמר.

2) במקום שאין המדרש חולק על התלמוד כן לומדים הלכה מן המדרש (עיין כללי פסיקה למרן החיד"א).

3) הפשט בגר"ע יוסף שליט"א ש"אין למחות בידם" הכוונה שאין הם עושים עבירה כל כך גדולה שמצריכה מחאה. ודבר זה גם אפשר ללמוד מדבריו, שכן הוא כותב: "שיש ליזהר שלא לומר מזמורי ההלל אחר תפלת י"ח במקום שתקנו חז"ל לומר הלל ביו"ט ור"ח, כי נודע שכל עניני התפלות בנויים ומיוסדים על אדני רזי עולם, כמ"ש בזוה"ק ובכתבי האר"י ז"ל, שהכל מתוקן ומסודר בכוונות עליונות ונשגבות, וחז"ל תיקנו ביו"ט ור"ח אמירת הלל אחר תפלת י"ח לסוד כמוס, ואנן הדיוטות אנן, ואנחנו לא נדע אם אמירת הלל מישך שייכא במקום הזה, ולכן לא יאמרוהו אלא לאחר סיום התפלה כולה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (סי' י) הנ"ל. ע"ש. ומ"מ נלע"ד שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפלת י"ח אין למחות בידם".

הסיבה שהוא אומר שאין למחות ביד מי שרוצה לקרוא אחרי תפילת י"ח היא מכיוון שבמילא כל התפילה מיוסדת ע"פ הסוד, וקיימא לן שבהלכה אין לנו עסק בניסתרות, לכן ע"פ הפשט אלה שקוראים לא עושים עבירה כל כך גדולה שצריכה מחאה וכדפרשתי לעיל.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על אפריל 30, 2007, 15:10:57

1. אני מוכיח שלדברי הרב אין בעיה, אז מה אם הוא היה תלמידו מה שמשנה זה כתיביו ומנהגיו ומהם עולה שהרב כהנא הי"ד היה אומר הלל בימים אלו
2. המדרש הזה לא קשור, אתה משתמש בדמגוגיה זולה במדרש כדי לנצל אותו למטרותיך.
3. אולי תתייחס למאמרים שהבאתי. בעוד שאני מביא רבנים ציוניים אתה מביא לי רב (אם כל גודלתו) לא ציוני (באמת, אתה מסכים עם הגר"ע יוסף שאפשר לפנות ישובים?).
4. מחכה בכיליון עיניים שתתייחס למאמרים שהבאתי.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: eran על אפריל 30, 2007, 16:12:03

1) דווקא לא נכון, תקרא את המאמר של עו"ד ברוך בן יוסף עד כמה ששמתי לב הוא מוכיח מדברי הרב כהנא הי"ד שהוא לא היה אומר הלל בימים אלו.

2) המדרש קשור, ואת הדימוי מילתא למילתא עושה הרב אמנון יצחק שליט"א:

http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=7084

3) הרב מרדכי אליהו נחשב "רב ציוני" והוא לא אומר הלל בתוך התפילה, אלא לאחר התפילה והוי כתהילים בעלמא שאין צריכים לאישורו של רב כזה או אחר. (עיין בפסקי הסידור קול אליהו).

4) ענקי עולם כדוגמת הרב עובדיה, הגרי"ש אליישיב, הגרש"ז אויירבך זצ"ל, הרב ש"ך זצ"ל, הסטייפלר זצ"ל, ועוד ועוד ענקי עולם פסקו שלא לומר (אע"פ ששיתפו פעולה עם המדינה ומוסדותיה), אני חושב שיש כאן את כל היחס שאתה צריך בעולם.
 

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על אפריל 30, 2007, 16:47:53

1. קראתי, והוכחותיו לא קבילות בעיניי.
2. המדרש לא קשור ותפסיק לנצל אותו.
3. אני לא מכיר את דעת הרב אליהו אבל רוב הרבנים הציוניים אומרים להגיד הלל בברכה.
4. הרבנים שאתה מביא הם רבנים לא ציוניים שחלקם אומרים ששלושת השבועות חלות בימינו וחלקם אומרים להגיד תחנון ביום העצמאות. והם פוסקים שמותר לפנות ישובים כמעט בכל תנאי. אני אינני נמנה על חסידיהם וכמו שאני לא שומע לדעותיהם בנוגע לארצנו אני לא שומע להם בנוגע לאמירת הלל.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: eran על אפריל 30, 2007, 19:53:53

1) הוכחותיו לא קבילות בעינייך מכיוון שאתה מסתכל על הדברים בעין סובייקטייביית, תסתכל על הדברים בעין אובייקטיבית ותבין אחרת.

2) הרב אמנון יצחק אומר המדרש קשור, ואתה אומר לא קשור - אני חושב שאני ישאר עם הרב אמנון.

3) אתה לא מכיר שום דעה שהיא לא כמו שהדעה שלך אוחזת בהלכה.

4) בוא אני יביא לך רבנים ציונים:
הרב שמואל אליהו, הרב משה כ"ץ ,הרב משה עמיאל , הרב אור חיים טאוב , הרב ארי לנדא, הרב גבי קדוש , הרה"ג משה צוריאל שליט"א, הרב בן ציון אלגזי, וכן שאר יוצאי בית מדרשו של הרב מרדכי אליהו  הם לא אומרים הלל בתוך התפילה, אלא לאחר התפילה והוי כתהילים בעלמא שאין צריכים לאישורו של רב כזה או אחר.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על אפריל 30, 2007, 23:26:34

1. הוכחותיו לא קבילות בעיניי לא בגלל שאני רואה את דבריו בעין סובייקטיבית אלא משום שהמאמר עצמו הוא סובייקטיבי, שבהם דברי הרב כהנא הי"ד מפורשים בצורה שנועדה להצדיק את העניין של אי אמרית הלל.
2. הרב אמנון יצחק- א. לא ציוני ב. לא פוסקים הלכה ממדרש, מגימטריא וכו'
3. דברים לא נכונים, אני מכיר חלק מהשיטות נגד השיטה הציונית. אבל את השיטה של הרב אליהו בנוגע להלל (מה לעשות) אני לא מכיר (לא שמעתי עליה).
4. אב ובנו או הרב ותלמידו  מונין אותם באחד (רמב"ם הלכות סנהדרין). והרב זלמן מלמד, הרב אלעזר מלמד, הרב דב ליאור הרב גורן זצ"ל אומרים לומר הלל בברכה.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: eran על מאי 01, 2007, 19:38:16

1) נו בוודאי שהם כתובים בצורה סובייקטיבית, אבל הם כתובים ע"י תלמידו של הרב כהנא שעד הגירוש היה נוהג לומר הלל בברכה, ולאחר שהמדינה גרמה לחילול ה' נוראי של הגירוש הוא פסק מלומר הלל שכן הייתה דעת הרב כהנא שהלל אומרים מפני קידוש ה' שהיה במדינה, ועכשיו שהיא חיללה אותו יש להמנע מלומר.

2) א - הוא עדיין ת"ח (כמו שהעיד מפורשת הרב קנייבסקי) והוא עושה השוואה. ב - בטח שפוסקים הלכה מהמדרש במקום שאינו חולק על התלמוד (עיין כללי פסיקה למרן החיד"א, וסדר הדורות הקצר להגר"ש בניזרי ע"מ 117).

3) אז תתחיל להכיר כי היא שיטה שאוחזת יותר קרוב להלכה שבה נוהגים רוב ככל ענקי התורה בישראל וראשי הישיבות.

4) אז הם אומרים ברכה לבטלה ומצווה רבה להודיע להם את האיסור, וכמו שפוסק מפורשת הגר"ע יוסף שליט"א ביביא אומר חלק ו'.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: mr.z על מאי 02, 2007, 08:08:27

1. אבל כבר היה גירוש אחד ובכל זאת הרב כהנא הי"ד אמר להגיד הלל (פינוי סיני) אז למה עכשיו לא להגיד (אחרי ההתנתקות)?
ואני בכלל לא מבין מה אתה מנסה לדקדק בשיטת הרב כהנא הי"ד הרי אתה שייך לפלג החרדי, ותהיה בטוח שלא תצליח להוכיח שלפי הרב כהנא הי"ד השיטה החרדית (בנוגע לאגדתת שלושת השבועות ולגבי א"י ) נכונה.
2. ישנה גמ' מפורשת בפסחים דף קיז עמוד א:  "והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. "
3. אממ.. לא, שמעתי את השיעור באתר אזמרך בלאומים ומה לעשות השיעור הוא פשוט סילופים, שקרים והוצאת דברים מהקשרם (למרות שהיה מצחיק מאוד לראות איך הדובר בשיעור מנסה להוכיח שלפי מרן הרב קוק זצ"ל אין חובה לעלות לארץ)
4. אמרתי לך כבר, אתה רוצה תנהג כחרדי, אני כציוני המכיר בעובדה שעכשיו זה אתחלתא דגאולתא והולך לפי רבבני (הרב מלמד ובנו הרב גורן זצ"ל ועוד) אגיד הלל בברכה.

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: האלקשי על מאי 04, 2011, 18:02:49

הקפצה

כותרת: האם יש לומר הלל ביום העצמאות?
תגובה על ידי: jewlover and arabhater על מאי 04, 2011, 21:15:31

בס"ד
המדינה היא שלב ראשון בקיבוץ גלויות  וזהו חזון הנביאים וקידוש השם אנחנו נמצאים באתחלתא דגאולה אבל לא בגאולה הסופית וכמו שבפורים לא אמרו הלל כי זאת לא היתה הגאולה הסופית גם כאן מיותר להגיד הלל