כתב נושא: לגבי המושגים באיסלם "הודנה" ו"צולח"  (נקרא 3649 פעמים)

0 משתמשים ו- 3 אורחים נמצאים בנושא זה.

מנותק נץ וגאה בזה

  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 6815
  • Hierosolyma Victor
לגבי המושגים באיסלם "הודנה" ו"צולח"
« ב- : ינואר 04, 2007, 23:52:54 »
ב- 1983 לחם צה"ל בלבנון, עד שגירש משם את ערפאת וכל חבורתו לתוניס ולמדינות ערביות אחרות. האיש הזה, ששנאתו למדינת ישראל וליהודים יוקדת בקרבו, גם בשל הביזיונות שספג, לא חלם שדווקא מדינת ישראל, שגירשה אותו מלבנון, תחזיר אותו אל מקום משאת נפשו, ממש אל לבה של "פלשתין הכבושה", לתחומי יהודה ושומרון וחבל עזה. יתר על כן, בשיא גוזמת חזיונותיו לא עלה בדעתו שמדינה זו, שכל חייו הוקדשו לחיסולה, תזמין אותו להביא לתוכה גם את צבאו; תוסיף ותיתן לו נשק, תאפשר לו להבריח נשק, ואף תספק לו את הכלים להקים באין מפקח ובאין מפריע מערכות חינוך והסברה ותקשורת המונים הנותנות לגיטימציה לשנאת ישראל וממסדות אותה. שהרי, מעצם קיומה, הרשות הפלשתינית היא הביטוי למיסוד הטענה הערבית לאי-חוקיותה של מדינת ישראל. ברשות הפלשתינית, מעצם מהותה, נמצאים כל המרכיבים של מיסוד זה.

 קשה למצוא את הביטוי הנכון לתאר את האיוולת המדינית אשר הביאה את האויב המר ביותר של מדינת ישראל אל תוכה, ואפשרה לו להימצא במצב הנוח ביותר כדי לפגוע בה. לעתיד לבוא, ייזכר "הסכם אוסלו" לדיראון עולם בתולדות ישראל.

 שני דברים בולטים מציינים את מדיניותה של ישראל ביחס לעולם הערבי בכלל ולפלשתינים בפרט, זו המדיניות אשר הובילה, בין השאר, לאסון אוסלו:

התדיינות היהודים עם עצמם:  על-פי רוב אנו, היהודים, מדברים עם עצמנו. יצרנו תמונה דמיונית של המזרח התיכון, המרוחקת מרחק מזרח ממערב מהממשות האמיתית של אזור זה. ועל-פי תמונה זו, תכנַנו-או-לא-תכנַנו את מדיניותנו. "המזרח התיכון החדש" - המונח והספר - הם הביטוי המובהק ביותר של חזיון תעתועים, שקם והפך בסיס להחלטות הרות גורל. חוץ מכותב הספר וחבר חסידיו, איש בעולם הערבי לא התרשם מן הסיפור הבדיוני הזה. לכל היותר ראו בו כוונה רעה של היהודים, המבקשים להשתלט בנכליהם על העולם הערבי. מובארק היה קצת יותר "נדיב". מסופר עליו שתהה, לאחר פרסום הספר מזרח תיכון חדש של שמעון פרס: "מה קרה למזרח התיכון הישן, מה לא טוב בו?" והשאלה הזאת אינה שאלה קנטרנית, אלא שאלה אמיתית מאוד, של מנהיג ערבי החי עם המציאות ולא ממציא תמונה דמיונית שלה.

בוּרות: עד היום הפגַנו בורות באשר לתמונת עולמם של אויבינו, ובמיוחד הפלשתינים; ועל בורות זו, שמנהיגינו לא היו מודעים לה או התעלמו ממנה, ניסינו לבסס את מדיניותנו כלפי הרשות הפלשתינית. הסתכלנו על הישות הפלשתינית כעל גוף שאפשר "לעשות איתו עסקים", ללא התייחסות לעולם התרבותי-דתי אליו הוא שייך. כאן הבורות היא הרת אסון. בורות זו איננה נובעת מכך שאין לנו מומחים; זוהי בורות הנובעת מכך שרוב הפוליטיקאים במדינת ישראל מעדיפים לשמוע את עצמם, ואין הם רוצים לשמוע מומחים. ומה שיותר גרוע הוא שה"מומחים", היודעים היטב את האמת ומצויים היטב במקורות, מוכנים לעקם את המציאות כשהם מערבים את השקפת עולמם והעדפותיהם הפוליטיות עם מומחיותם, ומשמיעים לפוליטיקאים את מה שאלה חפצים לשמוע, ולא את מה שמתחייב מן הניתוח הקר של העובדות באזמל מלומדים. הוסף לבורות גם את הקלות בה מוכנים פוליטיקאים ישראלים לוותר על עקרונות שעניינם זכויות היסטוריות, כבוד לאומי, הדדיות בתביעות וניסוח מסמכים. בעוד הצד שכנגד עומד על תביעותיו לניסוחים שמרוקנים את תביעות ישראל מתוכנן, הפוליטיקאים מן הצד הישראלי מחליטים שאפשר להתחכם במיני לוליינות לשונית ולוותר על דברים של ממש, ובלבד להגיע לנייר חתום כלשהו עם הערבים, אשר לרוב אין לו ערך יותר מערכו של הנייר עליו הוא נכתב.

 הנה דוגמה אחת:

בהסכם קמפ-דייוויד יש כמה וכמה פעמים התייחסות ל"זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני", ואין אפילו פעם אחת התייחסות לזכויות הלגיטימיות של העם היהודי. הכוונה היא לקמפ-דייוויד הראשון, בו נחתם הסכם העקרונות שעליו מבוסס הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים (שם היה, לדעתי, שורש כל רע, אבל זה כבר עניין אחר). המומחים התריעו, אולם מי שם אליהם לב כאשר הריעו חצוצרות "השלום". ההתרעות, שנפלו על אוזניים ערלות, היו על כך שהמצרים תובעים דברים שלא נוגעים להם כלל, שהנושא הפלשתיני אינו מעניינם, ושהדיון חייב להיות דו-צדדי ולעסוק רק באינטרסים הישראליים-מצריים. סאדאת, שהיה איש חכם מאוד, חש בענני האופוריה "השלום- עכשווית" בישראל, ועמד על כך שבהסכם שנחתם יופיע הביטוי "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני". ושום יד יהודית לא רעדה לחתום ולאשר את הזכויות הפלשתיניות חמש פעמים. ואיש לא שם לב לכך, שעל-ידי אישור ה"זכויות" הללו, אמרה מדינת ישראל ש היא קיימת לא-בזכות; מה גם שעל-ידי השמטת הזכויות הלגיטימיות של העם היהודי, לא נשמר אפילו "איזון". אך מי רצה אז לקלקל את השמחה? העיקר שראש ממשלת ישראל כתב מכתב, שבו הוא מציין שבכל מקום בהסכם שבו כתוב "הגדה המערבית" - מצדו הכוונה היא ליהודה ושומרון! אכן, הישג ענק – מכתב של ראש ממשלת ישראל לעצמו. אבל מצרים קבלה את כל שדרשה בנכסים של ממש, כשהיא מעורבת בעניין לא לה, ובדלת פתוחה אל משרדי האוצר וההגנה האמריקניים.

 האם איש אינו שואל את עצמו לא רק מה למצרים ול"זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני" אלא בעצם מה לנו ולהם? מאימתי מדינת ישראל עוסקת בזכויות לגיטימיות של אחרים? אנו עוסקים, עסקנו וצריכים לעסוק אך ורק בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי. הוא האמור ביחס לעיסוק האובססיבי ב"מדינה הפלשתינית". מדוע הקמתה של מדינה פלשתינית, אירידנטית, אויבת ישראל מעצם מהותה, צריכה להיות עניין שאנו עוסקים בו לבד מהמאמץ למנוע הקמת מדינה כזו? מעבר לכך, בודאי שאין אנו צריכים לעסוק בנושא, ולתכנן, כפי שעושים רבים בתוכנו מבלי שנתבקשו לכך, את פניה של "מדינה" כזו.

אלוף מיל. בני פלד ז"ל
"צאו החוצה וצלצלו בפעמון שנתן לי מפקד חיל הים. כשישאלו אתכם למה אתם מצלצלים, ענו שכאן מת יהודי משוגע, שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה-וטעה" מילותיו האחרונות לילדיו.