בעקבות ניצחון החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית עדים אנו למספר אופני התייחסות בישראל: לצד פרץ חריף של האשמה עצמית, של הפנמת האשמה – כמיטב המסורת התרבותית היהודית – בבחינת "חטאנו, עווינו, פשענו", נשמעות קריאות הפתעה. הממשלה וגורמים מוסדיים אחרים מטילים את האשמה על אמ"ן ומגדירים את המתרחש כ"ליקוי מאורות נוסף", "מחדל", "עיניים עצומות לרווחה". בנוסף, נשמעות גם האשמות על כך שישראל לא גילתה גמישות כלפי אבו מאזן, לא שיחררה את ברגותי (ממש כך!), המשיכה במדיניות האכיפה הנוקשה כלפי הפלסטינים ובכך דחפה אותם לזרועות החמאס; ואפילו יצרה את החמאס ואחראית לניצחונו; ואם בזאת לא די, מספרים לנו כי מעתה אנשי החמאס יתמתנו, וכי הגה השלטון יחייב אותם לנהוג באחריות כלפי עמם וגורלו.
הבה נתייחס לטיעוני ההבל הללו: ראשית, אמ"ן ממש לא אשם. החטא של כולנו הוא בהתמכרות לסקרים ובהתייחסות אליהם כאילו מדובר במדע. מדובר בכלי שהתגבש במערב, המייצג תרבות פוליטית מעורבת, הגם שיש להתייחס אליו בזהירות, ולראייה, תוצאות מערכות הבחירות האחרונות בארצות-הברית. כלי כזה איננו יכול להוות מדד כלשהו במדינות שאינן דמוקרטיות (ובהזדמנות זו ראוי לציין כי גם ישראל הדמוקרטית ראוי לה שתעצור את שטף הסקרים המציף אותנו חדשות לבקרים). סקר אינו מדע. אפילו שמעון פרס, המתבשם מניחוח הסקרים עשרות בשנים ראה לציין: "סקר הוא שקר".
בנוסף, ישראל לא אשמה. במובן זה, הצדיק היחיד בתקשורת הוא בן דרור ימיני, שמיהר לפרסם מאמר במעריב תחת הכותרת: "אל תגידו ישראל". ישראל איננה אשמה כי אבו מאזן היה מאז ומעולם פקיד חלש, שממש לא רוצה, ולבטח לא מסוגל לעשות דבר לבד מלטייל בעולם ולחייך; כי ברגותי הוא רוצח סדרתי, והאישור שקיבל מישראל להתראיין מִתאו הוא שערורייה, אליה בוחרת התקשורת המתמסרת והסוגדת ל"קדימה" שלא להתייחס.
ובאשר לאופטימיות ולאמונה כי החמאס מתכוון לשנות את דרכיו – מסתבר שלהונאה העצמית אין גבול. כל יום שוברים אנו שיאים חדשים. המסר המרכזי הוא כי לחמאס יש מה להפסיד, וכי ניתן יהיה לרכז מולו מדיניות אפקטיבית ולגבות ממנו מחירים על מעשי-איבה, וכי הוא יפסיד כלכלית והלחץ העולמי ימתן אותו. מכאן, ברור שכל מה שצריך לעשות זה למהר ולסגת שנית, כדי לתת להם תמריץ למהלכי מדיניות רבי השראה. יש להימנע מלחצים דיפלומטיים וכלכליים ולשתף פעולה עם החמאס, כדי לעודד אותו לעבור משלב מהפכת הטרור האלימה לשלב המדיניות המעשית.
על כל אלה יש לקרוא בריש גלי: הבל הבלים, הבל הבלים הכול הבל.
מי אחראי למצב שנוצר? קודם כל הערבים עצמם, שכן זו תפישת עולמם התרבותית. אנשי הדת המוסלמים טוענים כי האסלאם לא צריך להשתנות, וזאת מתוקף אמונתם העמוקה כי בקראאן מצוי כל הידע האנושי, מתחילת ההיסטוריה ועד קץ כל הדורות, וכי כל שינוי הוא כפירה שדינה מוות. הכול בידי אללה.
אך לא פחות חשוב הוא הכשל האמריקני, הפועל בתוך מערכת אמונות המקובעות בתרבות הפוליטית ובתדמיות המראה שלה. הנשיא בוש נותן ביטוי לכך בנאומיו: דמוקרטיה תציל את המזרח התיכון ותביא אותו להתפתחות ולשלום. מזכירת המדינה, קונדוליסה רייס, פרסמה במחצית דצמבר 2005 מאמר רעיוני רווי חשיבות עצמית בוושינגטון פוסט, בו דברה בשבח
"ההתנהלות הזהירה והנבונה" של ארצות הברית והישגיה הגדולים בהפיכת עיראק לדמוקרטיה, בשחרור לבנון מהכיבוש הסורי, והרשות הפלסטינית "המונהגת בידי מנהיג הקורא קבל עם ועדה לשלום עם ישראל". מכאן, "איש לא יוכל לשער את מלוא היקף ההישגים של המדיניות שלנו... ההבטחה של שלום דמוקרטי היא המציאות הרווחת...."
ברנארד לואיס, מגדולי המזרחנים במאה ה- 20, וסמיואל הנטינגטון, במחקריו אודות המציאות הבינלאומית והתנגשות הציוויליזציות, ניבאו עוד לפני עשר שנים את האסון הטמון בכפיית מערכת בחירות דמוקרטית על חברה מסורתית נטולת יסודות תרבותיים, כלכליים, ופוליטיים. הנטינגטון קבע כי במדינות לא דמוקרטיות בהן יערכו בחירות חופשיות ינצחו תמיד הקבוצות הפנאטיות, משום שהן מייצגות את דעת הקהל. מכאן המלצתו לריסון עצמי מערבי. אכן, למרבה האירוניה ההיסטורית, ארצות הברית הופכת לגורם החשוב ביותר בדרך לניצחון הג'האד העולמי בכך שהיא כופה את הדמוקרטיה מלמעלה.
מה שקרה ברשות הפלשתינית יקרה גם במצרים, בירדן, בסוריה ובמדינות ערב האחרות. הגורם היחיד המונע זאת הם המשטרים הצבאיים והמלוכניים הקיימים. כך קרה באלג'יריה בבחירות חופשיות שהתקיימו שם בסוף 1991. הצבא ביטל את הבחירות ומאז מתחוללת שם מלחמת אזרחים שגבתה מעל מאה וחמישים אלף הרוגים. זו הסיבה לכך שמצרים עושה כל מה שניתן על מנת למנוע את השתתפות "האחים המוסלמים" בבחירות. זו גם הסיבה לכך שבשנת 1992, חוסיין, מלך ירדן, ביטל את הבחירות שהתקיימו וערך בחירות חדשות, "מאורגנות", על מנת שהתנועות האסלאמיות יהיו חסרות השפעה.
צריך להבין, ואין הדבר קשור לניצחון החמאס בבחירות, כי בכל מקום בו תינתן לאוכלוסיה הערבית-המוסלמית זכות בחירה חופשית דמוקרטית, הם לעולם יבחרו במוכר להם, במה שהם מבינים ומוקירים, באסלאם. זו הבחירה הטבעית, המובנת מאליה. הם לא יודעים דמוקרטיה מהי, הם מעולם לא היו שותפים לשלטון. שום מדינה ערבית אינה דמוקרטית, בכולן משטרים סמכותניים ומדכאים ומנהיגות פטרימוניאלית ואוכפת, בין אם מדובר במשטרים צבאיים ובין אם במלוכניים. עיראקים רבים יאמרו כי מוטב שלטונו המדכא של צדאם חוסיין, שהיה בו לפחות סדר ומשמעת, לעומת האנרכיה הדמוקרטית ההורגת נוסח ארצות-הברית. ברור כי תוך שנים מועטות, ברגע שארצות-הברית תיסוג מעיראק, ישוב ויעלה משטר צבאי. על כל אלה הלוחמים לשחרר את לבנון מהמגף הסורי לדעת כי המשמעות תהיה מלחמת אזרחים, שחיטה המונית ועליית משטר שיעי לוחמני נוסח איראן שעלול להצית את המזרח התיכון כולו. שהרי דמוקרטיה בלבנון פירושה תפיסת השלטון בידי השיעים המהווים כבר עכשיו 40% מכלל האוכלוסייה.
ולמה מצפים? כי המשטר האיראני יהפוך למתון, שוחר שלום, יתפרק מנשק גרעיני? כי ארגון אל-קאעדה יתפרק מהטרור? יהפוך חלק מ"גרינפיס"? וכי בן לאדן יהיה למטיף דתי במסגד זוטר במדבר סהרה? וכי אביב העמים המזרח תיכוני ימלא את מקום האלימות, הדיכוי, העוני הפיגור?
ומהי המשמעות מבחינתו? ישראל תמשיך לבטוח במדיניות הבריחה החד-צדדית המבוהלת שלה. אמנם, עזה הפכה לחזבאללסטאן, קאעדיסטאן, וחמא"סטאן, כדברי הרמטכ"ל המודח, יעלון; אמנם, הקסאמים התקרבו לאשקלון ומחר גם לאשדוד; אמנם, חבלי יהודה ושומרון בדרך להיות עזה שנייה, הגם מסוכנת לאין שיעור; אמנם על ירושלים השלמה כבר ויתרנו בשם "השלום", וממשלתנו משתפנת מול הפלשתינים, מפייסת אותם, ואת היהודים היא מיטיבה להשפיל ולנשל, להפוך חברה חלוצית ויוצרת לפליטים מנותקים. אך כל אלה לא ימנעו מממשלתנו האמיצה לבצע עוד בריחה חד צדדית "קדימה". "אנחנו כאן והם שם". שהרי ההצלחה בעזה מוכחת, והשלום כבר בפתח. אז מה אם הוקמו שם סניפי אל-קאעדה, ונצבר נשק התקפה מסוכן, והטרור חוגג, ומנהרות נחפרות – הפעם לתוך שטחי 1967 – ויהיה צורך להשקיע מיליארדים להקמת גדר לאורך הגבול עם מצרים, והעימות האלים הבא כבר בפֶתח? קטן עליהם. בריחה מבוהלת נוספת הכרוכה בחורבן ההתיישבות וטיהור אתני ביהודה ובשומרון תביא את הקסאמים לעפולה, לחדרה ולנתניה.
ולא נותר אלא לשאול: מדוע אנחנו לא לומדים? מדוע אבני הדרך ההיסטוריות של העם היהודי הן לעולם אסונות, פרעות ושואות? נכון, הסתדרנו, התאוששנו, שגשגנו והמשכנו בדרכנו. אך מדוע רק "אחרי מות, קדושים"? מדוע לא "סוף מעשה במחשבה תחילה"?