כך מעלה המדינה בתפקידה בחברון- זלזול, התעלמות ועויינות

[אֵיתָן]

http://yeshanews.com/?id=56451

כך מעלה המדינה בתפקידה בחברון- זלזול, התעלמות ועויינות

 
הדו"ח – שנערך ע"י משפטנים המטפלים במשך שנים בנושא הרכוש היהודי השדוד מתרפ"ט - מוכיח ומפרט כיצד במשך שנות דור מועלת מדינת ישראל בתפקידה כבאת-כוחו של העם היהודי בעיר אבותיו,תוך זלזול, התעלמות ואף עוינות כלפי המשימה ההיסטורית של שיקום קהילת חברון העתיקה שנחרבה ע"י הפורעים הערבים. מדובר במחדל רב משמעות, משפטית, הסטורית ומוסרית.

(את הדו"ח המלא ניתן להוריד למטה בקישורים)

הדו"ח מוגש לראשי ובכירי מדינת ישראל, והעם היהודי בארץ ובעולם, במטרה להציג בפניהם את תמונת-המצב הקשה, כביקורת בונה, על מנת להביא לשינוי כיוון מהותי בנושא כאוב זה.

הדו"ח פותח בסקירה משפטית-הסטורית ומציג את גרוש היהודים מחברון בעקבות טבח תרפ"ט, ההרס והחילול השיטתי של הרכוש בימי הכיבוש הירדני, הקניית הנכסים היהודיים ל"אפוטרופוס הירדני על נכסי האויב הציוני", כאשר לאורך כל התקופה שמרו היהודים על שטרות הקניין מתוך בטחון שמדינת ישראל תשיב להם את נכסיהם בבוא היום. אולם מדינת ישראל לא החזירה את הרכוש השדוד לבעליו, אלא העבירה אותו לידי האפוטרופוס הישראלי.

הגדרת תפקידו של אפוטרופוס, על פי המילון, היא "לפעול במילוי תפקידו לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות הענין". הדו"ח מוכיח שמדינת ישראל, כאפוטרופוס על הרכוש היהודי השדוד בחברון מועלת בתפקיד זה באורח תמידי, וחמור מכך: באופן שיטתי, ואף עויין.

הדו"ח סוקר את החובות החלות על האפוטרופוס על פי חוק:
א. חובותיו כלפי הנכס – שלא להשאירו ריק ושומם, לשמור עליו מפני נזק והרס, ולנהלו ניהול תקין.
ב. חובותיו כלפי הבעלים - לנהל את הנכס תוך התחשבות, ככל הניתן, ברצון הבעלים, ולצרף את הבעלים לכל הליך משפטי הנוגע לנכס.
הדו"ח מוכיח שמדינת ישראל מודעת לחובותיה אלה, אך מסתירה אותם, מתעלמת מהם, ונוהגת בנכסים מנהג בעלים תוך התעמרות בבעלים האמיתיים של הנכסים, ובנכסים עצמם.
להלן מספר דוגמאות למעילת האפוטרופוס בחובותיו:

א. המדינה כאפוטרופוס אינה מנהלת רישום מסודר של הנכסים.
ב. המדינה כאפוטרופוס אינה משתפת את הבעלים בהליכים משפטיים הנוגעים לנכסים, ומתעלמת לחלוטין, במסגרת הליכים אלה, מהמעמד המקרקעיני של הנכסים.
ג. המדינה כאפוטרופוס לא ניהלה בדיקה ומעקב שיטתי אחר תשלום דמי השכירות מצד השוכרים הערבים, ולא ניצלה הזדמנויות בהן דמי השכירות לא שולמו – על מנת לשלול את זכאותם של השוכרים להמשיך ולהחזיק בנכסים. למעשה, המדינה פעלה בדיוק להפך מהמצופה: ניהול הנכסים נעשה תוך התעלמות וזלזול כמעט מוחלט מחובות השוכרים הערבים מחד, אך תוך הקפדה רבתי שלא תפגענה זכויותיהם של אותם שוכרים ע"י בעלי הנכס או נציגיהם מהישוב היהודי בחברון.
ד. המדינה כאפוטרופוס אינה פועלת למנוע פלישה של ערבים לנכסים, אך מפעילה אכיפה מוגברת ובררנית כדי למנוע "פלישה" של יהודים, המייצגים (במובן המשפטי המלא!) את הבעלים האמיתיים של הנכסים.
ה. שיא הזלזול בחובות המדינה כאפוטרופוס כלפי הנכס מתבטא בשנים האחרונות, כאשר נכסים רבים עומדים ריקים מכל אדם, מצבם הולך ומדרדר, אך פניות מצד הישוב היהודי, כמיופה כח של הבעלים, ליישב אותם – נענות בשלילה. למעשה, נוצרה "הזדמנות פז" לתקן את העוול והגזל שנגרם כתוצאה מפרעות תרפ"ט, ולגאול נכסים אלה באופן חוקי לחלוטין – אך המדינה מונעת זאת.


הדו"ח מציג 3 דוגמאות חמורות (מתוך רבות!) לטיפול הכושל והעוין בנכסים:

1. חלקות "נחלת שלמה" בתל רומידה – העומדות בשממונן, ללא שוכרים כלשהם, מזה 7 שנים – אך אינן מועברות להתיישבות יהודית.
2. ה"שוק" בחברון – שפונה לפני שבועות ספורים, בצעד פוליטי שלא היה כורח משפטי, תוך זלזול בהמלצות ועדת העררים הצבאית, בתשובת המדינה לבג"צ, ובהסכם שנעשה עם המתיישבים, ותוך זריעת הרס מכוונת במקום, כולל הרס בית הכנסת ע"ש שלהבת פס, שבוצע ע"י חיילי צה"ל בהוראת היועצים המשפטיים של צה"ל. (ההחלטה על פינוי השוק התקבלה ע"י שר הבטחון ביום השנה לטבח תרפ"ט!)
3. "חלקה 6" בשכונת אברהם אבינו – שכבר הוקצתה בעבר לישוב היהודי, נבנה עליה בית דירות, אך המדינה מסרבת להעביר לישוב היהודי 2 חנויות שפעלו בעבר בקומה התחתונה והיום הן ריקות ושוממות.
מדובר ב-3 דוגמאות מייצגות, מתוך עשרות רבות של מקרים המטופלים ע"י המחלקה המשפטית של הישוב היהודי בחברון.

בפרק הסיכום קובעים מחברי הדו"ח, כי מדינת ישראל מועלת באופן שיטתי בתפקידה כאפוטרופסית על הנכסים היהודיים השדודים, נוהגת בנכסים מנהג בעלים תוך התעלמות מרצונם, שאיפותיהם וכאבם של הבעלים ההסטוריים-האמיתיים של נכסים אלה, אשר גורשו מהם בכח הזרוע, ותוך זלזול בנכסים עצמם, עד כדי התעלמות ממצבם ואף פגיעה מכוונת בנכסים. המדינה מעדיפה – כשיטה – לפעול לקידום זכויותיהם של ערביי חברון בנכסים אלה, למרות שמדובר במקרים רבים בזכויות שיש אפשרות חוקית, משפטית ומעשית להביא לביטולן.

במעשיה אלה של המדינה יש לא רק פגם משפטי, אלא חמור מכך: פגם ועוול מוסרי כבד, המנוגד הן לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו הקובע כי "ככלל, אין פוגעים בקניינו של האדם", והן לעצם תפקידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אשר פועלת להשבת נכסי יהודים בעולם כולו לידי בעליהם, כאשר במקביל דוקא בניהולה-היא מתקיימת אפליה לרעה ברורה ובוטה של זכויות היהודים בנכסיהם. ניהול כזה, לו בוצע במדינה אחרת, היה זוכה לביקורת ולפעילות משפטית ומדינית נמרצת מצד מדינת ישראל עצמה, ואף היה מוכרז על ידה כ"ניהול אנטישמי".
התנהלות זו תמוהה במיוחד, לנוכח העובדה שעמדתן העקרונית של ממשלות ישראל מזה שנות דור מכירה בלגיטימיות של הישוב יהודי בחברון, כלשונן של החלטות הממשלה:"אין מניעה שיהודים יחיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל" (החלטה 438) ו"מדיניותה של ממשלת ישראל היא לחזק ולפתח את הישוב היהודי בחברון" (החלטה 4245). מדינת ישראל אף טרחה לעגן את מעמדו הלגיטימי של הישוב היהודי בחברון בהסכם בינלאומי – הלא הוא הסכם חברון, שלפיו בעיר חברון חיות זו לצד זו אוכלוסיה יהודית ואוכלוסיה ערבית. מחברי הדו"ח שואלים מדוע דוקא בתפקידה כאפוטרופוס מתנהלת באופן עוין וכוחני כל כך כלפי הנכסים השדודים עליהם היא מופקדת.
המחברים מציינים בפרק הסיכום, כי למעשה מן הראוי היה להכריז על סיום האפוטרופסות של המדינה בנכסים אלה כבר בשנת 1995, עם חתימת הסכם השלום בין ממלכת ירדן ומדינת ישראל. שכן כאשר במסגרת הסכם השלום, פסקה הגדרתה של ישראל כ"מדינת אויב", וממשלת ירדן אף ויתרה באופן הצהרתי על כל הזכויות שהיו לה מכוח הפקודה ב"רכוש האוייב" באזור – ממילא דינם של הנכסים לחזור לבעליהם המקוריים.

הדו"ח קורא לבטל את האפוטרופסות של מדינת ישראל על הנכסים היהודיים השדודים בחברון, ולהחזיר את הנכסים לבעליהם. שכן, ניהול הנכסים כפי שהתבצע עד עכשיו מהווה כתם וכתב אישום חמור ביותר כנגד מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
לחילופין, קורא הדו"ח לקובעי המדיניות לתקן באופן מיידי את הנזקים שגרמה המדינה עצמה לרכוש, בהרס הוונדליסטי של מבני ה"שוק", הרס המשקף יחס של עוינות עמוקה – שאינה יכולה בשום אופן להיות מנת חלקו של מי שמבקש להיקרא "אפוטרופוס". וכן להנהיג אפליה מתקנת, אשר תנצל כל הזדמנות אפשרית לקידום ענייניהם ולשיפור מצבם המשפטי והפיזי של הנכסים, מתוך מגמה להחזירם למצב ששרר לפני הטבח וגירוש הקהילה, ולהשיב אליהם חיים יהודיים.

[גַּם בָּשָׁן וְגַם גִּלְעָד]

תודה!  אכן נכון !