שורשי ההלכה המוסלמית, أصول الفقه או أصول الشريعة, נחלקים לפי חלק מהמוסלמים לארבע מקורות ועל פי אחרים לחמישה מקורות ואילו הם:
1. הקוראן, القرآن- התורה שבכתב. הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, מלחמה וכיוצא בזה) והן לפסוקים כללים, שמהם אפשר להסיק מסקנות חדשות בדרכים שונות.
2. הסנה, السنة- התורה שבעל פה, כלומר ספרות החדית', אשר הוכרה כמתארת את אורח חיי הנביא וחריו, שראוי לחקותו. הסנה או הפיקה מכילות את כל הלכות התורה שבעל פה ואילו החדית' הוא רק חלק מהם אשר מדבר כאמור על אורחות חייו של מוחמד. מובן, שכאן היו הדעות חלוקות, ו"אהל אלחדית'" ראו כמחייב חומר רב, שהיה מפוקפק או פגום בעיני המחמירים יותר. עם זאת, כלל מקובל על הכל הוא, שבכוחה של הסנה לעמוד גם נגד הקוראןויכולה היא לתקן ואפילו לבטל דברים מפורשים בו. כך נקבעו חמש תפילות חובה ביום, אף על פי שבקוראן נזכרו רק שתיים, ונאסרו נישואיים זמניים, מתעה, שנחשבו כמותרים לפי הקוראן.
3. הקִיאַס- במקרה שאין תשובה מפורשת או מספקת בקוראן או בסנה, מותר חפש תשובה במקור קיאס או במקור הבא שיוצג. אלקיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, דהיינו - הסקת המסקה הגיונית על סמך כתוב מפורש בקוראן או בסנה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למעשה אין זה אלא חלק מן הראוי, שיקול הדעת ההגיוני, שלא נתקבל כשורש מוכר ועצמאי בין שורשי הפקה. אלקיאס גם הוא שיקול דעת רציונלי, אך מוגבל על ידי מסורת כתובה. כך, למשל, נאסרה, לאחר היסוסים מצד מחמד, שתיית היין בקוראן. על סמך היקש הסיקו שכל נשקה משכר אחר אסור אף הוא על המאמינים. בדומה לכך מגנים הקוראן והשריעה שתייה מכלי זהב וכסף, ועל סמך זה הסיקו שגם אכילה מכלי זהב וכסף אסורה. השימוש בקיאס נצטמצם ברבות הימים רק ל"פרוע", כלומר לפרטי הדיני הנידונים באסכולות ההלכה השונות או הניתנות כתשובה לשאלות המאמינים.
4. האִג'מַאע- הסכמת הכלל. עקרון זה הוא מיוחד במינו, ובצורתו זה אינו מצוי, כפי הנראה, בשום דת אחרת. אין כוונה לכינוס המוסלמים או כחמי הדת שבהם ולהחלטתם פה אחד על עניין מסויים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה - לנוהג או אמונה שהשתרשו בעדת המוסלמים והפכו על ידי עצם השתרשותם בה למקודשים. כגון: מוסד החליפות, פולחן הקדושים או האמונה שמוחמד אלטעותי. עקרון האג'מעא מבוסס על החדית' בפי הנביא, המניח שכלל עדת המוסלמים אינו יכול לטעות. אולם במשך הזמן התברר, שאין לסמוך על כלל העשה בקביעת דינים, ועל כן נטו לצמצם את מושג האג'מעא בצורות שונות, כגון: הסמכת חכמי האסלאם הראשונים, הסמכת מכה ואלמדינה בלבד, הסמכת חכמי הדת עד המאה העשירית, או הסמכת חכמי הדת שבכל דור ודור. האג'מעא אישר למעשה גם את המסקנות שהוסקו בקיאס והיווה מעין גשר בין ההסתמכות על השריעה בלבג או על הרעי בלבד. האג'מעא היה מנוף חשוב להתפתחות האסלאם, באשר נתן לו אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון חידושי העטכניקה בימינו (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים וכיוצא בזה), שאין ביחס אליהם כל מסורת מפי הנביא ועל כן היססו המהדרין להשתמש בהם. אולם הוא תרם גם תרומה נכבדה להתאבנותו של האסלאם. כי דבר שנתקבל על ידיו לא יכול היה להיעקר עוד אלא על ידי אג'מעא חדש, דבר נהיר ביותר, כמובן. כוחו של האג'מעא הלך וגבר על שאר שורשי ההלכה והסוטה ממנו - כמוהו ככופר.
לארבעת השורשים המוכרים הללו נוהגים להוסיף שורש חמישי הנקרא "עֵרְף" או "עַאדָה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסויים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל איזור נכבש, מעין השיפוט הבדווי העצמאי בתוך תחומים מסויימים ומוגבלים בשיפוט המדינה. כוחו של הערף היה גדול מאוד. במקרים רבים סתר הערף את ההלכה המוסלמית המפורשת ובמקרים אחרים הוסיף עליה חובות, שאינן אלא מנהג. כך, למשל, קיימת מצוות נקמת הדת במסגרת הערף באזורים רבים, אף על פי שנאסרה במפורש על ידי הקוראן. דיני הירושה על פי הערף שונים מאוד מדיני הירושה על פי הקוראן.
