http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces;jsessionid=3edb07f330d76807083303ca4805807ac40d38f775d7.e38Oa38OchiKa40TbhuMa3mPbxf0?articleId=2744&channel=1אמנון לורד חושב שהמציאות הנוכחית בעזה מהווה הזדמנות לשלב את הירדנים ביו"ש ולפתוח פתח להסדר קבע בגבולות בני הגנה
נראה שאולמרט נוטה לקבל את הרעיון שזרק לחלל האוויר בנימין נתניהו לפני שבוע בארצות הברית – להביא לשילוב של הירדנים בשליטה על יהודה ושומרון. איך זה יתבצע, זה עניין אחד. מהיכן צומחות היוזמות זה עניין אחר.
האיום של השתלטות החמאס גם על הרשות הפלשתינית ביו"ש הוא הדבר שמניע עכשיו את המערכת. האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ובשומרון צפתה כמו הישראלים במחזה האימים של עזה. תודעתית החמאס כבר הכניע גם אותם. כתבים זרים צפו בניסיונות פתטיים של אנשי פת"ח לארגן הפגנות תמיכה בערי יו"ש. זה נראה מלאכותי. זה נראה חסר חיות.
מכאן צצות כל היוזמות לחיזוק עמידתו של אבו-מאזן בעזרת מתקנים ופיגומים והשתלות כאלה ואחרות. הכי עצוב לשמוע שוב את אנשי מרצ מריצים מחדש את הקלישאות הישנות בדבר "חיזוקו" של אבו-מאזן באמצעות מתנות מדיניות כבדות משקל – לחזק אותו על ידי מסירת כל השטח המיועד למדינה פלשתינית בגבולות 67'.
קשה שלא לגחך. הרי גם הם אם היו במקרה אוחזים במושכות השלטון הם לא היו מעיזים ברגע הנתון להסתכן בצורה כל כך פרועה. אז אם לא שטח, לפחות תזרים מזומנים אדיר, או שחרור אסירים, או משא ומתן על ההסדר שכולם יודעים וכו' וכו'. אחרים הוזים שוב על מרואן ברגותי – נלסון מנדלה או לפחות יאסר ערפאת לעניים. הוא ייתן את הברזל למנהיגותו הרופפת של אבו-מאזן.
למעשה, מה שכל ההצעות האלה משקפות הוא חוסר תוחלת, שלא לומר פסולת ממוחזרת. הרשות הפלשתינית, שהיתה אמורה להיות מדינה-בדרך של ישות שנחשבה לעם וללאום, התגלתה כקליפה סדוקה וריקה מתוכן.
מבקריה של ישראל תוקפים אותה על שהביאה את הרשות הפלשתינית לקריסה. אבל ישראל איננה יכולה לגרום לכך שכל העולם יראה שאין בעצם "עם פלשתיני". את זה רק הפלשתינים יכלו לגרום לעצמם, באמצעות חמאס.
היום אין פלשתינים, ישנה בינתיים פיסת טריטוריה שהאחים המוסלמים תחת השם חמאס כבשו לעצמם, דבר שלא התרחש עד היום בכל ההיסטוריה של העולם הערבי. במצב הזה אכן יש הזדמנות לשלב את הירדנים בניהול העניינים ביו"ש. הכיוון הכללי הוא שלפת"ח ולאבו-מאזן אין ברירה בעצם אם הם רוצים לשמר את שלטונם ברש"פ-יו"ש.
רק שיתוף ירדן יכול לשמור על כוחם. נפילת אזורי יו"ש בידי החמאס מסכנת מאוד את ירדן, גם בלי לדבר על האיום שהדבר מטיל על ישראל. הפתח האמיתי שנפתח בעקבות כניסה ירדנית הוא שינוי בתמונת ההסדר לפחות לטווח הארוך, אם לא להסדר הקבע. הסדר כזה בהחלט משתלב עם תפיסת התוכנית של "גבולות בני-הגנה" (תוכנית אלון פלוס). מכאן ועד לקונפדרציה ירדנית-פלשתינית הדרך קצרה יותר מבעבר.
השאלה שנותרת פתוחה היא איך ישראל ממשיכה לשמר לעצמה את היכולת להילחם בחופשיות נגד הטרור, בלי להיגרר להתנגשויות עם כוחות ירדניים. במקרה זה, אגב, מדובר בכוח פלשתיני ירדני, שהפיקוד שלו ירדני. התנאי למימוש רעיון כזה הוא מניעת מימוש "זכות שיבה" בדלת האחורית של חטיבת באדר, כלומר הכנסת כמה אלפי לוחמים המלווים כל אחד בעשרות בני משפחה.
הסדר עם הירדנים חייב להיות על יסוד של כוח צבאי נטו, נטול משפחות. זה אומר סבבי תעסוקה ורוטציה של החיילים בכוח. אגב, ירדן כבר מעורבת בצורה דומה באזורים מסוימים בעיראק.
עד הגולם הבא
הניסיון ההיסטורי מלמד שקריסתו של עוד גולם אידיאולוגי של השמאל אינה מחזירה את הסוגדים לגולם למקום שבו היינו רוצים לראות אותם. משום מה הגלמים האידיאולוגיים שהשמאל עבד אותם קשורים בהתניה אנטי-ישראלית או בתקופות קודמות אנטי-ציוניות.
הגולם האידיאולוגי של הפלשתיניות הוא המקרה האחרון ברשימת הכשל של השמאל העולמי, האירופי, הישראלי, מה שאתם רוצים. אי אפשר להגזים בהערכת הכשל. קריסת הגולם הפלשתיני בהשתלטות החמאסית על עזה משולה לקריסת הגולם הסטליניסטי – מתי בדיוק? לכל אחד תשובה משלו.
התאריך הקובע בכל אופן לקריסת הגולם הסטליניסטי הוא הוועידה העשרים ב-1956. צריך פעם למלא ספר בחוויות של קומוניסטים או פרו-קומוניסטים בישראל לשמע הידיעה על מותו של סטלין ב-53', ועוד יותר מכך לשמע הגילויים של כרושצ'וב על פשעי סטלין ב-56'.
העובדה היא שגם כעבור שנים, למשל ב-67', כאשר היו רבים בשמאל הקיצוני הלא ממוסד שנפרדו כבר מנאמנותם לברית המועצות, על דבר אחד הם לא ויתרו: על עיקר האמונה האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית. כשכל אמונותיהם קרסו והם עמדו בתוך חורבות עולמם הפוליטי והמוסרי, הם נאחזו באנטי-ישראליות כמו בשם שלהם.
זה היה מגדיר הזהות האחרון שלהם. האם צריך להזכיר שוב בפעם המי יודע כמה את דברי נבואתו הפסימיים של אליעזר ליבנה מתחילת שנות החמישים, כי גם לאחר שייעלם הקומוניסט הרשמי האחרון, עוד נסבול מפירות הבאושים של הקומוניזם בחברה הישראלית?
לכן, מי שמצפה שהמתפכחים כביכול, הצופים באוטופיה הפלשתינית התיאורטית שלהם הופכת לחוטי נייר במגרסת הטרור של החמאס, יחזרו בתשובה ויודו בצדקת ישראל – צופה לשווא. כמו שכותבים עברית מימין לשמאל, כך השמאל הפרו-פלשתיני אינו יכול לשנות את כיוון המחשבה שלו. הוא ימשיך לחשוב משמאל לימין.
האנטי-ישראליות הפכה בשנים האחרונות בקרב השמאל המקומי לעיקר אמונה עמוק ויסודי יותר מאשר בעבר. בעבר היו כאלה שמצאו בדרכם נוסחאות אפילו לפטריוטיזם ישראלי שאינו ציוני או שהוא אפילו אנטי-ציוני.
כפי שחושף אלחנן יקירה בספרו 'פוסט-ציונות פוסט-שואה', מדובר היום בתיאוריות שישראל משמשת בהן אקסיומה של רוע. למעשה, מבחינת ההוגים הישראלים שחברו בעניין זה למכחישי השואה מהשמאל האירופי, ישראל היא היורשת של קוטב הרוע שנקרא אושוויץ. זאת אומרת שמבחינתם לא ניתן להגדיר רוע באנושות של היום בלי לתת קודם כל את הדוגמה הקונקרטית של הרוע בעולם – מדינת ישראל.
לכן העובדה שבעזה מחבלים של החמאס לוקחים זקנה, נערה ואישה ורוצחים אותן בדם קר לעיני אוכלוסיה מתקהלת, או מקצצים גופה לשישה חלקים, כפי שסיפר סופיאן אבו-זיידה, ושולחים אותה למשפחה, או זורקים טבח מהקומה ה-18, אינה נכנסת כלל למשוואת הרוע שלהם; אם כבר, כל הזוועות האלה נחשבות בעיניהם להשתברות הרוע שמקרינה ישראל.
סליקים, סנאיסטים וסודות אחרים
בסוף השבוע שעבר עלה לכותרות שמו של קיבוץ גזית. קיבוץ טוב ומשגשג איפשהו באמצע הדרך בין הר תבור לכאוכב אל-הווא. מתגוררת שם דבורה שכנר, היסטוריונית ואישה נפלאה שהיתה גם מורה שלי לפני 40 שנה בערך. היא פירסמה ביוגרפיה מרשימה על אוויטה פרון, ולפני כמה שנים הוציאה ספר אוטוביוגרפי שנקרא 'נערה פוליטית'.
"בראשית שנות ה-60 למדתי באורנים וערכתי מחקר על מלחמת האזרחים בספרד", היא כותבת. "תוך עבודתי התבלבלו לי המחנות. המשוואות המקובלות ששמאל שווה לטוב וימין שווה לרע, לא פעלו.
"אמרתי לחילק שמסקנת המחקר שלי היא נוראה: יצא לי שבאופן מעשי סטלין עזר לניצחון של פרנקו. ומה עם כל הזדהותנו, נייר הכסף שאספנו כילדים כדי לייצר כדורים לרובים הרפובליקנים ("אל תתנו להם רובים!" היא במקור סיסמה נגד פרנקו. א"ל), המתנדבים שבאו מכל העולם להילחם, השירים, השירה הגדולה, המשוררים...
"חילק לא היה נבוך... הוא ידע. ידע את השקר הגדול. למה לא סיפר? סימן השאלה נשאר כקוץ תקוע בי". דבורה חקרה את פרשת הסנאיזם – הפילוג במפ"ם – אבל למיטב ידיעתי לא פרסמה את המחקר בצורה שלמה, ורק סיפרה קטע מהפרשה שנגע לה אישית.
אאוחניה היתה חברתה הקרובה ביותר, הן הכירו ממש מילדות, מבית הספר בבואנוס-איירס. יחד גם הגיעו לקיבוץ גזית. "בעלה של אאוחניה, דוד מסאן-חואן, הפך לאחד המנהיגים של קבוצה שמאלנית שהתארגנה בגזית. הם הושפעו על ידי משה סנה, מנהיג מפ"ם רב הפעלים והכריזמה", כותבת דבורה בספרה.
"בקיץ של שנת 1953 הכריע הקיבוץ ברוב קולות, לאחר תשעה חודשים של דיונים, להוציא מקרבו קבוצה של 18 חברים 'סנאיסטים' שהשמאילו יותר מדי והתקרבו לקומוניסטים. באוגוסט נטשו 22 חברים כאלו (אולי סולקו זו ההגדרה המדויקת. א"ל).
הם היו העולים הראשונים של השכבה שלנו מהתנועה בארגנטינה. אנשים מרכזיים בקיבוץ: הגזבר, מנהל בית החרושת, רכז הבנייה, רכז הקניות, מזכיר לשעבר, אחות במרפאה, רכז סניף מפ"ם בעפולה, ועוד אנשים מצוינים, פעילי תרבות וחברה.
"אאוחניה הלכה אחרי בעלה דוד עד הסוף. בחודשים האחרונים ניסיתי להחזירם למסלול הרעיוני, ללא הצלחה. בליל ה-20 ביולי 53' הרמתי את ידי בהצבעה גלויה והצבעתי על הוצאת אאוחניה ויתר חבריה מחיינו. מאז לא ראיתי אותה עוד".
בגזית, כפי שדווח בעיתונות בסוף השבוע שעבר, מחפשים בימים אלה סליק סודי מהימים ההם. זהו מעין ד"ש מאוחר מהימים הרחוקים שעליהם כתבה דבורה שכנר. כנראה שבגלל הבסיס הקומוניסטי החזק בקיבוץ הם צורפו למערך הארצי של תוכנית המהפכה המחתרתית ההזויה של מפ"ם.
כל עוד התכוננו למהפכה נגד המשטר הציוני הבן-גוריוניסטי, הם היו נחוצים; ברגע שנוצר איום על קיום המשק אם יזדהה כקומוניסטי, סולקו כל אלה הנגועים ב"סטייה השמאלנית" כדי שיהיה מחננו הציוני טהור ונוכל להמשיך לקבל הלוואות מהמרכז החקלאי ומהסוכנות. אין מספיק עדויות מכלי ראשון איך ולמה החליטו לארגן סליקים סודיים כאלה בקיבוצים שונים של השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד.
ישנן גרסאות של מחקרים היסטוריים – פרופ' צחור בספרו 'חזן: תנועת חיים' חשף את הפרשה, וגידי אילת הרחיב עליה במחקר שנקרא 'לא יוכלו בלעדינו'. אבל אנשים שממש השתתפו בעסק לא חשפו את הפרטים האישיים מהזווית שלהם.
אבל בקיבוצים שעוברים מהפכה אמיתית בשנים האחרונות – קונטר-רבולוציה – הופכים סיפורי הסליקים הבלתי רשמיים, אלה שנועדו למהפכה כשהצבא האדום יופיע בשער פאטמה, למיתוסים פרה-היסטוריים.
כמעט מוזר לי לשמוע שחברים ותיקים בגזית סירבו לשתף פעולה עם שתי נערות בנות הקיבוץ שעשו סרט על מיתוס הסליק הסודי. בתור בן קיבוץ שכן, אני יכול להגיד שאני כבר מתחיל להיות מודאג.
בלהבות-הבשן מצאו לפני כמה שנים סליק של המחתרת הזאת. כנ"ל בקיבוץ לא רחוק מגזית, עין-חרוד. נמצאו סליקים כאלה בגבעת-ברנר ובמעברות, כאשר בולדוזר יישר כביש וסללו כביש חדש. בזמנו מצאו סליק כזה בקיבוץ בארי, והחברים שכונו משך שנים "המחתרת" סולקו ונקלטו דווקא בעין-דור.
ככה שאני מתחיל לשאול את עצמי, איפה הסליק של עין-דור? ואם לא קיים שום סליק, מה זה אומר עלינו? ואם כן היה, מי יכול היה לדעת עליו?
לי אישית היתה היתקלות בנושא הזה, כאשר חברת משק ותיקה קראה קטע שלא מצא חן בעיניה בספרי 'איבדנו כל אשר יקר היה...'. סופר שם על האפיזודה של בארי. בשבילי זה כבר היה סיפור פרה-היסטורי עם ניחוח פולקלוריסטי.
מחתרת, מהפכה, נשק. אבל לא מבחינתה. היא כבר דחפה אז לכיוון גיל 80. במקום לנצל את ההזדמנות ולספר בצורה ידידותית, מתוך חשיפה אישית כנה, מה באמת התרחש בשנת 53' בבארי, כאשר היא, בעלה ועוד שני זוגות סולקו והגיעו לעין-דור, היא התנפלה עלי.
עשתה לי מארב באחת הפעמים שביקרתי במשק, ולקחה אותי לבירור אצלה בדירה. אמרתי לה שהפרטים נלקחו ברובם מספרה של איל כפכפי ז"ל 'אמת או אמונה'. לפי התגובה הבנתי שהיתה פגיעה נקודתית מדויקת והעצב המשיך לכאוב גם 50 שנה אחרי ההתרחשות. היום כבר לא ניתן לתקשר איתה. תקווה, אם נתעקש.
