מנהיגות יהודית עדכון שבועי - ז' בסיון תשס"ז

[דוקא_כך]

http://he.manhigut.org/content/blogcategory/58/130

חברים יקרים – ה' עמכם!

את התשובה לירי הקסאמים קיבלנו בחג השבועות שחל השבוע. הבעיה עם הקסאמים הללו אינה צבאית, ולכן צה"ל אינו הפתרון. הבעיה היא רוחנית. כיוון שאיבדנו את הקשר לארץ הזו, וכיוון שאנו מנסים לבסס את קיומנו כאן על ערכים זרים, איבדנו את היכולת להגן על עצמנו.

אין לצה"ל בעיה למחוק את כל האזור ממנו נורות הרקטות. אך אנו איננו חשים שיש לנו את הסמכות המוסרית לעשות זאת. מדוע? הרי הם יורים באזרחים. מדוע אסור לנו להשיב באותו מטבע? מדוע העולם תמיד יבין אותם ואותנו הוא תמיד יגנה? האם זו רק הצביעות האנטישמית? ואם כן, מדוע אנו מאמצים את האנטישמיות הזו ומסכנים בגללה את תושבי שדרות? חוץ מזה, כשכבשנו את סיני ויש"ע ב67, העולם לא גינה אותנו כל כך. אפילו לא דרשו שנחזיר הכול. התגובות אז על כל הכיבוש הנורא היו מינוריות לעומת התגובות היום נוכח 'פיספוס' של מסוק צה"לי בעזה. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה – אך לא היא הסיבה לכך שאיננו מסוגלים להגן כראוי על תושבי שדרות. הסיבה האמיתית היא שהפנמנו את הצדק הערבי, ואיבדנו את זה היהודי.

מעל עזה וירושלים הערבית, מציבה ישראל סימן קריאה. אך בהתנכרותה להר הבית ויש"ע, הציבה ישראל מעל שדרות, אשקלון ותל-אביב – סימן שאלה...

כשאיבדנו את הצדק היהודי, והפנמנו את זה הערבי, איבדנו את הלגיטימציה לכל תגובה שאינה תגובת שיטור קולוניאלית לצורך שמירה על השלום. באופן פרדוקסאלי, דווקא ההתנתקות הפכה אותנו לקולוניאליסטים גמורים. כל עוד פרחו יישובים עבריים ברצועת עזה, היתה לישראל טענת בעלות באותו חלק מארץ ישראל, המשמש כראש הגשר לטענת הבעלות הערבית על הארץ. אך משגירשה ישראל את עצמה מעזה, התערערה זכות קיומה בשאר חלקי הארץ.  הרי הטענה לבעלות יהודית בשדרות אינה שונה מהותית מזו של גוש קטיף החרב. כלומר, היום – לאחר הגירוש וההתנתקות, אנו כובשים זרים בארצנו יותר מאי פעם בעבר. ככל שנוסיף ונתנתק מן הארץ, כך נהפוך יותר ויותר זרים, רעים, וחסרי לגיטימיות – בחלקים שיוותרו בידנו. זה לא כי הם אנטישמים – זה פשוט משום שהנסיגות שלנו מבססות את צדקת טענתם.

 הערבים לא נחמדים, הם יורים באזרחים. אך טבעו של עולם לסלוח לצד הצודק והחלש, גם אם אינו נחמד כל כך. וכמובן גם ההיפך הוא הנכון – אין זה משנה כמה נתאמץ לפגוע ביורים בלבד – אנו הכובשים הזרים, ובשלנו כל מרחץ הדמים הזה, ולכן בסוף תמיד אנו האשמים. כך כבלנו את עצמנו  למצב  של מפסידים בלבד, ותושבי שדרות הם אלו המשלמים כרגע את המחיר.

התורה שקיבלנו בחג השבועות מסבירה בצורה מדויקת מאוד את סוד ההרתעה. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – דברים כ"ח. כאשר מדינת ישראל תמליך על עצמה את  א-לוהי ישראל, ובעברית מדוברת – כשאומות העולם יראו שיש לנו א-לוהים, נחזיר אלינו את הנשק החשוב ביותר – נשק הצדק. או אז נזכה בהרתעה ובביטחון מלא.

משה פייגלין

בעדכון:

·   הפריימריס במפלגת העבודה – אהוד ברק   
·   הפריימריס במפלגת העבודה  - שאר הירקות והמשמעות הכללית     
·   הפריימריס בליכוד – בנימין נתניהו     
·   הפריימריס בליכוד – משה פייגלין     
·   אבל אין לו סיכוי     
·   תגובת מנהיגות יהודית לדברי השגריר האמריקאי בעניין פולארד, ומכתבו של יהונתן פולארד לתושבי שדרות     
·   הודעות       
·   מאמרים
·   מדורים   

הפריימריס במפלגת העבודה – אהוד ברק

מבחינת ההיגיון הצרוף, התמודדותו של אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה, כמוה כהתמודדות של המרשל פטן לנשיאות צרפת- לאחר המלחמה. פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה, הגיע להסכם עם הכובש הגרמני במלחמת העולם השנייה, הציל במשהו את הריבונות הצרפתית באזורים מסוימים של המדינה בתמורה לכניעה ושיתוף פעולה עם הנאצים בשאר המקומות . עם שחרור צרפת בידי בעלות הברית, נידון פטן למוות. מי שקיבל לידיו את השלטון לאחר המלחמה כמובן שלא היה פטן, אלא האופוזיציונר דה גול ( שהמתיק את עונשו של פטן למאסר עולם) . מפלגת העבודה, ולמעשה החברה הישראלית כולה, מקבלת כאפשרות סבירה את התמודדותו של מן "פטן" שכזה לתפקיד שר הביטחון הבא של ישראל. למרשל פטן לא היו פחות זכויות מאלו של אהוד ברק – להיפך, הוא היה פטריוט וגיבור מלחמה גדול ממנו. גם מרחב התמרון שלו בזמן מלחמת העולם השנייה היה מצומצם בהרבה. אולם החברה הצרפתית, שביקשה להבריא עצמה לאחר המלחמה, הבינה כי סמל התבוסה חייב להיות מוקע ובוודאי שאין מה לדבר על חזרתו אל החיים הציבוריים. מי שברח מלבנון ואחראי, יותר מכל אדם אחר, לתבוסה במלחמה האחרונה ולקריסתה האסטרטגית של מדינת ישראל, מתמודד היום, כדבר מובן מאליו. לתפקיד שר הביטחון. זו לא בעייתה של מפלגת העבודה – זהו הסימפטום למחלתה הסופנית של החברה הישראלית כולה. ישראל אינה מאמינה במציאות אחרת מלבד מציאות הנסיגות והתבוסה. התודעה הישראלית פשוט אינה מסוגלת לעכל פתרון אחר מלבד הבריחה. אהוד ברק אינו פטן – הוא פשוט ישראלי.

הפריימריס במפלגת העבודה  - שאר הירקות והמשמעות הכללית

לשני המתמודדים האחרים לראשות מפלגת העבודה אין בשורה מיוחדת ושונה מזו של ברק. למעשה – לאיש מן המתמודדים שם אין  בשורה כלשהי. מדובר בהתמודדות אישית כוחנית ותו לא.

כל משמעותה של ההתמודדות הזו נובעת מן האפשרות הסבירה, שהיא תוביל בסופו של דבר לבחירות כלליות. כך התגלגלו הדברים לאחר הפריימריס הקודמים במפלגת העבודה, וייתכן שכך גם יתגלגלו הדברים הפעם.

הפריימריס בליכוד – בנימין נתניהו

במידה ויוקדמו הבחירות הכלליות, אנו עשויים למצוא עצמנו תוך זמן קצר מאוד בפריימריס לראשות הליכוד, ולאחר מכן בפריימריס פתוחים לדרוג רשימת הליכוד לכנסת. המועמד המוביל כיום לראשות הליכוד הוא כמובן בנימין נתניהו. נתניהו עולה מבחינה כישוריו האישיים לאין ערוך על כל המתמודדים לראשות מפלגת העבודה. אולם בדיוק כמותם, אין לו לא בשורה ולא מנהיגות. תכונות אלו הן הנדרשות היום להצלת ישראל. ישראל זקוקה למנהיגות שתתווה דרך חדשה ושיהיה לה את האומץ הנדרש להנהיג ולהוביל בדרך זו. נתניהו, כברק – הוא פשוט ישראלי. הוא כבר אינו מכיר מציאות אחרת מלבד מציאות הנסיגות והתבוסה. תודעתו נמצאת במרחב הבעיה ולא באופק הפתרון. הוא ינסה למזער נזקים, אך אין שום סיכוי שיעמוד מול לחציה של התקשורת וכנופית "שלטון החוק" הישראלית. עם נתניהו, מה שהיה, הוא בדיוק מה שיהיה.

הפריימריס בליכוד – משה פייגלין

לא ברור מי יהיו כל המתמודדים על ראשות הליכוד. סילבן שלום אמנם לא פרש מן המרוץ באופן רשמי, אך לאחרונה נדם קולו, וספק אם ירצה להתמודד כשהוא עלול לאבד את מעמדו כמספר שניים במפלגה. אנו נשארים לכן רק עם מתמודד וודאי אחד מול נתניהו. משה פייגלין. פייגלין הוא היפוכו הגמור של נתניהו. יתרונותיו של האחד הם חסרונותיו של השני ולהפך. לנתניהו ניסיון מדיני, פייגלין חסר כל ניסיון שכזה. לנתניהו כושר ניהולי מוכח, פייגלין ניהל רק את עסקיו ואת תנועתו. לעומת זאת – יש לפייגלין דרך ברורה ושונה מזו שלאורה מתנהלת מדינת ישראל מאז אוסלו, ונתניהו הוכיח שוב ושוב שלו אין דרך כזו. ולסיום ההשוואה, יריביו הגדולים ביותר של פייגלין מודים בפה מלא כי מדובר במנהיג, בעוד שנתניהו הוא לכל היותר מנהל מוכשר.

אילו היתה ספינתה של ישראל מתנהלת על מי מנוחות וקברניטה נדרש היה לשמור פחות או יותר על המסלול הקיים, אין ספק שנתניהו עדיף היה על פייגלין. אולם הספינה הישראלית מתקדמת במהירות אל הסלעים. למסלול האסוני הזה – אחראי נתניהו לא פחות משאר הקברניטים שהתחלפו עד היום בגשר הפיקוד. נתניהו לא קטע את דרך אוסלו ובחר להתחבק עם ערפאת כקודמיו.

נתניהו לא מנע את ההתנתקות אלא הצביע בעדה.

נתניהו אינו מסוגל להציל את הספינה. בכדי להצילה דרוש קברניט המזהה את הסכנה, מטווה מסלול חדש בין הסלעים, ומסוגל להנהיג את הספינה אל חוף מבטחים. במציאות הנוכחית, פייגלין הוא האופציה היחידה.

תגובת מנהיגות יהודית לדברי השגריר האמריקאי בעניין פולארד,
ומכתבו של יהונתן פולארד לתושבי שדרות

בישראל נתפסו מספר רב של מרגלים אמריקניים. אחד מהם אפילו כיהן כחבר כנסת בוועדת החוץ והביטחון. במקום ל"הוציאם להורג" - שילחה אותם ישראל לחופשי כפי שעשתה לאחרונה עם עזמי בשארה. זהו דפוס התנהגות פחדני המעיד על חוסר יכולתה של המנהיגות הקיימת בישראל לעמוד על האינטרסים הבסיסיים ביותר שלה. אילו היתה ישראל בעלת ברית אמיתית, לא היה מעז שום שגריר אמריקאי להתבטא בצורה חצופה שכזו. אך ישראל אינה בעלת ברית לאמריקנים כי אם שפחה חרופה. ראש הממשלה אולמרט - בחוסר תגובתו לאמירת השגריר חורץ את דינו של אחינו יהונתן. אנו תפילה כי לישראל תקום בקרוב מנהיגות יהודית שתדאג להשיב מיד את יהונתן הביתה.

אחים לא מפקירים

מכתבו של יהונתן פולארד לתושבי שדרות

מצ"ב מכתב שהגיע לפני כשנה מיהונתן פולארד- ע"י אשתו אסתר פולארד, בו הוא מחזק ומזדהה עם תושבי שדרות המופגזים, וקורא להפסיק את הפקרתם לפני שיהיו נפגעים בנפש ח"ו.  קשה להאמין עד כמה מכתב זה מתאים למציאות הקשה בה נמצאים תושבי שדרות.

ממרחקים,מבור כלאו בארה"ב,לאחר שנים רבות של  סבל שלא יתואר, כאשר הוא חולה ביותר –  חש יהונתן את סבלם של אחיו, בהזדהות מוחלטת.

יהונתן עשה ועושה הכל למען הצלת ישראל, מתוך הרגשת חיבור ואחריות כל כך חזקה לעם ישראל. מה עושה מדינת ישראל למען שחרורו לאחר 7850 ימים בכלא?



לתושבי שדרות היקרים, השלום והברכה!

אף שהדבר איננו פשוט כלל במצבי, אני חש חובה להעביר אליכם מסר של חיזוק ותמיכה במאבקכם.לפני 5 שנים כתבתי מכתב לראש הממשלה דאז, אריאל שרון, וחתמתי אותו במשפט הבא:

 "דע לך שהיכולת הזו לשאת את כאבם ולהתעלם מבכיים של כלל אזרחי המדינה היא בסך הכל הרחבה של היכולת להתעלם מכאבו של סוכן אחד. אחרי הכל חמישה מליון איש הם חמישה מליון פעמים איש אחד...".

האמת היא שכשכתבתי את הדברים, לא תיארתי לעצמי עד כמה קיצונית תהיה נכונותם כיום. לפני 5 שנים איש לא תיאר לעצמו בחלומותיו הגרועים ביותר שמצבו של עם ישראל בארצו יכול להתדרדר עד כדי כך.רצוני לומר לכם, אנשי שדרות היקרים, שבמאבקכם להפסקת הפקרת עירכם לטרור, אתם נאבקים לא רק למען תושבי שדרות אלא למען המדינה והעם כולו.

 אותה ממשלה שמאפשרת את הפקרת חייכם לנוכח ההפגזות היום-יומיות, היא זו שמסוגלת להפקיר כל אזרח ואזרח. אם פעם היו מי שחשבו שזה קורה רק לאחרים: נעדרי צה"ל, מדחת יוסוף, חיילי צד"ל, המשת"פים או הקשישים והחולים, היום זה כבר ברור שמדיניות ההפקרה מסכנת כל אזרח בישראל!

אנו חייבים להחזיר את הערבות ההדדית!

אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד!

 הלוואי שהייתי יכול להיות אתכם בימים אלה באופן אישי, ולהפגין יחד עמכם בשדרות. כיוון שהדבר נמנע ממני אני שולח אליכם את אשתי היקרה, אסתר, על מנת שתמסור לכם את אהבתי אליכם ואת המסר שמכתב הזה.

 אני קורא לכל עם ישראל: עורו למען אחיכם תושבי שדרות! ואם לא למענם – אז למען עצמכם! כפי שאיש לא תיאר לעצמו לפני מספר שנים, שערים בישראל יופצצו והעולם לא ירעד, כך איש מאיתנו לא יכול לתאר לעצמו כמה נורא יהיה המצב בעוד זמן לא רב, אם לא נתעורר עכשיו.

אני, מכאן, מתפלל להצלחתכם ולרפואת הפצועים,

ומאמין שאסור להתייאש וסופם של הטוב ושל האמת לנצח.

באהבת ישראל, יהונתן פולארד