(מתוך המאמר "אהבה" של מו"ר הרב כהנא הי"ד, 1987)
אהבתי לאלקים חייבת להיות גדולה לפחות כמו האהבה שיש לגבר כלפי אשה שממלאת את ימיו ולילותיו, מחשבותיו וכל מהותו וקיומו, שהוא לא יכול לאכול או לישון או לעמוד או לשבת, מבלי לחשוב או להרגיש את הצורך שלו בה. בשביל זאת ברא הקב"ה את הגבר ואת האשה - ואת האהבה. האדם, מכיוון שהוא מוגבל, יכול להתייחס לבלתי מוגבל באמצעים מוגבלים. הוא רק יכול להרגיש את הקב"ה, דרך הרגשה שבשבילו היא האולטימטיבית ברגשות - אהבה ליצור שהקב"ה ברא כדי שיהיה הנאהב והאוהב שלו.
היופי באהבה הוא הרצון, הנכונות, של גבר או של אשה לתת את כולו או כולה למען האחר. לרצות לקבל, לקחת ממושא התשוקה, זה בדיוק ההפך מאהבה. זוהי הבסיסיות של התשוקה, הזילות של החיה. היופי ביצירת הגבר והאשה בידי הקב"ה נמצא ביצירת המושג של אהבה, מתי שהגבר מגיע לסיבה האולטימטיבית לבריאתו - הרצון להכניע את תשוקותיו ורצונו, להכניע את האגו ואת האגוצנטריות שלו, לתת מעצמו ולהנות משמחה ועונג של אדם אחר. להבין שהוא, בעצמו, ריק ולא מושלם. להודות שהוא צריך מישהי ושהוא רק חצי בן אדם בלעדיה. עלייתו של האדם ע"י שפלות ומוכנות לתת מעצמו היא הסיבה שהקב"ה ברא את האהבה בין גבר לאשה.