בס"ד
אתר שופר
http://live.shofar.tv/files/mamr_tora.pdf עוד אתר
http://www.esaenay.co.il/151730/%D7%A9%D7%9B%D7%A8-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%9E%D7%9Fשכר העונה אמן
מזכה את בני דורו
נאמר: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" – אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמנים.
גוי בפסוק זה הוא לשון רבים. ואם כן שואל בעל ה"שומר אמונים" יש לדקדק הרי כאן מדובר על יחיד העונה אמן. ואם כן ראוי לומר: ויבוא איש שאומר אמנים? –
מסביר ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל: הגמרא במס' עירובין (נד') מספרת על רבי פרידה שבזכות התמסרותו בלומדו ארבע מאות פעמים נוספות עם אותו תלמיד, זכה שיצאה בת קול ואמרה זו וזו תנו לו ורבי פרידה ובני דורו מזומנים לעולם הבא.
נמצינו למדים, שיכול האדם על ידי עשיית מצוה בהתמסרות "בכל כוחו" לפעול ולזכות לא רק את עצמו אלא אף את אחרים. כנאמר בפסוק "איש אמונות רב ברכות" – כל מי שהוא נאמן הקב"ה מביא ברכות על ידו. "נאמן" – היינו הפועל בכל כוחו כמי שיש לו ברית ידידות עם חבריו מכאן לומדים ש"איש אמונות" המתמסר לענות אמן "בכל כוחו – בנאמנות" מזכה בזה גם את כל בני דורו. ובזה דיוק הלשון ויבוא "גוי" צדיק – שהיא כנוי לרבים, שהרי הוא מזכה על ידי עניית אמן בכל כוחו את הרבים. כי מידה זו של "איש אמונות" גורמת להשפיע משמים שפע רב של טובה וברכה לבריות והקב"ה מביא ברכה על ידו.
נפתחים לפניו שערי גן עדן
אמר ריש לקיש: "כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן" – המהרש"א בביאורו למאמר חז"ל זה מקשה מדוע אומר ריש לקיש "פותחין לו שערי גן עדן" – בלשון רבים? – נמצינו למדים כי העונה אמן בכל כוחו זוכה לא רק לפתיחת שער גן עדן אלא גם לפתיחת שערים רבים המצויים בגן עדן, והיינו שישנם בעומק גן עדן שערים לפנים משערים וכל השערים הללו נפתחים לפניו.
כמו כן, לשון הפסוק: "הביאני המלך חדריו" – לשון חדריו מורה על חדרים רבים. ועוד שחדריו משמעותו חדרים פנימיים, כמבואר בילקוט: "גנזי המרום ומהדרים שבשנים" והיינו שקיימים מחיצה לפני מחיצה ושער לפני שער בעומק גן עדן וכל אלו נפתחים למי שעונה אמן בכל כוחו.
כל כך למה? – שואל ר' שמואל רוזובסקי זצ'ל: וכי כרוכה היא עניית אמן במאמץ כה גדול עד שראוי הוא העונה לזכות לשכר כה גדול?- אלא, עיקר ההדגשה אינה על ה"עונה אמן" שאף הוא דבר גדול, אלא על "בכל כוחו" – התנאי לזכייה נפלאה זו הוא שהענייה תהיה בחיזוק גדול, בכל כוחו, שעל ידי זה הוא אוחז במקור הקדושה והרוחניות.
ומה הם שערי גן עדן שנפתחים לו? – אומר הזוהר הקדוש: שכשיוצא אדם ששמר אמן מבית עולמו, יוצא כרוז לפניו ומכריז: "פתחו שערים" לפניו, כמו שהוא היה פותח שערים כל יום כשהיה שומר אמנים.
גם בהווה זוכה העונה אמן בכל כוחו בפתיחת שערים, אלו שערים נפתחים לפניו? – אומר הזוהר הקדוש: שערי תפילה – בשעה שצר לו לאדם ומתפלל לבורא עולם, הקול מכריז בכל העולמות "פתחו שערים", כמו שישראל פתחו שערי הברכות בעניית אמן שענו אחר ברכה ששמעו, כך עתה פתחו שערים ותתקבל תפילתם".
ומוסיף על כך ר' שמואל רוזובסקי זצ'ל: כי העונה אמן בכל כוחו נפתחים לפניו שערי גן עדן שהם שערי העולם הרוחני. כל שערי השגת השפע הרוחני שבבריאה נפתחים לו.
נמצא אפוא, שבידינו קיימת אפשרות לפתיחת שערי הסייעתא דשמיא
זוכה למחילת עוונות
בעל "השומר אמונים" בספרו טהרת הקודש מביא: הלוא נביא חשבון, "הרוקח" כידוע האריך בסדרי תיקון לכל חטא וחטא ע"י צומות, תעניות וסיגופים. וישנם חטאים הצריכים עשרות תעניות ושאר ייסורים. ואנו בעוונותינו חלש כוחנו מלעשות סדרי תיקון אלו, אולם נתבונן נא רגע קט, וכי מה שאמרו חז"ל בדבריהם הקדושים והבטיחונו פחותים הם מדברי הרוקח והארי ז'ל? הלוא דברי חז"ל הקדושים והבטחתם גדולים לאין ערוך והשוואה. לכן יש לאמץ עצת חז"ל ולסמוך על הבטחתם כי העונה "אמן בכל כוחו" נמחלים כל עוונותיו הלוא זה נורא נוראות איזה כח יש בעניית אמן בכוונה רבה.אם כן עלינו לנצל את ההזדמנויות הרבות שנופלות לידינו דבר שבכל יום ויום ולהשתדך לרוץ אחר כל ברכה שנאמרת ולומר אמן בכוונה ובזה זוכים בכל יום למחילת עוונות המובטחת ע"פ התנאים והאמורים.
אשרינו מה טוב חלקינו שכן עלה בידינו שעל ידי דיבור פה אחד בכוונת הלב, זוכים לאוצרות פז.
ומתאים לומר על זכייה זו: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – אמרתך – אמרת פה אחד – שהוא אמן או יהא שמיה רבא, מזכה ממש במציאות בשלל רב. גם במחילת עוונות וצחצוח הנשמה וגם במתן שכר ושלל בפתיחת שערי גן עדן וקריעת גזר דין.
בורא מלאך המליץ עליו טוב
כתוב: "ויהי אמן את הדסה" – אמן בגימטרייא "מלאך" – מפרש ה"רוקח": ללמדך שמלאך היה שומר עליה, שאותם אמנים שהורגלה לענות בבית מרדכי, אותם אמנים נצר ה' בחיקו ואותם מלאכים שנבראו מהם, הם אלו שליוו את אסתר בימי החושך להיות דבוקה באמונתה ולהיות נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה.
וכאן אנו רואים מידה כנגד מידה, מה היא קיימה לשמור לענות אמן ככתוב: "גוי שומר אמונים" – אל תקרי אמונים, אלא אמנים, ששומרים וממתינים לשמוע ברכת המברך, כדי לענות אמן עליה אף היא זכתה שאמנים אלו שמרו עליה להמליץ טוב בעדה.
כח נפלא זה מאיר לנו אור חדש בימי החושך שלנו כיום, ונוסך בנו עוז ותעצומות בתקופות צער וסופה, בה צריכים אנו שמירה וחומה בניסיונות רוחניות ומסכנות גשמיות האורבות עלינו מדי יום, בענייתנו "אמן" כהלכתה ובהנחילנו זאת לבנינו ובנותינו בבתינו היהודיים, זוכים אנו לחנכם במלאכת אמנות כמרדכי שגידל את אסתר.
מסופר על רופא בעל תשובה שעלה ארצה מארה"ב. שנשאל על הרקע שהביאו לדת. וסיפר דברים כהוויתם, מה חולל בו את המהפך בחיים.
הגיע אלי חולה שכל המערכות הגופניות שלו קרסו, חולה אנוש, שנותרו לו מספר ימים לחיות. בדיון בין רופאים בכירים הובעה הערכה שבניתוח מסובך ומורכב ניתן להותירו עוד כמחצית השנה בחיים. הניתוח יקר מאד וגם מנת הייסורים הממתינה לו גדולה. הצגנו את המצב לאשורו בפני המשפחה והמתנו להכרעתם. החולה עצמו, שהיה מתלמידי הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ביקש להפנות את השאלה למורו ורבו.
שמעתי את בקשתו והחלטתי בעצמי להגיע אל רבי משה זצ"ל לשמוע ממקור ראשון את דעתו. הגעתי אל ר' משה – מספר אותו רופא – והצגתי בפניו את הבעיה. מעיניו ירדו דמעות, קרוב לעשרים דקות ישב ובכה. שנים לא שמע מתלמידו זה, וברגע שנודע לו על מצבו הרפואי, בכה ללא הפוגה. מה לעשות?
ביקש ר' משה שהות של יום לחשוב ולהחליט. למחרת אמר: לנתח! אנחנו נתפלל לרפואתו ונבקש בשבילו שנים ארוכות, והוסיף להסביר את סיבת החלטתו ומקור אמונתו כי החולה אכן יאריך ימים: חצי שנה הוא יזכה לענות "אמן" על כמה ברכות, מלאך ייווצר מכל "אמן" שלו, כל מלאך ומלאך מאלו האמנים יצטרפו לפמליא של מעלה, ויעמדו להגן עליו לשמרו ולהמליץ עליו זכות.
זוכה לשיבה טובה
הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל בעל שו"ת "בצל החכמה" מביא בתולדות אביו בעל "מליצי אש" עובדא נוראה, על שכר הנזהר לענות אמן, יהא שמיה רבא, וחלילה וחס להיפך.
היה זה בשבת קודש, דרש בעל ה"מליצי אש" בקהילתנו נייהזיל וזירז את השומעים על דבר חשיבות מעלת עניית אמן, ואמן יהא שמיה רבא, בתוך הדברים, הזכיר את דברי הרמ"ד, שאומר: כי ראשי התיבות שיב"ה הינם" ש'תיקה י'פה ב'שעת ה'תפילה. ללמדך שמי שזהיר בדבר, ועונה אמן ואיש"ר זוכה לשיבה טובה. ועוד הוסיף המרא דאתרא, ר' אברהם שטרן זצ"ל – בעל "מליצי אש" ואמר: ומכלל לאו אתה שומע הן ואינני רוצה להזכיר בפה ההיפך.
והנה למחרת בבוקר, התחוללה מהומה גדולה בבית הכנסת, יען כי אחד השומעים בא וסיפר מה שהיה עמו באותו הלילה, וכך הוה עובדא: בלילה והנה בחלומו עומד הוא לפני בית דין של מעלה, ויצא דינו מעם הבית דין לחיוב שעליו להפטר מן העולם, אז החל מתחנן לפני הבית דין, כי טרם הגיע לגיל שיבה ומדוע נקנס עליו דין קשה כל כך, ויענו אותו בית דין של מעלה, ויאמרו: כיון שאתה שח שיחה בטלה בתוך התפילה ולא ענית אמן ואמן יהא שמיה רבא, דנוך בכך. ניסה האיש מזלו בשנית, והשיב לבית הדין כי לא ידע מגודל חומרת האיסור, או אז התרעם עליו אחד מיושבי בית הדין, ואמר: היאך אתה מעז לומר דברים שכאלו, הלא אך בשבת זו דרש הרב בקהילתכם דרשה בעניין זה, והביא בשם הרמ"ק, שהשותק בבית הכנסת ועונה אמן ואמן יהא שמיה רבא זוכה לשיבה טובה, ואף הבהיר הרב והוסיף, כי מכלל לאו אתה שומע הן, הגע בעצמך, הכיצד לא ידעת חומר העניין בשעה, שעתה עצמך נוכח היית באותה דרשה.
הבטחתי נחושה לבית דין של מעלה, סיפר הלה, כי מעתה אודיע ואפרסם לבני הקהילה מכל הנעשה, למען יזהרו במשנה זהירות מכאן ולהבא, לענות אמן ואמן יהא שמיה רבא, ובכן זכיתי לצאת זכאי מלפני הבית דין.
והוסיפו בני משפחת הגר"ב שטרן זצ"ל על מעשה זה, שיודעים ומכירים הם את אותו האיש וזכה לעלות לארץ הקודש ולשיבה טובה.
זוכה ועונה אמן לעתיד לבוא
"כל העונה אמן בעולם הזה זוכה ועונה אמן לעתיד לבוא" (מד"ר כי תבוא). וכן מובא במדרש תנחומא: אמר ר' יהודה, כל מי שעונה אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעוה"ב, שנאמר: "ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם אמן ואמן", ומהי המידה כנגד מידה שהאדם זוכה לה.
בעוה"ז, מאמינים – בעוה"ב, רואים
ידוע משלו של החפץ חיים זצ"ל אודות האורח שהזדמן לבית הכנסת, וראה כי הגבאי מחלק עליות בקריאת התורה, והיו לו קושיות על צורת החלוקה, כי לפי ראות עיניו היה ראוי לתת לאחרים את העליות המכובדות. וכאשר שאל את הגבאי על כך, נענה שאילו היה מתפלל בקביעות במקום, היה רואה את הצדק והיושר שבסדר חלוקת העליות במשך כל השנה.
בנמשל זה ממחיש הח"ח שאנו מתהלכים בעולמינו כאורחים המוגבלים לשהות שהות קצרה בלבד בעולם הזה, וממילא אנו רואים את מעשי ה' והנהגתו רק עתה, מבעד לחלון קטן של ההווה בלבד. ולכן, אין בא פשרותינו להתעלות מעל ה"זמן" ולחבר את מאורעות ההווה עם העבר והעתיד, ומסיבה זו רבות הן השאלות על הנהגותיו יתברך. אולם אנו מאמינים כי הכל לטובה, ומאת ה' היתה זאת.
ואילו לעתיד לבוא יראו את מעשי ה' במבט כולל מתחילת הבריאה ועד ימות המשיח ויבינו כל מעשה ומעשה שהוא צודק ונכון בתוך מכלול כל המעשים. נמצא א"כ, שבעולמינו אנו "מאמינים" שהכל לטובה מאת ה' (גם זו לטובה), אולם לעתיד אנו "נראה בחוש" כי הכל אמת.
וכדברי הגמרא בפסחים (דף נ.): אמר ר' אחא לא כעוה"ז העוה"ב, בעוה"ז על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל רעות אומר דיין האמת, אבל לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. כלומר, עתה אנו יודעים באמונה אבל לא בראיה ברורה שהכל לטובה, אבל לעתיד לבוא נראה בחוש כיצד הרע עצמו שימש לטוב.
רבי שמחה זצ"ל אב"ד של קריית ספר היה מספר על אישה זקנה בת מאה שנה שהיתה צלולה ומיושבת בדעתה. ולשאלת בני משפחתה במה זכתה לאריכות ימים, השיבה: עברתי את השואה, וראיתי לפני עיני את הריגת ילדי ובני משפחתי הי"ד, וידעתי באמונה תמימה כי הכל מאת ה' הטוב והמטיב וגם זו לטובה. ולא שאלתי שאלות! אילו שאלתי, הרי למעלה יש תשובות ברורות על כל דבר!!! ומי שרוצה לדעת ושואל שאלות קוראים לו לשמוע את התשובה. אני לא שאלתי, ואין לי שאלות, לכן לא קראו לי...
המשגיח רב יחזקאל זצ"ל שכל ימיו עבד במטרה להתעלות באמונה וזכה להיות עמוד האמונה בדורנו, עד שהגדירו החזו"א זצ"ל שזכה ל"אמונה חושית",עם כל זאת אמר על עצמו שצריך הוא כל יום להתחזק בהתחזקות חדשה באמונה, וביום שאינו מתחזק כראוי הוא מרגיש בנפשו התקררות במדרגת אמונה. וזאת, כי מציאות עולמינו מוגבלת לתחת הזמן, ואין אנו רואים את האמונה בראיה ברורה, אלא רק מאמינים באמונה שלימה. והמאמין יכול להצטנן אם לא ש"חדשים לבקרים רבה אמונתך", אבל בעתיד תהיה ראיה בחוש, לא רק אמונה בחוש, ככתוב: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
ומשום כן העונה אמן בעולם הזה זוכה לענות אמן לעתיד לבוא. אמן הינה הכרזת עדות שהוא מאמין כי הכל אמת, וכנגד זה יזכהו ה' לראות עין בעין כיצד מתקיימת אמונתו, ויראה כיצד הרעות עצמן הן טובות,ויברך "הטוב והמטיב", כי ה' אלוקים אמת, וא"כ עניית האמן לעתיד לבוא הוא ראיית האמת. ומי יזכה לזה? מי שענה אמן בעוה"ז באמונה, הוא יזכה לראות את התגלמות אמונתו בראיה ברורה, היא ראיית האמת!
אמן- במדרגה מעל הזמן
את עומק העניין מגדיר המהר"ל: "אמן מגיע למדרגה שאינה תחת הזמן" (נתיב העבודה פרק י"א). ביאור דבריו הוא: שבעניית אמן האדם מתעלה ומקשר באמונתו את העבר עם ההווה והעתיד, ולמרות שכעת אינו רואה לפניו אלא את ההווה, מ"מ באמונתו הוא חי וחש כי כל ששת אלפי שנות הבריאה מקושרות יחדיו, ומה שלפניו עתה זהו אמת וישר. למשל, העונה אמן על "גאל ישראל", יודע שלכאורה בעבר נגאלו, ועתה הם עדיין משועבדים. אך למרות זאת הוא מאמין כי הגאולה עדיין קיימת עתה. הנה, באמונתנו זאת הוא חי את העבר בהווה, וכן "אמן" על תחיית המתים אף שאין הוא רואה זאת עתה, אולם הוא מאמין כי הגוף הנרקב יקום לתחייה, ואף שהדבר יהיה מחוץ לזמן ההווה והוא קשור לעתיד, הרי שאותו אדם חי באמונתו את העתיד. ונמצא א"כ שבעניית אמן הוא מתעלה למדרגה שמעל הזמן, ומקשר באמונתו את כל משך הבריאה העבר והעתיד. ומקיים מה שנאמר בפסוק: "ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם", ולכן הוא זוכה ועונה אמן גם לעתיד לבוא, ויראה אז בחוש כיצד מזהירה וזורחת אמונתו לעין כל, וכל המהלך בן ששת אלפי שנים מקבל את תמונת ה' אלוקים אמת, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
שכר עבור אמן אחד
תלמידי הסבא מקלם מספרים: באחת משיחותיו בליל שבועות כשרצה הסבא לעורר את בני הישיבה לחיזוק בתורה, פתח במשנה באבות ואמר: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה" הוא המשיך ושאל: עבור מה זוכים לקורת רוח בעולם הבא? שמא תאמרו עבור אמירת ברוך הוא וברוך שמו? חס ושלום, השיב הסבא, עבור ברוך הוא וברוך שמו הרי זוכה האדם ליתן שבח לבורא עולם, ובעבור זה כל העולם וכל ההנאות לא יוכלו למלאות את שכרו, וכדאי היה להקב"ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה, רק כדי שיהודי אחד יזכה לענות ברוך הוא וברוך שמו פעם אחת! אלא, לקורת רוח זוכה אדם שישב בצורת אפרקדן, ונזכר ב "שוויתי ה' לנגדי תמיד" ומתיישב ישר באימה, על כך אמרו במשנה "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא", אולם על ברוך הוא וברוך שמו אין לו שיעור!
המשיך הסבא ואמר: ואלף ברוך הוא וברוך שמו אינם מגיעים לשכר של אמן אחת, ועבור אמן אחת כדאי לו לאדם להיברא ולבא בעולם הזה. "ואפילו לסבול ייסורי איוב שבעים שנה" כדי לענות פעם אחת אמן!!! ואלף פעמים אמן אין מגיעים לשכר של אמן של "הא-ל הקדוש" או "שומע תפילה", או קדושה וברכו, שהם קדושת שמו יתברך. ואלף פעמים אמן הנ"ל לא מגיעים למעלת ושכר אמן יהא שמיה רבא מבורך.
משלו של ה"אוהב ישראל"
בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא המשיל משל נפלא, המעורר להזדרז לחטוף עניית קדיש ואמנים. המשל בא לבאר את דברי המדרש על הפסוק "והיה עקב תשמעון" הדא הוא דכתיב: "הלוך ילך ובכה" (מדרש פר' עקב). ומדרש פליאה הוא זה. וביאר זאת בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא, בדרך משל:
עשיר מופלג שירד מנכסיו והגיע עד פת לחם, ובלית ברירה נודד היה מכפר לכפר, ומבית לבית, על מנת לקבץ פרוטות עלובות. כשתרמילו על שכמו ומקלו בידו. ותנומה לעיניו היה מוצא על דרגש בבית הכנסת.
פעם אחת עבר בדרכו סמוך להר, שלמרגליו נצנצו אבני חן נחמדות למראה, ותוך כדי הגעגועים וההרהורים שהציפוהו, והזכירו לו את בני ביתו וילדיו האומללים, אשר מזה זמן רב נבצר מהם לראותו, על אשר מכתת רגליו בדרכים ואין בכיסו פרוטה לפורטה כדי לרכוש עבורם מתנות כל שהן, החליט לסור לתחתית ההר ולאסוף כמות מועטת של אבנים, למען יוכלו להשתעשע בהן ילדיו.
בדרכו חזרה, כשלו ברכיו מנטל משא האבנים, ולא נותרה בידו הברירה כי אם לרוקן ולהשליך מעט אבנים מתרמילו ובכך תקל עליו ההליכה.
לא התארכה השעה, והוא נאלץ להשליך עוד ועוד אבנים בצידי הדרכים, ולמזכרת נותרה רק אבן אחת קטנה מתקופת גלותו. בעברו באחת הערים התאכסן בבקתתו העלובה של מלמד עני שהכניסו אליו בחביבות ובמאור פנים, ושמח היה על מצות הכנסת האורחים שנזדמנה לידו, ברם, הפת לא הייתה מצויה בביתו של המלמד, עוני ודוחק היו מנת חלקם.
משום כך לא היה להם להציע לאורח כי אם מיטה מוצעת בה יוכל לנוח מעמל הדרך, אך מזון להשביע את נפשו אין! משהחל הרעב לתת אותותיו, החל האורח לרוקן את תרמילו כד לחפש בו איזו פרוטה, עבורה יוכל למצוא מאכל להשביע את נפשו הרעבה.
עודנו מחטט, ומבעד לכיסו מנצנצת האבן הקטנה, אותה השאיר למזכרת, יופייה וזוהרה משכו את תשומת ליבו של המלמד שהחל לגלות בה עניין. התפעלותו שגברה מרגע לרגע לא באה על סיפוקה, והוא ביקש באורחו שיאות לסור עימו לבית שכנו הסוחר באבנים טובות, וישמע חוות דעתו בעניין שווי האבן שבידו.
האורח, אשר ראשו כבד עליו ויגע היה מטלטולי הדרכים, לא שת ליבו לשידוליו של המלמד, בחשבו כי המלמד שוחק ומהתל בו. מאוחר יותר כשדחק בו המלמד שוב ושוב, נענה להפצרותיו ויחד צעדו לביתו של סוחר היהלומים. הלה, בחן את האבן מכל צידיה, התפעל מיופייה, ומיד תחב לידי האורח – הלקוח סכום נכבד של כסף עבורה. אולם האורח נהיה נבוך עוד יותר והתרעם בליבו על מארחו, אשר הביאו לסוחר המהתל בו וחומד לו לצון.
הסוחר, בראותו את פניו הזעופות של לקוחו חשב כי עומד הוא על המקח, ואינו מרוצה מהסכום שקיבל תמורת האבן, חיש העלה את מחיר שוויה של האבן. לא ארכו הדקות והאורח ההמום התעלף. במהירות ובזריזות ניסו המלמד והסוחר להחיות את רוחו עד אשר תשוב אליו דעתו הצלולה.
אחר רגעי ההתאוששות, החל להתייפח, ובבכי מר סיפר בפניהם את כל אשר קרהו בדרך, את האבנים הרבות שנזדמנו לו למרגלות ההר אשר השליכן בזו אחר זו מן התרמיל הכבד, והשאיר רק אחת ויחידה בכיסו למזכרת "אויה לי" זעק בכאב "אילו רק יודע הייתי ערכן וחשיבותן של אבנים יקרות אלו, הרי שהייתי נושא עוד רבות שכמותן על שכמי, ולא הייתי משליך ומוותר עליהן ברגע קט, בשל כובד המשא".
הנמשל: בבוא אדם לבית דין של מעלה, ויווכח בערך השכר ובשווים של המצוות שנדושו בעקביו, ובידו היה לקיימם בנקל, "הלוך ילך ובכה" על אשר לא שת לבו, והשליך מנגד אבני פז ויהלומים אלו. זהו שאומר המדרש – מפרש בעל ה"אוהב ישראל" – "והיה עקב תשמעון הדא הוא דכתיב הלוך ילך ובכה", היינו לפי מה שפירש רש"י: "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ישמור לך ה' הבטחותיו", אם יקפיד האדם ויקיים את ה "תשמעון", שישמע עת הקדיש חזרת הש"ץ וברכות, ויענה אחריהם אמן, שאלו נדושים בעקביו ומזדמנות למרגלותיו מדי יום בבית הכנסת, בבית, ובכל פינה, אזי יזכה ובעת פקודתו "בא יבוא ברינה" ויקוים "ושמר לך ה' את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאבותיך".
מצוה שאדם דש בעקביו
כמה טרחות טורחים אנשים עבור קניית דירה לעצמם או לצאצאיהם, והנה הבטיחו חז"ל כי העונה אמן יש לו דירה בגן עדן והכל פתוח לפניו, וכי לא ראוי לעשות את כל שביכולתו כדי להשיג תכלית נפלאה זו. לא יתכן שהמאמין בתמימות בדברי חז"ל ויודע את יוקרתה של עניית אמן, שלא יקפיד בעניינים אלו, אלא מחמת ריבוי ההזדמנויות הבאות לידינו נעשה הדבר נדוש וערך נפלא זה נמצא מזולזל.
אולם המשכיל, הסוחר הממולח יודע כי דווקא כאן עליו להשקיע את כוחו לאסוף ולכנוס, לשמוח ולהשתדל במצוה זו שבאה ב-" היסח הדעת". עניית אמן אחר ברכה ששומעים בכל פינה ופינה יש לחבב מצוה נעלה זו שהיא מיסודות האמונה.
את חשיבות וגודל זכות עניית אמן חשתי במוחש לראשונה – מספר ר' ישראל גואלמן שליט"א – באותה עת בה הגעתי לבקר חולה השוכב על ערש דווי, אמר לי הלה: ר' ישראל, אם רוצה אתה באמת בטובתי לעזור לקרוע גזר דיני אנא תמכור לי זכות עניית "אמן יהא שמיה רבא" שזכית לענות היום. או אז נתעוררתי לחוש כמה זכויות מתגלגלות בידינו עשרות פעמים במשך כל יום, זכויות שהם בעלי כח עוצמתי שחז"ל אמרו עליהם "קורעין גזר דינו של אדם".
עניין זה ניתן להמחישו באופן נמרץ אל פי הסיפור דלהלן: החפץ חיים זצ"ל סיפר: מעשה בכפרי שהוצרך להגיע אל העיר הגדולה באופן דחוף. יעצה לו אשתו עצה נבונה, שיסע ברכבת ויגיע ליעדו במהירות המרבית. יצא הכפרי עם שחר לעבר הרציף וכולו נרגש, הן עבורו זו הפעם הראשונה שבה הוא נוסע ברכבת. היש מאושר הימנו?! בלב פועם ניגש הכפרי לקופאי ומרוב התרגשות לא הבין את משמעות השאלה שנשאל לאיזו מחלקה מעונין אתה להצטרף? הגיש לו אפוא הקופאי כרטיס מכובד המזכה אותו במחלקה א'.
שמח וטוב לב עלה הכפרי לרכבת כשהוא תר אחר מקום ישיבה פנוי, בין כך ובין כך מצא במחלקה השלישית מקום פנוי והתיישב. בעודו סוקר בעיניו את שכנו היושב לצידו, הוא מגלה כי הכרטיס שבידי שכנו שונה מכרטיסו שלו, השכן שהבחין במבטיו התמוהים, ואשר גם הוא לא היה בקי בענייני רכבת, העיר לו כי טוב יעשה אם ילך מכאן בטרם יבוא הכרטיסן ויסלק אותו מן הקרון.
נבהל הכפרי ומיד התכופף ודחק עצמו אל מתחת לספסל במטרה להסוות את עצמו מפני המבקר. עודו יושב מצטנף שמע לפתע חבטה, היה זה המבקר אשר נתקל ברגליו ונחבל. כעסו גבר עד להשחית, הוא גרר את הכפרי בזעם עצור: היכן כרטיסך?!, שאל בכעס.
הכפרי חיטט בכיסיו המרופטים ובחשש הוציא נייר מקומט שאמור היה להיות הכרטיס, עתה השתומם המבקר נוכח בערותו של הכפרי וקרא בלגלוג: שוטה שבעולם, בידך מצוי כרטיס המשתייך למחלקה הראשונה, פתוחה לפניך הדרך למקום המכובד ביותר, ותחת זאת התיישבת במחלקה בזויה זו, ולא זו בלבד אלא שעוד נחבאת מתחת הספסל למרמס רגליהם של היושבים כאן?!
והדבר דומה לענייננו, הלא בידינו כרטיס למחלקה הראשונה, כרטיס של "אמן בכל כוחו" שעל ידו נפתחים שערי גן עדן, כל שערי שפע וסייעתא דשמיא להשגת רוחניות. חובה עלינו לנהוג במשנה זהירות ולא להיות כשוטה המאבד את מה שנותנים לו, ואינו מכיר בערך המתנה הנפלאה הלזו הנקראת "אמן בכל כוחו".
סוחר במצוות
מסופר במדרש שלאחר שלמד בנו של רב כהנא תורה שנים רבות אצל אליעזר זעירי. ולא יצא מפתח ביתו מעת שיצא מבטן אמו עד הגיעו לגיל שלשים, שאז יצא לשוק ותקף עליו הצימאון, והנה שמע מוכר מכריז, מים קרים על נפש עייפה בקסקוס (מטבע) אחד. אשרי השותה!
אמר לו הבן תן ואשתה, אך המוכר תבע קסקוס. אמר לו בנו של ר' כהנא: הלוא חכם אני ולא תשקני? השיבו המוכר אם חכמת חכמת לך.
שב בנו של ר"כ והתחנן: בן ל' שנה אני והוגה בתורה שנים רבות, ולא תשקני? והמוכר בסירוב, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת! אתה בראך אלוקים להגות בתורה, ואני בראני ה' לשאוב מים, לסבול על כתפי, למכור ולפרנס בני ביתי.
חזר הבן לאביו רב כהנא, בפחי נפש, קרע בגדיו ואמר, אבי! כל תלמודי אינו שווה אפילו קסקוס אחד?! הרשני נא לצאת למלאכה.
המדרש מתפעל מהנהגת רב כהנא עם בנו בשעה זו, וקורא עליו המדרש "טוב ארך אפים מגיבור" זה רב כהנא שלא צעק, ולא בעט בבנו אלא נהג כפי מה שאמרו חז"ל: "אל תרצה את חבריך בשעת כעסו". רב כהנא אמר לבנו, רצונך לצאת למלאכה? אמר, הן! אמר ר' כהנא: הבא לי ארגז פלוני, תפתחהו ותן לי משם כלי קטן של כסף. מיד הביאו לו, פתחו אביו לכלי של כסף והוציא מרגלית יפה ואדומה ומזהרת, ואמר לבנו, לך לשוק עם מרגלית זו ותראנה למוכרים שבשוק, בתחילה אצל מוכרי הזכוכית ועופרת המשחילים חוליות, אח"כ לך למוכרי מרגליות מאחד לאחד, ונחלוק בכסף חצי לך חצי לי. אולם אל תימכרנה קודם שתחזור ותתייעץ עמי.
הלך הבן לשוק מוכרי אבר וזכוכית, ושמו זה בסלע של כסף. הלך שמם למוכרי מרגלית, ושמו אותה באלף שקלי זהב. וכן משני לשלישי עד ששמו אותה באלפיים וחמש מאות שקל זהב.
חזר הבן לביתו וקרא לאביו, ונחלוק דמי המרגלית. אמר לו רב כהנא בני! בני! לא נתתי לך המרגלית למוכרה אלא ללמד אותך דעת, וכי למה מוכר הזכוכית נתן סלע כסף ואילו מוכרי היהלומים נתנו אלפיים ויותר? אלא כי לכל סחורה וסחורה צריכים מבינים ומומחים, וכמו שמוכרי חוליות זכוכית ועופרת אין מבינים במרגלית, כך מוכר מים אינו מבין בערך התורה!!! ומה הפלא בעיניך שמוכר המים לא נאות לכבדך על התורה שלמדת שטוב סחרה מכל סחורה?!
מי שמבין בערכה של "אמן" שפותחת שער גן עדן! מצילתו מגזירות רעות גם בעוה"ז! פותחת לו שערי תפילה! ויותר מכך, מי שמבין בערכה של אמן, יהא שמיה רבא" הקורעת גזר דין! – עוד ועוד אמנים וברכות בקול רם, שיוכלו לענות על ידו אמן.
פרק ז'
א. מה שאמרו: "ימלא פי תהילתך" הכוונה דווקא לעניין ברכה. לכן מותר לענות אמן כשאוכלים בפיו ואין צריך להוציאם. ומכל מקום, ראוי להדר ולא להכניס אוכלים לפה כשיודע שתיכף יצטרך לענות אמן.
ב. הגם שמעיקר הדין אין משיחין בשעת הסעודה, אם שומע ברכה אפילו באמצע אכילתו, יענה אמן. ומכל מקום, רצוי שלא לומר ברכה בקול בפני מי שאוכל, כיוון שעל ידי כך שיענה אמן עלול לבוא לידי סכנה שיקדים קנה לוושט. גם אם האוכל מפסיק מאכילתו ומכין עצמו לענות אמן.
ג. יזהר לבטא את המילה "אמן" באופן ברור. ולא יענה אמן חטופה, כלומר כאילו האלף נקודה בשווא או בשורוק או חולם, כי באלו אין המשמעות מתפרשת להאמנת דברים (מלשון אמונה, אמת) אלא יאמר בקמץ גדול.
ד. לא יענה אמן קטופה. כלומר, שמחסר קריאת האות נון ולא ניכר שמוציאה בפה. וכן יזהר שלא יחסר קריאת האות אלף או האות מם.
ה. לא יפסיק באמצע תיבת אמן, שאז יהא נשמע א – מן או אמ – ן, כלומר, אמן קטועה.
ו. יש אומרים שבברכת הנהנין שקודם האכילה לא יבצע וכן לא יטעום עד שתכלה עניית אמן מפי רוב העונים, שכל שלא כלתה האמן לא כלתה ברכתו. ויש אומרים שכל זה רק אם בא להוציא את השומעים ידי חובת ברכתו, כגון: ברכת המוציא בשבת, קידוש והבדלה. אבל בסתם ברכה, רשאי לבצוע או לטעות אף קודם שכלתה עניית אמן.
ז. המברך כמה ברכות, צריך להמתין מלהתחיל ברכה נוספת עד שיכלה השומע לענות אמן. ואם ציבור שומעים אותו, ימתין עד שיכלו רוב ציבור השומעים לענות אמן.
ח. נכון לכתחילה שהמברך יכוון לצאת בעניית אמן שעונים על ברכתו.
