ויקיפדיה
העברית היא כידוע גורם שמאלני, לכן תירגמתי לעברית את המאמרים הבאים מתוך ויקיפדיה
האנגלית:
פרעות ואדי סאליב.
הפנתרים השחורים (ישראל).
הקשת הדמוקרטית המזרחית.
פרעות ואדי סאליבhttp://en.wikipedia.org/wiki/Wadi_Salib_riotsפרעות ואדי סאליב היו סדרה של הפגנות-רחוב ווַנְדָּלִיזְם בשכונת ואדי-סאליב בחיפה ב- 1959, שנגרמה ע"י טיעונים לאפליה-עדתית כנגד מזרחיים.
ב- 9 ליולי 1959, התעמתה המשטרה עם תושב ואדי-סאליב, יעקב אלקריף, שהיה שיכור והתפרע. כשהחל להתנהג בפראות והשליך בקבוקים ריקים אל השוטרים שנשלחו לעצור אותו, הוא נורה ונפצע באופן חמור. תושבים הקיפו רכב-משטרתי וגררו ממנו שוטר. השוטר שוחרר רק לאחר שנורו יריות באוויר.
בבוקר שלמחרת, כמה מאות תושבים צעדו אל הדר-הכרמל, כשהם מנפצים חלונות ראווה ומציתים מכוניות. בואדי-סאליב הכעס התמקד על מועדונים של מפא"י ושל ההסתדרות. המשטרה ניסתה לפזר בכוח את ההפגנה, כשהתוצאה היא 13 שוטרים פצועים ו- 2 מפגינים פצועים. 34 מפגינים נעצרו.
ב- 11 ליולי, פרצו מהומות במקומות אחרים בישראל, בעיקר בקהילות גדולות של מהגרים מצפון-אפריקה כמו טבריה, באר-שבע, ומגדל-העמק. נטען שהמהומות לא היו לגמרי ספונטניות, ושתנועה מקומית בשם "ליכוד יוצאי צפון-אפריקה" היה מעורב בתכנון של כמה מהם. דויד בן-הרוש, אחד ממייסדי התנועה, נשלח לכלא. בן-הרוש השתתף בבחירות של אותה שנה, תוך כדי שהוא בכלא, כשהוא רץ לממשלה מטעם הארגון ("ליכוד יוצאי צפון-אפריקה"), אך הם לא עברו את אחוז החסימה. המהומות דווחו לכל העולם, ועודדו את מלך מרוקו להביע דאגה לנוכח המצוקה של מהגרי צפון-אפריקה בישראל.
פרעות ואדי-סאליב עדיין מהדהדים בתודעה הישראלית כסימן למחלה חברתית בשנותיה הראשונות של המדינה, שהובילו לעימות בין מזרחיים לאשכנזים.
ב- 1979 עמוס גיתאי הפיק סרט על הנושא - "מאורעות ואדי-סאליב". דובר בפרעות ואדי-סאליב בהרבה מאמרים אקדמיים.
הפנתרים השחורים (ישראל)----------------------------
http://en.wikipedia.org/wiki/Black_Panthers_%28Israel%29התנועה החלה בתחילת שנת 1971 בשכונת מוסררה (Musrara) בירושלים, כתגובה על הרגשה של אפליה נגד יהודים מזרחיים, שלטענתם הייתה קיימת מאז קום המדינה. הפנתרים השחורים הרגישו שהאפליה מתבטאת בכך שהממסד האשכנזי התייחס בצורה טובה יותר אל אנשי העלייה הרוסית. מייסדי התנועה מחו כנגד "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות" ורצו להילחם למען עתיד שונה.
בתחילת מרץ 1971, המשטרה לא נתנה לפנתרים השחורים רשות להפגין, הפנתרים התעלמו מההחלטה והמשיכו להפגין באופן לא חוקי, כשהם מוחים על מצוקת העוני, הפער בין העניים לעשירים, והיחס העוין בין העדות. התנועה הצליחה לגרור אחריה תומכים, בציבור וגם בתקשורת.
ב- 18 במאי 1971, "ליל הפנתרים השחורים", בין 5000 ל- 7000 מפגינים התכנסו בכיכר ציון בירושלים והפגינו בצורה אלימה נגד האפליה העדתית. הם אף דרשו לשנות את שם הכיכר ל- "כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא מתן רשות מהמשטרה. כוחות הביטחון שבאו לפזר את ההפגנה נתקלו בהמון זועם שזרק אבנים ובקבוקי תבערה. גם שוטרים וגם מפגינים נפצעו בעימות, 20 אנשים נשלחו לאישפוז, ו- 74 מפגינים נעצרו.
לפני ההפגנה הזאת, נציגי הפנתרים נפגשו עם גולדה מאיר (שהייתה אז רה"מ) ב- 13 באפריל, שם היא אמרה ש- "הם אינם בחורים נחמדים". היא ראתה במנהיגי התנועה פורעי-חוק וסירבה להכיר בתנועתם כתנועה חברתית. המחאה האלימה ב- 18 במאי הובילה לכך שהממשלה תדון ברצינות על טיעוני הפנתרים והוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון לבעיות שהם הציגו.
לפי מסקנות הועדה, אכן הייתה אפליה בדרגות רבות בחברה. בהתאם לזאת, הוגדלו משמעותית תקציבי המשרדים העוסקים בבעיות חברתיות. אך עקב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, המששלה שינתה מיד את סדר העדיפויות שלה, ורוב התקציבים שלעיל גוייסו בחזרה למטרות ביטחוניות.
בסופו של דבר הפנתרים הלכו לפוליטיקה, אך לא הצליחו, בין היתר עקב מאבקים פנימיים. בבחירות 1973 זכתה הסיעה ב- 13,332 קולות (0.9%) אחוז החסימה דאז היה 1%. בבחירות 1977 צ'רלי ביטון רץ לממשלה ברשימת חד"ש
הוא נבחר מחדש לראשות הסיעה 3 פעמים, עד שעזב אותה במטרה להפוך את הפנתרים השחורים לסיעה נפרדת ב- 1990.
חלק ממנהיגי התנועה חברו אל מפלגות ראשיות, או אל מפלגות עדתיות כמו ש"ס ותמ"י , ודרכן קידמו את אג'נדת יהדות המזרח.
ומאז ראובן אברג'ל היה פעיל במאבק לצדק חברתי ושלום בישראל ובשטחים כחבר במגוון תנועות וקבוצות.
נכון להיום הוא עובד במועצת המנהלים של הקשת הדמוקרטית המזרחית
הפעילים הצעירים של הפנתרים השחורים העלו את המודעות הציבורית ל"שאלה המזרחית" שלאחר מכן מילאה תפקיד בדיונים הפוליטיים בשנות השבעים והשמונים, ותרמה באותה תקופה להצלחתה של מפלגת הליכוד. למרות שעוד נותרו פערים, מזרחיים רבים שולבו במהלך השנים בפוליטיקה, בצבא, בחברה ובכלכלה, למשל עמיר פרץ (יליד מרוקו) ודויד לוי, ילידי-עירק שלומו הילל, בנימין בן אליעזר ויצחק מרדכי, וילידי פרס שאול מופז ומשה קצב.
----------------------------
סרטון בו צ'רלי ביטון מפריע לרב כהנא:
דקה 2:47 עד 3:21.
הקשת הדמוקרטית המזרחיתhttp://en.wikipedia.org/wiki/Mizrahi_Democratic_Rainbow_Coalitionהקשת הדמוקרטית המזרחית הוא ארגון צדק-חברתי של מזרחיים. הם מגדירים עצמם בתור "תנועה חברתית לא-מדינית שלא קשורה לבית הנבחרים, שמטרתה להשפיע על סדר היום הציבורי במטרה להביא שינוי לחברה הישראלית באופן כללי, ולמוסדותיה. להשתית ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם, צדק חברתי, שוויון, ורב-תרבותיות." הארגון מגדיר עצמו "מזרחי במטרותיו, עולמי באמונותיו, ופתוח לכל מי שמזוהים עם ערכיו.", הקשת נוסדה ב- 1996 ע"י קבוצת אנשי-רוח, הוגי-דעות, ואומנים, וביניהם פרופ' יהודה שנהב, דר' יצחק ספורטא, דר' יוסי דהאן, דר' ויקי שירן, דר' הנרייט דהאן כלב, דר' דולי בנחביב, גב' שוש גבאי, פרופ' יוסי יונה, חנה אזולאי הספארי, ורבים נוספים. פעילים ידועים:
המנהלת הנוכחית של הקשת, נורית חג'ג'.
הקשת פעילה במגוון תחומים, גם כצוות חשיבה מתוחכם, וגם ברמה של פשוטי העם.
ביקורת
התנועה לא זוכה לאהדה רבה בקרב מזרחיים, בין היתר כי היא מנותקת מערכים דתיים, וזאת בניגוד לגישה המסורתית של רוב המזרחיים, סיבה אחרת היא ההשקפות השמאלניות קיצוניות של התנועה, שמנוגדות להשקפה הימנית שקיימת אצל רוב המזרחיים. וסיבה נוספת היא הסירוב של המזרחיים להשתתף ב- 'פוליטיקה של זהויות', הידועה לרוב במונח המשפיל "שיבטיות".
