דבריו הנכונים יותר מתמיד של רבי מנחם זמבה זצוק"ל הי"ד, גדול רבני פולין שנרצח במהלך מרד גטו ורשה
לא היינו צריכים ללכת בעצמינו לא ה"אומשלאגפלאץ" - צריכים היינו להתנגד. אבל השלינו את עצמינו בדמיונות שוא. עם חכם ונבון - ניטל ממנו שכלו. האמנו כל הזמן - אולי, שמא ואפשר... וגם היה יסוד להאמין. הנה אויבינו הרבו כל כך לדבר על גדולינו רבי ההשפעה - על היהודי ברנארד ברוך, על היהודי מורגנטוי, על היהודי הור-בלישה. מדוע הם לא נשכרו בנו, באחיהם הנתונים לכליון? האמנו איפא וקיוינו, שסוף ההצלה לבוא. אלמלא אשליה זו, שהיתה הגיונית כשלעצמה - אפשר שהיינו מתנהגים אחרת. חוץ מזה, שגינו קשה, בשעה שחשבנו את אויבנו לטיפש, ואת עצמנו - לחכמים גדולים. "אם יאמרו חכמה ביוון - אל תאמין".
מאידך גיסא, היתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה - והפכחות לא תמיד היא מידה מועילה. הרי הגמרא אומרת: אהניא ליה שטותיה לפלניא - לפלוני הועילה שטותו. לא תמיד עוזרת הפקחות. "קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?". לעתים זוהי שטות לאדם להיות פיקח. צריכים היו להבין מלכתחילה, שאותו רשע מבקש לעקור את כל. ואנו צריכים הייו להשתמש בכל האמצעים ולהזעיק את העולם מלכתחילה. להפוך עולמות. ועכשיו אנו חייבים להתנגד, אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב.
יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל ע"י השתמדות, כמו בספרד או בשעת גזירת תתנ"ו, היתה מיתתו כשלעצמה - בחינת קידוש השם. הרמב"ם אומר אפילו, שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד - קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזויינת בפועל.
