חדשות ודיונים > ספריית הימין האמיתי

ההבדל בין יהדות לימין חילוני ושמאל

(1/2) > >>

El Blanco:
בס"ד

ד"ר רעיה אפשטיין

המדינה האידיאלית

אפלטון חיבר את תיאוריית המדינה האידיאלית שלו כאלטרנטיבה לדמוקרטיה העממית של אתונה. הוא לא אהב את העובדה שאת ההחלטות הגורליות מקבל המון-עם המתאסף לשם כך בכיכר העיר. הוא סבר כי החלטות קיומיות ומדיניות צריכות להתקבל על-ידי הפילוסופים: אנשי סגולה, חכמי הדור, בעלי מוסר, אנשים בעלי ידע בתחומים שונים. את תפקידם העיקרי ראה אפלטון בחינוך מחדש של שאר האזרחים, ובמיוחד הדור הצעיר, ועיצוב תודעתם בהתאם לצורכי המדינה. כך היו אמורים להיווצר, לדעתו, בני-אדם חדשים, שמשמעות קיומם היא שירות המדינה, וטובתם האישית היא טובת המדינה בלבד. אפלטון הוא הראשון שתיאר את המדינה כמעין כח עליון עלי אדמות: מדינתו יוצרת ומעצבת את האזרחים, קובעת עבורם מהו טוב ומהו רע, מה נכון ומה לא נכון, מהי אמת ומהו שקר, ואף מכתיבה להם כיצד לחשוב ובמה לרצות, את מי לאהוב ואת מי לשנוא...

המדינה האידיאלית עוסקת לא רק בעיצוב תודעת אזרחיה אלא אף בשיפור הגזע – דבר הגורם לחוקרים אחדים לטעון כי קיים מכנה משותף בין משנתו של אפלטון לבין האידיאולוגיה הנאצית. אך קל יותר להבחין במאפיינים דומים בין מדינתו האידיאלית לבין המדינות הקומוניסטיות שקמו במאה ה- 20. גם מדינות אלה שמו להן למטרה ליצור ולעצב את האדם החדש, גם הן עסקו בחינוך מחדש של אזרחיהן, גם בהן המדינה היא המטרה והאזרחים הם אמצעי בלבד, ברגים במכונת המדינה.

גם במדינות הקומוניסטיות הייתה המדינה חזות-הכול, בעוד האזרח קליפת השום – הן עבורה והן בעיני עצמו.


המדינה הנאורה

אך עוד בטרם מצאה המדינה האפלטונית את פירושה הקומוניסטי והנאצי, היא הופיעה בעידן ההשכלה הצרפתית של המאה ה- 18, בהתאם לנסיבות ולתנאים החדשים. נקודת המוצא של "הדת האזרחית" (כפי שכונתה על-ידי מקימי התנועה) הייתה שונה מזו של אפלטון. תרבות יוון העתיקה, בדומה לתרבויות פגאניות אחרות, ראתה את האדם כחלק בלתי-נפרד מן הכלל האחיד, ועל כן את היותו כלי שרת בידי המדינה לא ניתן לתפוס על רקע זה כתוצר כפייה מבחוץ. לעומת זאת, ההשכלה הצרפתית העניקה פירוש משלה להשקפת העולם המודרנית לגבי האדם האוטונומי, והציגה אותו כמעין אֵל עלי אדמות.

ככזה, ברור שאין לכפות עליו את מה שאינו רוצה בו. אך (כידוע עוד מימי אפלטון) בכוחם של הפילוסופים לשכנעו כי הוא מכניע את עצמו מרצונו החופשי: "כל אחד מאיתנו מפקיד, ביחד עם כל האחרים, את אישיותו ואת כל כוחו בידי ההנהלה העליונה של הרצון הכללי. אנו מקבלים לתוך גוף החברה כל חבר כאיבר בלתי-נפרד מן הכלל...ומיד, במקום האישיות המיוחדת של כל אחד ואחד... יוצרת פעולה זו גוף מוסרי וקיבוצי...חבריו קוראים לו מדינה כשהוא סביל וריבון כשהוא פעיל..."1

גם רוסו, בדומה לאפלטון, היה סבור כי על מנת להתאים את האזרחים לצורכי המדינה, יש לבצע שינוים בטבע האדם: "לשנות את הטבע האנושי (כדי) להביא לשינויים במבנה האדם על-מנת לחזק אותו, להחליף את הקיום הגשמי שקיבלנו כולנו מן הטבע – בקיום המוסרי"2

כדי ששום דבר לא יפריע לשלמותו של הגוף הקיבוצי המונח ביסוד המדינה, ראה רוסו, פילוסוף נאור מעידן התבונה ההומניסטי, "הכרח לעצמו לדרוש עונש מוות לכל מי שכופר בדת האזרחית".3 פילוסוף נאור נוסף, מאבלי (Gabriel Bonnot de Mably), הסתפק בדרישה להחרים ולגרש את כל אלה הכופרים בדת המדינה.

והכול, כמובן, לטובת האזרחים הנאמנים – אם לא בהתאם למה שהם חושבים שהם רוצים, כי אז בוודאי בהתאם למה שהמדינה ומנהליה "הנאורים" יודעים שהם חייבים לרצות: "השאלה אינה, אפוא, מה רוצה העם אלא מה רצוי לעם".4 ולכן, "ברור שרוסו וההולכים בעקבותיו, ובייחוד רובספייר, ראו בכך פתח לאפשרות של דיקטטורה של אותו יחיד ואותם יחידים הסבורים שהם מייצגים את הרצון הכללי".5

כך קמה דת המדינה המודרנית האתיאיסטית, שראשיתה בעידן ההשכלה הצרפתית: "לא היה כל ספק בלב הפילוסופים של המאה ה- 18 שהם נביאיה של דת חדשה...הפילוסופים ראו לעצמם...'חובה קדושה' להוכיח שהמוסר שלהם, לא זו בלבד שאינו נופל מתורת המידות של הדת, אלא אף עולה עליה בערכים נעלים מערכיה".6 מייסדיה ראו בה כלי למאבק חסר-פשרות בכנסייה הנוצרית וכן בכל הדתות המקוריות, וביהדות בפרט. חוקרים אחדים מבחינים במגמה זו את תחילת האנטישמיות החילונית שתבוא לידי ביטוי קיצוני באנטישמיות הנאצית.7


דת משיחית אוניברסאלית

דת ההשכלה הצרפתית הייתה דת משיחית בעלת אופי אוניברסאלי. את האוניברסאליות היא ירשה מן הנצרות שכנגדה קמה: בדומה לנצרות שטענה כי אין יותר הבדל בין רומי ליהודי, כך ראתה גם דת הנאורות כמטרתה את אחדות האנושות בתוך ישות אחת, שבה לא יהיה עוד הבדל בין עמים ואומות, עדות, גזעים ודתות. המשיחיות של הדת האתיאיסטית המיליטנטית הזאת באה לידי ביטוי בראיית ההיסטוריה כ"מודרכת על-ידי חזון של סדר דברים מושלם, הרמוני, בחינת יעוד של אחרית הימים; ובני-אדם, כאילו בעל כורחם, שואפים אליו וסופם להגיע אליו".8 "שואפים בעל כורחם" – פירוש הדבר שאין, בעצם, לבני-האדם בחירה חופשית, וכפי שהם "איברי גוף המדינה", או ברגי המכונה שלה, באותה מידה הם רק גלגלי רכבת ההיסטוריה או, במקרה הטוב, נוסעי הרכבת הזאת, שאין להם כל אפשרות לשנות את כיוון תנועתה או לרדת ממנה עד שלא תגיע לתחנתה הסופית.

באנרגיה המשיחית האדירה וההרסנית שבדת הזאת הבחינו כבר מבקריה הראשונים. כך אדמונד ברק (Burke), אבי השמרנות המודרנית, בהתייחסותו ליישום דת הנאורות במהפכה הצרפתית:

תחילה לא ידעתי איך להסביר פרץ זה של סערת-רגשות שלוחת-רסן... כוונתי למזמור ההלל לאפולו שהושמע בתהלוכת-הניצחון, לצעקה המשלהבת שקראה "לתלות את כל הבישופים על עמודי-התאורה"... מתיר אני לנביא הזה לפצוח בזמירות שמחה והודיה על שבחורבן כל מוסדות הכנסייה הוא מבשר לכאורה את ימות-המשיח ואת המלכות החמישית הצפויה.9

צירוף המשיחיות האתיאיסטית המיליטנטית עם פולחן המדינה – זוהי הטוטליטריות בהתגלמותה:

המשיחיות הטוטאליטרית נתגבשה לשיטה בלעדית, שבאי-כוחה החלוצים רואים עצמם כנאורים שבחברה, זכאים, ואף חייבים, לכפות על המסרבים את מידותיה הנאות של החירות.10

זוהי טענה בשם הדמוקרטיה שסופה להרוס את המסגרת הדמוקרטית, ואת ההכרעה הפוליטית הממשית, כפי שהיא מתקבלת לטוב ולרע במסגרת הדמוקרטית עצמה. אי-אפשר להבין את הדיקטטורה היעקובינית ללא רקע זה. 11

רבים מאלה שניסו ליצור אלטרנטיבה שמרנית וליברלית קלאסית לדת הטוטליטארית באו מרקע נוצרי. המצב בעולם של היום מעיד על כך שניסיונותיהם כשלו. כותבת שורות אלה מעֵזה לטעון כי אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהאלטרנטיבה האמיתית יכולה הייתה להיבנות רק על רקע החשיבה היהודית האותנטית. אולם הבעיה היא שהיהודים לא חיפשו אלטרנטיבה אלא עסקו בדברים אחרים לגמרי. חלקם הסתגרו בפני המודרניות החילונית; חלקם עשו מאמצים כבירים על מנת להשתלב בה באופן זה או אחר; ורבים, רבים מאוד, בחרו להצטרף לדת הטוטליטארית, ולעיתים אף התייצבו בעמדות המפתח שלה. שני מאפיינים בדת הזאת משכו אותם במיוחד: הפיתוי שבאוניברסאליות, המבטיח שחרור מעול ייחודו של עם שאינו ככל העמים, והפיתוי שבמשיחיות חילונית מדינית – גרסה מעוותת ומסוכנת של האמונה היהודית במשיח וגאולה, ששימשה להם מעין תחליף ליהדות אותה השליכו מאחורי גוום ככלי אין חפץ בו.


התחלה מקומית לקראת התכלית האוניברסאלית

לפני שדת המדינה הגיעה לרוסיה של תחילת המאה הקודמת, היא עברה עוד מספר גלגולים, ביניהם המרכסיזם. מרכסיזם מקורי מהווה תורה של משיחיות מדינית, חילונית-אתיאיסטית, ואוניברסאלית. תכלית אחרית-הימים שלה מכונה "קומוניזם". הן הקומוניזם עצמו והן מהפכת הפועלים האלימה, שתפקידה היה לסלול דרך עבורו, הם, לפי קרל מרכס, תופעות כלל-אנושיות. לנין , מנהיג המהפכה הבולשביקית לא היה מוכן לחכות עד שיבשילו הנסיבות והתנאים ההיסטוריים והכלכלים שיאפשרו לקיים את המהפכה העולמית; הוא תיקן את מרכס וקבע שיש לקרוע את החוליה החלשה שבשרשרת, כלומר, לבצע מהפכה מקומית, כאן ועכשיו. לנין טען כי המדינה הסוציאליסטית שתקום בעקבות המהפכה ברוסיה תהווה את תחילתו של מהלך עולמי, שיביא בהכרח לגאולה הסוציאליסטית של כלל האנושות. במהפכה הבולשביקית השתתפו יהודים רבים, ויהודים היוו את רוב חברי הממשלה שקמה בעקבותיה. לוולדימיר אילייץ' לנין, כמו לשאר המרכסיסטים והניאו-מרכסיסטים בכל קצווי תבל מכל הזמנים, לא היה שמץ של ספק שבסוף ינצח הסוציאליזם בעולם.


דת המדינה בארץ-ישראל

א. אתחלתא דגאולה ציונית-סוציאליסטית

כאלה היו גם החלוצים בעלי האידיאולוגיה המרכסיסטית בארץ-ישראל. בשנת 1917 – שנת המהפכה הרוסית ושנת הצהרת בלפור – הכריזה רחל ינאית,12 פעילת "השומר", ש"הגאולה הלאומית היא אתחלתא דגאולה סוציאלית"13. כפי שכותב שמואל אלמוג, המצביע בספרו על עובדה היסטורית זו, "הביטוי "אתחלתא דגאולה" נעשה אחר-כך למטבע לשון של הציונות הדתית".14 גם בן-גוריון דגל בגישה משיחית זאת, ואף הוא ייחס לה משמעות אוניברסאלית מובהקת. בשורתו המשיחית היתה: "לא בשורה דתית או לאומית, אלא תודעה עצמית של אוונגרד המפיץ את רעיון האוניברסליזציה של האנושות".15 כמו-כן, הציונים הסוציאליסטיים, אבות המייסדים של מדינת ישראל, ראו בתקומה הציונית, בהתאם להשקפת עולמם הבסיסית, חלק בלתי-נפרד מחזונם המרכסיסטי-אינטרנאציונליסטי, חזון בניית העולם החדש הקומוניסטי, עולם שאין בו הפרדה בין עמים ואומות, גזעים ודתות – וכולם יתמזגו באנושות אחידה וכוללת, ממש כמו שקורה עתה באיחוד האירופי, שמדינת ישראל הרשמית כה כמהה להצטרף אליו. (כמיהה זו היא אחת הסיבות להפנמת טענת ה"כיבוש", אימוץ 'מפת הדרכים' כתוכנית המדינה, וגירוש יהודים מבתיהם שבנו בארץ אבות).

דת המשיחיות החילונית מחליפה מפעם לפעם, בהתאם לאופנה התקופתית החולפת, את לבושה הרעיוני: הדת הציונית-סוציאליסטית של אתמול יכולה בפשטות להפוך היום לזו הרואה בציונות גזענות, פשיזם ונאציזם16; "דת העבודה" (אהרן דוד גורדון) – לדת השלום, האנטי-כיבוש וההתנתקות; דת פולחן המדינה – לדת "הדמוקרטיה" ששומרת על זכויות רוצחי היהודים ורודפת את היהודים בשל נאמנותם לציוויי התורה ודבקותם בארץ ישראל; אך לעולם יישמר אופיין האוניברסאלי של תת-הדתות המתחלפות, שהרי ללא האוניברסאליות, המטשטשת והמבטלת את הזהות היהודית המקורית, אין לדת המשיחית, שכל אלו רק ביטוייה, כל הצדקה, תכלית וזכות קיום. והעיקר הוא שללא האוניברסאליות שמוחקת את ייחודו של העם היהודי הישן, וכך מוחקת אותו-עצמו – אין לדת "היהודים החדשים" גאולה .


ב. אתחלתא דגאולה ציונית-דתית

"ראשית גאולתנו" של תת-דת-אנטי-כיבוש כבר בוצעה במדינתנו בדמות טיהור אתני של יהודים שבוצע בעזרת היהודים עצמם. המהלך הקפקאי הזה התבטא בהשתתפות הקורבנות ותומכיהם בביצוע הגירוש: בין בדרך פסיבית של העדר התנגדות ממשית, ובין בדרך פעילות אקטיבית למניעתה; בין בתפקיד מבצעיה הממושמעים של הפקודה הבלתי-אנושית, ובין בתפקיד האוסרים על סירוב הפקודה הזאת מטעם התורה.

דת המדינה הטוטליטארית שנולדה בתורת אפלטון, ושראשיתה בעידן המודרני הינה בתנועת הנאורות הצרפתית האנטישמית, הביאה בזמננו לסיוט טרנספר היהודים מארצם על ידי מדינתם; למסירת בתי הכנסת היהודיים לשריפה בידי רוצחיהם, לחילול קברי היהודים בידי הרבנות הצבאית של מדינת היהודים; לאלימות שהופעלה על קורבנות הגירוש ותומכיהם בידי שוטריו וחייליו של המשטר אשר נולד כ"אתחלתא דגאולה" סוציאליסטית. מדינת ישראל לא הייתה מצליחה לבצע פשעים אלה ללא שיתוף פעולה מצד הקורבן – בראש ובראשונה שיתוף פעולה רוחני, אמוני, דתי, ורק בעקבות זאת שיתוף פעולה הלכה למעשה. מדינת ישראל מצליחה לעשות כן הודות לכך שאידיאולוגית הציבור שבחלקו כבר גורש ונרמס ובחלקו נועד לגירושים הבאים, אומרת כי ראיית מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה" נעוצה בתורה.

הגולם קם על יוצרו

כיצד ייתכן שהיהודים הטובים והמאמינים טעו טעות טראגית של ייחוס הקדושה למדינה זאת ולמדינה בכלל? למה לא הבחינו בעובדה כי דת הגאולה הסוציאליסטית לא התכוונה כלל ועיקר אל העם היהודי המקורי אותו ראתה, ברוח התפישה המרכסיסטית, כ"עם ישן" שיש להחליפו ב"עם חדש", שונה לחלוטין ("עולם ישן עדי יסוד נחריבה")? מדוע לא הבינו כי "העם החדש" היה אמור להיבנות יש מאין על בסיס התנתקות מוחלטת מן היהודים ה"גלותיים" של הדורות הקודמים, אשר נראו בעיני חסידי דת המשיחיות האוניברסאלית בדיוק כמו שנראו היהודים מאז ומעולם בעיני האנטישמים למיניהם. כיצד אין הם מודעים לעובדה שבדיוק כך נראים היום המתנחלים בעיני מדינת ישראל, הנשלטת במשך כל שנות קיומה (ללא כל קשר עם בחירות תקופתיות והחלפת השלטונות) על-ידי כוהני הדת האוניברסאלית שאמנם לא נוצרה מלכתחילה על-ידי היהודים, אך יהודים הבורחים מעצמם הצטרפו אליה תדיר, ואף יצרו על רקעה את הגרסה שלהם: דת אנטישמיות-עצמית משיחית. את חסידי הדת הזאת קידשה הציונות הדתית בתור אחים "קדושים", ואת שלטונם הרצוף מאז ועד הנה היא רואה עד היום הזה כ"ראשית צמיחת גאולתנו".

מי שירד לעומק הבעיה בנידון היה עקיבא ארנסט סימון בדברים שכתב על הרב קוק:

תפיסת היסוד של הרב קוק הביאתו, כידוע, לידי עמדה סלחנית ביותר אל חלוצי ישראל, שפרקו מעליהם את עול המצוות המעשיות, כי ראה בהן "צדיקים בעל כורחם" והשוום עם עובדי המקדש הפטורים מהרבה יסורים וציוויים. עמדה זו נתקבלה ברצון....תחת כנפי טלית זו שכולה תכלת עלולים צדק ועוול לשמש בערבוביה, וכדבריו של הרב קוק עצמו: "כשם שקילוסו של הקב'''ה עולה מן הגן עדן, כך הוא עולה מן הגיהינום"...סיומה הטראגי של תורה משיחית דתית אקטואלית זו נשקף אלינו מגלגולה החילוני החדש: הכתרת דור תקומת מדינת ישראל בכתר "ימות המשיח". סכנה גדולה נשקפת ממשיחיות מדינית אקטואלית זו לא בשל היותה כלי שרת יעיל בשעת בחירות, אלא דווקא בשל מידת הכנות שיש בה, ושבלעדיה לא היתה יכולה לפעול....ריקונו של המושג "ימות המשיח" מתוכנו המוסרי ומייעודו הדתי וזיהויו עם הישג פוליטי בלבד, פותח פתח לחמורה שבסכנות האורבות לכל מפעל של בשר ודם: השתקת המצפון, הנובעת מהענקת זוהר כמעט אלוהי למעשי אנוש. חופש הביקורת מבוסס על ההנחה, שהמדינה ונושאיה עלולים לשגות.17

וביתר שאת על ישעיהו לייבוביץ':

פרופ' ליבוביץ' מבחין בין שלושה סוגים של מצוות: בנוסף על המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו הוא מונה גם מצוות ש"בין אדם למדינה" (במאמר "השבת במדינה"...). המשבר הדתי, שאירע בתוך היהדות עצמה, דורש "הכרעות דתיות" ו"חקיקה דתית חדשה" ..., כלומר: רפורמה, והוא טובע עיבודה של "תכנית הדורשת ומאפשרת ביצוע על ידי כלל ישראל, ולא תכנית שנועדה לכת של שומרי שבת במסגרתו של עם מחללי שבת, שעל ידי עבודתם בשבת הם מספקים את צורכי הדת ההיא"...דברים כדרבנות, ולכאורה ברור ומובן לחלוטין, שניתן להם מקום בראש חוברת "בטרם", שהיה אז דו שבועון מפא''י מובהק...באלו נימוקים בא פרופ' ליבוביץ' אל אותו רוב חילוני, שבביטאונו פרסם את דבריו? כיצד הוא מבקש לשכנעו? נימוקו העיוני החיובי היחיד הוא ייחוס אופי משיחי למדינת ישראל...גם הוא רואה בה, לכל הפחות, תחנה חשובה בדרך לגאולה. תפיסה עקרונית זו מספקת לו את הקטגוריה ההלכתית, העשויה להצדיק את הרפורמה...וכך הוא כותב: "ואף בשבת עצמה מצינו, שאין איסור מלאכה חל על המקדש ועל עבודתו, שהיא עבודת ישראל ולא עבודת אדם מישראל לצורכיו האישיים והנאתו. בכל הרצינות יש לדון בשאלה, אם אין ליחד לעבודת ישראל שבתפקידים ובשירותים ההכרחיים של מדינה בימינו אותו מקום בהלכה שניתן לעבודת הקרבנות בזמן שבית המקדש היה קיים"...גישתו של פרופ' ליבוביץ' שהיא משפטית פורמאלית מובהקת, עלולה לרוקן את ההלכה ממטענה הדתי, ואין זה מקרה שהוא נמנע בעקביות מלדון בזה במפורש.18


ג. ברוך המבדיל בין קודש לחול

גירוש יהודי גוש קטיף הצליח. אך לא רבים מודעים לכך שתוך כדי ביצועו התרחש אירוע יוצא דופן שלגביו ניתן לומר כי הרוח ניצחה בו: ולא בפירוש שניתן לצמד מילים זה על-ידי מועצת יש''ע והרבנים המחוברים אליה, אלא באופן אמיתי. גורל (ושמא סמכות נעלה עליו) הביא לכך שבאירוע יחיד ויוצא מן הכלל זה, התרחש מפגש בין היהודי החדש לבין היהודים הישנים אותם הוא בא לגרש. כאן לא היו חיבוקים בין המגורשים למגרשים. כאן קורבנות הטרור הפוליטי של המדינה לא בכו על כתפי שליחי המשטר העריץ. כאן לא היו תפילות משותפות לשלום המדינה בסיום מעשה הנבלה. כאן לא נתנו לשוטרים אלימים לחבק ולנשק את התורה הקדושה. כאן נעשתה הפרדה מוחלטת בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אור לחושך, בין הקדושה לטומאה:


"היהודי החדש", מאת ארי שביט, פרקים מהמאמר

בסופו של דבר, בשטח, מי שחילק את הארץ היה תא"ל גרשון הכהן...קשה לחשוב על קצין שבחירתו לתפקיד הרגיש תהיה יותר טעונה. הכהן נולד בירושלים לפני 50 שנים בלב לבה של הציונות הדתית. תנועת גוש אמונים הוקמה בסלון המשפחה. למרות שהכהן הסיר את הכיפה בגיל צעיר..., הוא לא הפנה עורף לעולם הערכי שמתוכו צמח....הוא אדם מרתק. מצטט ללא הרף מהרמב"ם, עמיחי ופוקו. מתייחס ללא הרף לפאטון, לרומל וליהודה הלוי. מצרף מקורות יהודיים לניתוחים ניאו-מרקסיסטיים...


- תת אלוף הכהן, אתה אוהב את גוש קטיף?

"...מה שראיתי בחודשים האחרונים בגוש קטיף הדהים אותי. למרות שמדובר רק ב- 8,000 בני אדם, מדובר בציוויליזציה שלמה..."

- את הציוויליזציה הזאת אתה עומד להחריב.

"נכון".

- באיזו זכות אתה עומד לעשות זאת? לשם מה?

"בזכות החלטת המדינה הריבונית. בשם הנאמנות שלי לריבון".


***

"... כאשר הגענו לישיבה בצהרי היום מצאנו את תלמידיו של הרב עומדים בשירה אקסטטית, בתפילה וזעקה. ... בדבקות שמגיעה לספירות בלתי מוכרות של התעלות רוחנית".

היתה עוצמה בתפילה שלהם?

"...הם שרו. הם בכו. הם בכו בכי נורא. היו ביניהם שנפלו והתעלפו ליד ארון הקודש. בחזרה אינסופית הם חזרו שוב ושוב על מלות התפילה: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. ושוב. ושוב. בשיאים הולכים וגבהים".

"היה משהו מדהים בשירה הזאת. היתה תחושה שהיא קורעת את תקרת הבטון של בית המדרש. אם המשיח צריך היה לבוא להציל את גוש קטיף, זה היה הרגע שבו היה צריך לבוא. אבל לי היה ברור מה מוטל עלי. עמדתי שם בשם הריבון. בשם מדינת ישראל. ומדינת ישראל הטילה עלי להוציא אותם משם".

"זו היתה תפילה קורעת לב. היא היתה חזקה יותר מכל תפילת נעילה שבה השתתפתי אי פעם. היתה בה זעקה נוראה. היתה בה קריאה לישועה מתוך שבר. והיא יצרה תחושה של רגע נורא. של יום דין".

"אבל אני הייתי לגמרי ממוקד. הרגשתי כאילו לרגע הזה הכינו אותי 50 שנות חיים..."

"...אני לא נסחף פנימה...הסתכלתי על המתרחש מבחוץ...ידעתי מה מקומי. ידעתי שיש כאן התנגשות מלכויות. ידעתי איזו מלכות אני מייצג. כי הם התריסו נגד השליט מתוך נאמנות למלך מלכי המלכים" (הדגשה לא במקור: ר.א).

***

"...באופן פרדוקסלי דווקא בהתנתקות, דווקא במבצע פינוי גוש קטיף, צה"ל קיבל מעין היתר לחזור אל איזו צבאיות סוחפת שכמוה לא ראינו כאן מאז 1967. לכן הוא היה יעיל כל כך מסודר כל כך... בעיני זה חשוב מאוד. כי אני רואה באתוס החיילי מרכיב משמעותי בניסיון של הציונות ליצור ליהודים מתכונת חיים חדשה. וליצור יהודי חדש". (הדגשה לא במקור: ר.א).

ובכל זאת היה רגע שבו גם אתה היית קרוב לדמעות?

"הסוף של בית הכנסת בנוה דקלים היה מרגש. שעות על שעות נשאנו מתוכו את הנערים והנערות שהתבצרו בו. ואז, לקראת ערב, הוא מלא חיילים. ...מנהיגי יש"ע ...עומדים על הבימה עם ניצב אורי ברלב שהיה לי לידיד נפש ועם תת ניצב פרנקו האוחז ספר תורה. שרים 'אני מאמין בביאת המשיח'. שרים 'התקווה'. ..."

"שבע בערב. סוף יום ארוך... אני עומד בצד. אני לא בטוח שאני שר. אבל בפעם הראשונה אני נותן לעצמי לחוות את המתרחש. בפעם הראשונה אני חש דמעה אצורה בעיניים. פתאום אני מבין מה עשינו שם. אני מבין שזה הסוף של בית הכנסת הזה. הסוף של גוש קטיף".19


לסיכום: "אולי יש תקווה"

"...הניסיון להתגבר על משבר הדת היהודית בימינו על ידי מתן טעם של משיחיות למדינת ישראל, אף הוא נתקל בקשיים חמורים עד מאוד. ...מהו אפוא מצבנו? האם אין לנו ברירה אלא לציין מתוך ייאוש, כי היהדות הדתית על כל חלקיה וכיווניה ניצבת היום בפני שוקת שבורה ואין לה תקומה עוד? אמת: שומר נפשו ירחק בפרשה זו מדברי גבוהה גבוהה, אולם – "יתן בעפר פיהו – אולי יש תקוה." [איכה ג', כ''ט]

אשי:
מאמר מצויין  O0

הבוס הגדול:
בעצם מה אתה מנסה להגיד כאן?

שאנחנו החילונים שמאמינים באלוהים כופרים בדת היהודית ואין לנו מקום בארץ ישראל בזמן הגאולה?

נץ וגאה בזה:

--- ציטוט של: הבוס הגדול על אוגוסט 01, 2010, 01:22:28 ---בעצם מה אתה מנסה להגיד כאן?

שאנחנו החילונים שמאמינים באלוהים כופרים בדת היהודית ואין לנו מקום בארץ ישראל בזמן הגאולה?

--- סוף ציטוט ---
זה מאמר של ד"ר רעיה אפשטיין שמראה שיותר מדי אנשים הפכו את המדינה למושא סגידה ואף נתנו לה אספירציות ומונחים דתיים, ומזה צריך להתנער וכמה שיותר מהר כדי לשוב לשפיות ביחס למדינה.

חיים בן_פסח:
בס''ד

מאמר מצויין רון. ממש מרתק. יישר כח!

תפריט

[0] אינדקס הודעות

[#] עמוד הבא

עבור לתצוגת גירסה מלאה