בין אדם לחבירו אור הרעיון הרב מאיר כהנא זצוק"ל

[jewlover and arabhater]

בס"ד
פרק י

בין אדם לחברו היהודי: אהבה וכבוד - היחס לרֵעַ היהודי

 

שבועה גדולה השביענו הקב"ה: לאהוב ולכבד את הרֵעַ היהודי כעצמנו, שנאמר (ויקרא יט:יח): "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". ואמרו חז"ל (אבות דרבי נתן טז:ה): "רשב"א אומר, בשבועה גדולה נאמר דבר זה - 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה'', [אני ה'] בראתיו. אם אתה אוהבו, אני נאמן לשלם לך שכר טוב. ואם לאו - אני דיין לפרוע". וזה הבסיס לציווי האלוקי לאהוב כל אחד מישראל הראוי לכך, כנפשו. אך המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", חלה רק על ישראל שלא בעט בתורת ה' להכעיס, כמו שאמרו חז"ל (תורת כהנים, קדושים פרק ח:ד): "'[כאזרח מכם] יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך' (ויקרא שם:לד) - כשם שנאמר לישראל 'ואהבת לרעך כמוך', כך נאמר לגרים [גרי צדק] 'ואהבת לו כמוך'". הרי מפורש שמצות "ואהבת לרעך כמוך" חלה רק על ישראל. וכן אמרו (אדר"נ שם): "'ואהבת לרעך כמוך' - ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמים ושנוא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם ושנוא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין וכן המסורות. וכן דוד אמר (תהלים קלט:כא-כב): 'משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי'. הלא הוא אומר 'ואהבת לרעך כמוך אני ה''? [כלומר, איך מותר לשנוא את אלה, והלא נאמר ואהבת לרעך כמוך? ומתרץ] מה טעם? כי אני ה' בראתיו, ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו, אי אתה אוהבו".

 

עוד אמרו (ספרי, ראה פט): "'[כי יסיתך אחיך...] לא תאבה לו ולא תשמע אליו [ולא תחוס עינך עליו... כי הרוג תהרגנו]' (דברים יג:ז,ט-י) - מכלל שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', יכול אתה אוהב לזה [כלומר, גם למסית]? ת"ל 'לא תאבה לו'". ואפילו אם עומד המסית בפני סכנת חיים אסור להצילו, כמו שנאמר בספרי (שם): "מכלל שנאמר (ויקרא שם:טז) 'לא תעמוד על דם רעך', יכול אי אתה רשאי לעמוד על דמו של זה [המסית]? ת"ל (דברים שם): 'ולא תחוס עינך עליו'". וכן לגבי עז פנים אמרו (תענית ז:): "רב נחמן בר יצחק אמר, מותר לשנאותו" (ופירש רש"י: "אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך").

 

 הרמב"ם כותב (הל' דעות ו:ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב". וכן בספר החינוך (מצוה רמג [ריט]) כתב: "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש". וז"ל הגהות מיימוניות (על הרמב"ם שם, אות א): "ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצוות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו, שנאמר (משלי ח:יג): 'יראת ה' שנֹאת רע', ואומר (תהלים קלט:כא): 'הלוא משנאיך ה' אשנא'..." (ועיין בפסחים קיג:, ועוד נרחיב בענין זה בעז"ה, להלן).

[[צז]]

גם הכבוד שחייב אדם מישראל לכבד את חברו מישראל הראוי לו, נובע ממצות אהבת ישראל. ואמרו חז"ל (אליהו רבה כח): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בנַי, כלום חיסרתי לכם? מה אני מבקש מכם? הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראין זה מזה, ולא ימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער". וכן אמרו (אבות ב:י): "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". ופשוט שזה מעין "ואהבת לרעך כמוך" (וכן מוכח גם מדברי הרמב"ם שהבאנו).

 

עוד אמרו חז"ל (בראשית רבה כד:ז): "בן עזאי אומר, 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה:א) - זה כלל גדול בתורה. רבי עקיבא אומר, 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט:יח) - זה כלל גדול בתורה. שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי. הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. א"ר תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה: 'בדמות אלקים עשה אותו' (בראשית שם)". והנה בירושלמי (נדרים ט:ד) הגירסא היא: "'ואהבת לרעך כמוך' - ר"ע אומר, זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר, 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה" (וכן בתורת כהנים, קדושים פרק ד:יב). וברור שאין הכוונה כפי שהמסלפים מפרשים, שמצות אהבת כל אדם, כולל הגוי, יותר גדולה ממצות אהבת ישראל גרידא, שהרי אם כן, איך פסקו הרמב"ם וספר החינוך שהמצוה היא דוקא אהבה לישראל? אלא כך פירושו: משתי סיבות ציווה הקב"ה את המצוה של אהבת וכבוד ישראל על כל אחד מישראל. האחת, משום שכל אחד מישראל נברא בצלם אלקים וכדמותו של מקום, ואדם שמבזה את הזולת או שונאו, מבזה או שונא כביכול את דיוקנו של מקום! כך אמרו חז"ל (דברים רבה ד:ד): "אמר ריב"ל: איקוניא [סיעה של מלאכים] מהלכת לפני האדם והכרוזות כורזין לפניו ומה הן אומרים? תנו מקום לאיקונין [דמות וצלם] של הקב"ה! ראה כמה שומרין משמרין אותך. אימתי? בשעה שאת משמר דברי תורה". והסיבה השניה היא, שכל ישראל מהווים חלק נעלה אחד, עם קדוש וסגולה ונבחר, שנבחר ע"י הקב"ה להיות לו לעמו המיוחד והעליון והקדוש, מכל העמים, וחיבה יתירה נודעת להם, חיבה יתירה מחבב אותם ואוהב אותם הקב"ה, את ישראל, כי הם עמו האחד והמיוחד, ורק הם נקראים "אדם", כי הם באו במקום אדם הראשון כנושאי התפקיד והמטרה של הקב"ה בעולם. משום כך, מכיון שישראל הם "אדם", והם נבראו בצלם ובדמות ה', וגם נבחרו להיות עמו ובכורו האחד והמיוחד - יש מצוה מיוחדת ובלעדית לאהוב כל אחד ואחד מישראל שהוא רעו במצוות ועושה מעשה עם ה'.

 

ודאי שהעובדה שאדם נברא בצלם אלקים היא הכלל החשוב ביותר כאן, כי מי שנברא בדיוקנו של מלך נושא על עצמו את כבודו של המלך עצמו, ולכן המבזה אותו מבזה כביכול את הקב"ה, ומי יעֵז לעשות דבר כזה? אך דבר כזה אינו מחייב פעולה חיובית של אהבה וכבוד, אלא איסור של ביזוי או קללה או עשיית מעשה שלילי ונזק לאדם זה, היינו לכל אדם שנברא בצלם כל זמן שלא הפך לשונא ה'. אך ברגע שנולדו ונוצרו ישראל כעם מיוחד ונבחר וקדוש של הקב"ה, נוצרה גם מצוה חיובית של אהבה וכבוד כלפי כל אחד ואחד מישראל, שהוא אדם שמלבד זה שנוצר בדמות האלקים, גם נבחר להיות חלק מעם סגולתו. יוצא מזה, שקיימים שלשה סוגי בני אדם ולכל אחד דרך אחרת שעלינו להתייחס אליו. האחד - האדם מישראל שהוא רֵעַ להקב"ה במצוות, וכלפיו עומדת המצוה החיובית של אהבה וכבוד - "ואהבת לרעך כמוך". השני - הגוי שנברא בצלם אך אינו נבחר וחביב ומיוחד להקב"ה, ושאינו בגדר "אדם", שהרי תפקידו של אדם הראשון בעולם עבר לישראל. ואמנם, גוי כזה, כל זמן שלא הפך לשונא של הקב"ה והוא שומר את שבע מצוותיו, אסור לנו לשונאו ולבזותו, אך אין כלפיו מצוה חיובית של כבוד ואהבה. והשלישי הוא האדם - ואף [[צח]] מישראל - שהפך לשונאו של ישראל, ואדם זה מותר ואף מצוה לשונאו ולבזותו, כמו שנכתוב בעז"ה להלן.

 

מכל מקום, אדם בישראל העומד בריעות עם הקב"ה, מצוותיו ותורתו, מצוה רבה ויסודית ועליונה לאוהבו ולכבדו בכל לִבנו, ולמסור את נפשנו עליו כדי להצילו ולעוזרו. ולכן צוּוינו (ויקרא יט:טז): "לא תעמוד על דם רעך, אני ה'". ואמרו חז"ל (סנהדרין עג.): "מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל: 'לא תעמוד על דם רעך'". ומי שיכול להצילו ואינו מצילו, על זה נאמר שם: "אני ה'". ואמרו חז"ל על זה (לקח טוב, ויקרא שם): "בדבר שבלב נאמר בו אני ה'", כלומר, אני ה' יודע בדיוק אם ניסיתָ להציל או אם לא ניסיתָ. ובענין זה, כמו בכל ענין שכתוב בו "אני ה'", זהו דבר המסור ללבו של אדם, ועל זה נאמר "ויראת מאלקיך". ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כד:י-יב): "הִתרַפִית ביום צרה, צר כֹחכָה; הצל לקֻחים למות ומטים להרג אם תחשֹוך; כי תאמר, הן לא ידענו זה - הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו". וז"ל האבן עזרא שם: "התרפית ביום צרה הבאה על חברך ולא הצלתו... אם תחשוך מן הלקוחים למות בבא צרתם, שתאמר: לא היינו יודעים עת נלקחו למות. הלא תוכן לבות לעשות רצונו, ונוצר נפשך ממות הוא יבין וירא שלא אבית להצילם וישיב לאדם כמוך כפעלך, שתהיה בצרה כמוהו ולא תמצא מציל". וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כא:יג): "אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יענה".

 

אכן, המצוה של אהבת ישראל עומדת ברומו של עולם. והחובה להציל אדם מישראל מסכנת מוות, כוללת מוות רוחני. וזוהי הלכה פסוקה בשו"ע (או"ח, הל' שבת שו:יד): "מי ששלחו לו [בשבת] שהוציאו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לג' פרסאות [אע"פ שיש מי שסובר שזה איסור דאורייתא, ומכאן מוכח שחובה לחלל את השבת להצלה זו אפילו במלאכה דאורייתא]. ואי לא בעי, ב"ד גוזרין עליו". והסכימו הפוסקים שלאו דוקא בבִתו עסקינן, אלא בכל אחד מישראל, אם ניסו גוים להוציאו בכח מעם ישראל שימיר דתו כמו בענין זה, חייב אדם אפילו לחלל את השבת, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, כי מוטב שיחלל שבת אחת כדי להציל אחד מישראל, משיחלל שבתות כל שאר ימי חייו. וגם חובה זו היא מתוך מצות אהבת ישראל ומתוך החובה של הערבות וההתחייבות של כל אחד מישראל לזולתו.

 

אמרו חז"ל (סוטה לז:): "אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים". ופירש רש"י: "שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו". וכן אמרו חז"ל (שבועות לט.): "כל ישראל ערבים זה בזה". הערבות של ישראל, משמעותה שהאדם נכנס תחת חברו ובמקומו, מלשון עירוב ותערובת וחליפין. וכך אמר יהודה ליעקב בענין בנימין (בראשית מג:ט): "אנכי אערבנו מידי תבקשנו". ואכן, כאשר חשב יהודה שיוסף מתכוון לקחת את בנימין לעבד, אמר לו (שם מד:לב-לג): "עבדך ערב את הנער מעם אבי... ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני...". כל אחד מישראל ערב בעד כל שאר עם ישראל, כי כולם קשורים בחבילה אחת של העם הקדוש, עם הסגולה. ובע"ה נראה להלן גם את הצד השני של מטבע אהבת ישראל והערבות שבה, דהיינו, המצוה על יהודי להוכיח את חברו מישראל כדי שיחזור למוטב, ובזה עושה לו המוכיח מצוה וטובה גדולה. יתר על כן: מצות ערבות המחייבת תוכחה היא גם הבסיס לכך שהקב"ה נותן שכר קבוצתי [[צט]] ומעניש עונש קבוצתי את עם ישראל, מכיון שכולם עם אחד. התוכחה היא מצוה רבה לכל אחד מישראל.

 

האהבה והכבוד והיראה לרעהו מישראל שנברא בצלם אלקים ושנתקדש במעמד הר סיני כנבחר ה', הם חובה על כל אחד מישראל שהוא חלק מאותו עם נבחר. על כל אחד מישראל להתגדל ולהתקדש ע"י אהבתו וכיבודו של הזולת מישראל, שבכך הוא מעריך ומכבד את הנבחר והקדוש שנברא בצלם ה' ושנבחר בסיני לסגולה, ובכך למעשה הוא מעריך גם את עצמו. התועלת הזאת היא מלבד התועלת העיקרית של הכנעת היצר ושבירת ה"יש" שהן תכלית האדם, ומרוממות ומקדשות אותו. "ואהבת לרעך כמוך". ברגע שאדם משווה את הזולת, את כבודו ואהבתו, לעצמו, באותו רגע נופלות חומות האנוכיות, כי אז הוא אינו מיוחד ומרכז העולם, ואין לו במה להתגאות. כי הגאווה, כמו שאמרנו, היא שורש כל הרע שבעולם. וכן אמרו חז"ל (מס' דרך ארץ זוטא, פרק א): "אם אומרים עליך אחרים דבר רע, אל תענם - גדול [דבר רע גדול שאמרו עליך] יהיה בעיניך כקטן. אם אמרת על אחרים דבר רע, קטן יהיה בעיניך כגדול, עד שתלך ותפייס עליו... הוי אוהב את הבריות ומכבדן. העבר רצונך מפני רצון חבירך... העבר רצונך ורצון חברך מפני רצון שמים...".

 

וכן כשחלה ר' אליעזר (ברכות כח:), "נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: רבינו, לַמְדֵנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העוה"ב. אמר להם: היזהרו בכבוד חבריכם..." (עיין שם בכל הענין).

 

ואל תהא מצוה זו של כבוד החבר קלה בעיניך, ידידי, ושים על לוח לבך תמיד את דברי חז"ל (חגיגה ה.): "רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי: 'כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם' (קהלת יב:יד) - עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו? מאי 'על כל נעלם'? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס". עד כדי כך היא מצות כיבוד האדם מישראל! מצוה המגיעה אפילו עד לכינה ולרוק.