לק"י
בספר כתיבת יד מתימן, מעשה ביהודי אחד בעל מלאכה פשוט אשר לא זכה אמנם ללמוד הרבה, אך עשה לו מנהג בכל יום ששי אחה"צ, היה הולך וטובל במקוה טהרה, לובש בגדי שבת והיה יושב בקרן זוית ביתו, ואומר שיר השירים מלה במלה בשמחה רבה ובניגון יפה. והיה מאריך בשיר השירים כשתי שעות לערך. אחר מותו, בי"ד העליון דנו אותו לפי מעשיו לרדת גהינם. מסרו אותו ביד השמש להוביל ולמסור אותו ביד ממונה של גהינם. כשהוא נמסר בידי הממונה, והנה פתאום נשמע קול רעש של מזמרים שיר השירים בניגון נפלא, קול המנגינה היתה עריבה ומושכת. עד שנשתתק כל תנועת הגלגלים, בכללם גם האש של גהינם, הממונה שגם הוא נמשך אחרי הקול, עמד מחכה עד שייפסק אותו הקול של שיר השירים, והנה מרגע לרגע הקול והמנגינה הולך וחזק, אזי בראות הממונה של גהינם שגם האש בגהינם נפסק כעס מאד וקרא לשמש שיקח את האיש בחזרה, כי כל זמן שזה האיש עומד שם, שיר השירים ומנגינתו אינו פסק, וכל זמן ששיר השירים נמשך אזי כל גלגלי גהינם עומדים. השמש החזיר את האיש לבית דין העליון, גם בי"ד של מעלה פסקו כדברי הממונה ושחררו את האיש והביאוהו למחיצתו. הנפטר בא בליל שבת לרב העיר בחלומו, וסיפר לו את כל העניין כדי לזכות את הרבים להתנהג כמוהו. וכתב מוהר"ן זצ"ל כל הרפואות שבעולם מרומזים וכלולים בשיר השירים, והוא מועיל לכל מי שזקוק לרפואה או לאיזה ישועה שהוא יכול להפקד בברכת ישועה ורחמים ע"י אמירת שיר השירים.
מתוך ספר אהבת חיים פרשת וארא עמ' מ"ח
