מאור הפרשה – פרשת ראה
מצות ישוב ארץ ישראל
"כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם"
מצוה דאורייתא, ולא רק מצוה אלא מצוה רבה השקולה כנגד כל המצוות, ולא רק כנגד כל המצוות אלא היא קודמת לכולן כי כולן תלויות בה ובתוכה הן נעשות ומצֻווֹת - היא מצות ישוב ארץ ישראל. כך נאמר במקרא (דברים יב:כט): "כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם". כאן נאמרו בפירוש שתי המצוות הקשורות בארץ ישראל. האחת, גירוש הגוים - "אשר אתה בא שמה לרשת אותם", ותירגם אונקלוס: "די את עליל לתמן לתרכא יתהון [כלומר, לגרש אותם]". והשנייה, "וישבת בארצם" - שמצוה לשבת בארצם, בארץ ישראל.
על פסוק זה אמרו חז"ל (ספרי, ראה פ): "'וירשת אותם' - מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חו"ל, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים' (דברים יא:לא-לב), וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ומעשה בר' אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים'. חזרו ובאו להם למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".
כאן אמרו חז"ל במפורש, שישיבת ארץ ישראל היא לא רק מצוה אלא מצוה כה רבה עד שהיא שקולה כנגד כל המצוות. כמו כן, עולה מכאן בבירור, שאין מצות ישוב ארץ ישראל תלויה בקיום בית המקדש, כי הרי שני המעשים הנ"ל אירעו אחרי חורבן בית שני, ומ"מ קבעו התנאים שישיבת ארץ ישראל היא מצוה מן התורה, וכך גם האיסור לצאת ממנה.
כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה
עוד אמרו חז"ל (תוספתא ע"ז ה:ב): "ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים ולא בחו"ל אפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה. והקבור בארץ ישראל כאילו הוא קבור תחת המזבח. לא יצא אדם לחוצה לארץ אלא אם כן היו חטין סאתים בסלע. אמר רבי שמעון, במה דברים אמורין, בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא. וכן היה ר"ש אומר: אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי ציבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב, והיו כל ישראל קיימין על אדמתן, שנאמר (רות א:יט): 'ותֵהֹם כל העיר עליהן', מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב. הרי הוא אומר (בראשית כח:כא): 'ושבתי בשלום אל בית אבי', שאין ת"ל 'והיה ה' לי לאלקים', ואומר (ויקרא כה:לח): 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים', כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם א-לוה, אין אתם בארץ כנען איני לכם לא-לוה... וכן דוד אמר (שמואל א כו:יט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'' וגו', וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד ע"ז? אלא שהיה דוד דורש ואומר: כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאילו עובד ע"ז, דכתיב (ירמיהו לב:מא): 'ונטעתים בארץ הזאת באמת [בכל לבי ובכל נפשי]', אינן עליה, אין נטועין לפני באמת, לא בכל לבי ולא בכל נפשי".
וכן אמרו בגמרא (כתובות קי:): "תנו רבנן, לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (ויקרא שם): 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'. וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוה? אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו:יט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז".
עוד קבעו חז"ל, שהבעל כופה את אשתו לעלות לארץ ישראל משום מצות ישוב ארץ ישראל, וכן האשה את בעלה ואפילו העבד את אדונו. כך שנינו במשנה (כתובות קי:): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין...". ובגמרא שם: "הכל מעלין - לאתויי עבדים". וז"ל רש"י: "היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו" (ועיין בר"ן שם שהביא בשם הראב"ד, שאפילו עבד כנעני יכול לכוף את אדונו להעלותו לארץ ישראל, שהרי גם הוא חייב במצוות כמו אשה, עיין שם). וממשיכים חז"ל (שם): "תנו רבנן, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת, כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה".
מצות ישוב ארץ ישראל – מצוה לדורות
משנה זו נפסקה להלכה לדורות ע"י הפוסקים: הרמב"ם (הל' אישות יג:יט-כ), הרי"ף (כתובות קי:), הרא"ש (שם פרק יג סימן יח), הסמ"ג (לאוין פא), פסקי הרי"ד (כתובות שם), ריטב"א, ר"ן ונימוקי יוסף (שם) ועוד ועוד, משום שמצות ישיבת ארץ ישראל היא מצוה לדורות. וכן פסק המחבר (שו"ע, אבן העזר עה:ג-ד), עיין שם. וז"ל הפתחי תשובה (שם ס"ק ו): "הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות, מקרא ד'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא:לא), וכי היא שקולה כנגד כל המצוות (כדאיתא בספרי). וגם התרומת הדשן בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה. איברא התוס' בכתובות בשם ר' חיים כהן כו', אמנם הרי"ט בתשובותיו סימן כח ובחידושיו לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס', ולאו דסמכא היא כלל. והדין עמו, וכ"כ בעל נתיבות משפט. וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתניתין...".
הרב מאיר כהנא, אור הרעיון
אסור לרחם על רשעים
"ונתן לך רחמים ורִחַמך"
כל כך גדולה היא המצוה של רחמים ורחמנות. אך זאת תמיד במקום ובזמן הנכון לפי קביעת ההלכה, תמיד על פי המושג של הקב"ה. ולעולם אל נשכח את המצוה שלא לרחם במקום שאסור לרחם. כך אמרו חז"ל (שבת קנא:): "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים". והתבונן ידידי, והבן, שחז"ל למדו את זה מהפסוק בעיר הנידחת (דברים יג:יח): "ונתן לך רחמים ורִחַמך", פסוק שנאמר אחרי המצוה להשמיד ולשרוף את העיר. דוקא זה מורה על גזירת ה', שהגדרת המדה של רחמים ואהבת ישראל היא כפי שהוא יתברך קובע, ולא כפי הרחמנות של טיפשים, עובדי התרבות הזרה. כי בד בבד עם מצות אהבת ישראל ומצות הרחמנות אלו על אלו, באה גם מצות השנאה לאדם בישראל הפורק עול, ומשום כך מכונים פורקי העול על ידי חז"ל בכינוי "שונאיהם של ישראל"....
באבוד רשעים רינה
הנה התורה הקדושה, תורת חיים ותורת חסד, מסרה לנו מצוה של עיר הנידחת, ובה נצטוינו על ידי אבינו אב הרחמן, שאם נשמע על עיר שהודחה על ידי בני בליעל, והלכו יושבי העיר ועבדו ע"ז, עלינו ללכת ולהשמיד את העיר ואת כל יושביה ורכושה, עד שתישאר תל עולם. כך נאמר (דברים יג:טז-יט): "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב... ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך... ונתן לך רחמים ורחמך והרבך... כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור את כל מצוותיו... לעשות הישר בעיני ה' אלקיך". ועל הפסוק "כליל לה' אלקיך", אומרים חז"ל (סנהדרין קיא:): "אם אתם עושים דין בעיר הנידחת מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני...".
והרי לפי מחשבותינו הדלות והצרות נשמע דבר זה כשיא האכזריות ח"ו! אך "א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות", ותורת ה' תמימה, וכולה אמת ויושר, חסד ורחמים. ואם כן, כל כך למה? התשובה הצלולה נמצאת בסיום המשנה (שם), וז"ל: "שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם". ועל משנה זו אומרת הגמרא (שם, סוף המסכת): "ת"ר, רשע בא לעולם, חרון בא לעולם, שנאמר (משלי יח:ג): 'בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה'. רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר (שם יא:י): 'ובאבוד רשעים רנה'".
ברור, כמו שאמרנו לעיל, שדבר זה חייב להיות אך ורק לשם מצות ה', וללא שום הנאה אישית או נגיעה פרטית. וכך כותב רש"י (דברים יג:יז): "לה' אלקיך - לשמו ובשבילו". וכן כתב האבן עזרא (שם): "כליל - כלה לה' אלקיך, בעבור כבוד השם תשרפנה באש". ודעת זקנים (שם) כתב: "כדי שיוודע לכל שלשם הקב"ה חרבתם העיר ולא ליהנות מממונם".
בענין זה כתב אור החיים הקדוש שם (פסוק יח): "כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנידחת לנקמה אנושית, יש מקום להנמשך מהדבר; משא"כ עתה, שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו: 'כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור את כל מצוותיו', כי כשעושים משפט בעיר הנידחת כאילו קיימו כל מצוות ה' כאומרם ז"ל". דבר עצום לימדנו פה קדוש. הרי אין מצוה בתורה יותר קשה על היהודי מאשר להשמיד עיר שלמה של יהודים, וכל טבעו מורד נגד צו זה. ואם בכל זאת הוא מתגבר על אנוכיותו וכופה את יצרו לה' במצוה זו, כמה גדול שכרו; כמה המליך עליו את מלך מלכי המלכים; כמה קיבל עליו את עול מלכותו! אכן, הרי זה כאילו קיים את כל מצוות ה'.
הספרי אומר על זה (ראה צו): "'כי תשמע בקול ה' אלקיך' (דברים יג:יט) - מכאן אמרו: התחיל אדם לשמוע קמעה, סופו משמיעים לו הרבה... 'לעשות הישר בעיני ה' אלקיך' - זו שאמר רבי ישמעאל: הישר בעיני שמים". כלומר, ולא הישר בעיניך. ואמר בעל הטורים (שם:יח): "שלא תדאג לומר: החרבתי עיר ויושביה, לכן מבשרך לומר שלא תדאג וירחמך וירבך". ושוב נביא מדברי דעת זקנים (שם): "בשכר שלא ריחמת על מכעיסיו, הוא ירחם עליך".
הרב מאיר כהנא, אור הרעיון
'ובך לא ימשולו'
(ו) ...ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשוֹלו. פירש רש"י: "'ומשלת בגוים רבים' - יכול גוים אחרים מושלים עליך? ת"ל: 'ובך לא ימשולו'". והכוונה היא, שאפשר שישראל ימשול בגוים קטנים רבים וגוי אחר ימשול על ישראל, כגון מדינת ישראל היום המושלת בערבים רבים, אך בכל זאת ארה"ב מושלת עליה. וזה משום שאינם מאמינים בה', ואילו היו אכן מאמינים בו, הברכה היתה מלאה, ש"ובך לא ימשולו" - שום עמים.
הרב מאיר כהנא, פירוש המכבי דברים
שבת שלום
