לא יהיה פיוס לאומי עד אשר רבי המדינה יצהירו בפה מלא: אשמנו, בגדנו, גזלנו, כזבנו ותעתענו
הרב ישראל רוזן
26/07/09 | 13:35
אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ...
עֲלֵי אַרְמוֹן אֲשֶׁר נֻטַּשׁ...
עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ
וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם...
עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ...
עֲלֵי קוֹלוֹת מְחָרְפֶיהָ...
וְעַל רִגְשַׁת מְגַדְפֶיהָ בְּתוֹך מִשְׁכַּן חֲצֵרֶיהָ
עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ
וְעַל תַּחַן יְצַוְּחוּ לָךְ קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ
(מתוך קינות (אשכנז) לת"ב. מחבר אלמוני)
לא התאוששנו
ארבע שנים לחורבן גוש קטיף! ועדין האדמה רועדת! עדין מהלכים בתוכנו אלפי נפגעים שטרם שוקמו, ומי יודע האם יזכו לכך אי פעם. והשיקום איננו רק פיצוי הולם ויכולת לשוב למעמד האישי, המשפחתי והכלכלי כבעבר, אלא מזור לפגיעה נפשית עמוקה ולתחושת הנבגדות היוקדת. ובפיהם השאלה הנוקבת: במה אשמנו שלקינו בכפליים, בגירוש מן העיר ובאכילת דגים מעופשים?
והשאלה היותר נוקבת איננה רק על שפתותיהם של עקורי חבל עזה, אלא על לב כולנו: לשם מה? מה הרווחנו? האם, במבט לאחור, שיפרנו עמדות בטחוניות או מדיניות? או אולי כלכליות? ושמא פנים-חברתיות? האם העולם חדל מלראות בנו אחראים לגורל אוכלוסיית רצועת עזה? או שמא להפך, העולם כולו ממשיך להטיח בנו אשמת כליאה של מיליון בני אדם, ודוגלי זכויות האדם - כולל כאן בתוכנו - אינם חדלים מלהצביע עלינו כ'פושעי מלחמה'.
יודעי-דבר טוענים כי התמורה לפינוי גוש קטיף היתה הבטחה אמריקאית חשאית לאפשר עיבוי התנחלויות במסגרת גידול טבעי. מי יודע? ובודאי לא ניתן להעריך האם אכן מדובר היה בתמורה ראויה. מה שברור הוא שתמורה זו ירדה לטמיון, והתנדפה כאבק פורח, בעלות הנשיא החדש לכס הנשיאות בארה"ב, והתכחשותו להבטחות המימשל הקודם.
בחלוף ארבע השנים, ובעקבות שתי מלחמות שעברנו בפרק זמן קצר זה, ברור לי יותר ויותר כי שוב נשוב לגוש קטיף, במהרה בימינו. בינתיים, כמה הערות בפי, בעקבות העקירה שחווינו.
לא נשכח!
ראשית, טיפוח זכר גוש קטיף ושימור הלהבה הבוערת ב'לפיד השיבה'. כך אירע לגוש עציון אשר י"ט שנה נשאנו נהי וקינה לחורבנו, ערב הכרזת המדינה בתש"ח, וצרבנו בתודעתנו את האתגר והחזון - "עוד נשוב"! ואכן, שבנו בתשכ"ז. עַם הנצח משקע זכרונו גם בספר תפילותיו; בראש המדור העתקתי קטעי משפטים מתוך קינה ידועה (בכל מקהלות האשכנזים) לתשעה באב, והם ראויים גם לענייננו.
אני מציע לכל בעלי היוזמות והרעיונאים בקרבנו להציע דרכי זכרון וטיפוח המורשת. ואני מזהיר בהדגשה: אל לה למורשת קטיף להבליט את האופי הדתי של חלוצי חבל עזה, ואת מוסדות התורה המפוארים ששכנו שם. אם המטרה היא להנחיל את המעש הציוני לדורות - המסר צריך להיות לאומי, ציוני ומכורתי (=אהבת מולדת). לא פוליטי, לא בטחוני, לא כלכלי, לא אקולוגי ואפילו, כבר אמרנו, לא דתי...
לא נסלח!
מעבר ל'צריבת הזכרון', ולקריאת הכיוון "נשוב!", אני מציע לשוב ולטרטר חזור וטרטר באזני עמישראל, בארץ ובתפוצות: לא יהיה פיוס לאומי עד אשר רבי המדינה יצהירו בפה מלא: שגינו! אשמנו, בגדנו, גזלנו, יעצנו רע, כזבנו ותעתענו.
ובעמדי בזוית מבט זו איני יכול שלא להיזכר במחולל המהלך הנפשע, ובעיקר ב'תהליך קבלת ההחלטות' הקיסרי, של היוזם והמבצע אריאל שרון. הלה מנותק מן העולם החיצון מזה 43 חדשים, ובמדור זה כיניתי בעבר את מצבו כנתון ב'כף הקלע'. רחוק אנכי מלכהן כ'מקובל' וכשולח-יד במיסטיקה, אך לבי אומר לי כי בקשת מחילה אמיתית ועמוקה, מצד סובביו וממשיכי דרכו - תיטיב עמו; עם גופו, רוחו ונשמתו. משום מה עולה בראשי אסוציאטיבית תפילת הכהן הגדול ביום הכפורים: "ועל אנשי השרון היה אומר שלא ייעשו בתיהם קבריהם, ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל" (ירושלמי יומא ה, ב)...
המאמר מתפרסם בעלון "שבת בשבתו".
