לק"י
מאור הפרשה – פרשת קרח
מחלת הקנאה
קורח נתמלא קנאה, והיא היא שהביאה אותו לחלוק על משה רבנו ועל הקב"ה. וז"ל חז"ל (במדבר רבה יח:ב): "ע"י מה נחלק [קורח]? ע"י אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו... אמר קורח: ארבעה אחים היו אחֵי אבא, שנאמר (שמות ו:יח) 'ובני קהת - עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל'. עמרם הבכור, זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות. מי ראוי ליטול את השניה? לא השני [יצהר]... אני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות, והוא עשה בנו של עוזיאל, קטן של אחי אבא, יהי גדול עלי?".
ומקנאה זו יצאה מחלוקת שהרגה רבים וטובים בישראל, וגרמה לפילוג ולתסיסה בקרב עם ישראל כאשר קורח הסית והדיח. וכך מביא ילקוט שמעוני (תחילת קורח) ממדרש שוחר טוב, וז"ל: "'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א:א) - זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר (במדבר טז:יט) 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה', התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן, אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו' (דברים כב:י); באת לזרוע, אמר לה: 'שדך לא תזרע כלאים' (ויקרא יט:יט); באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה; באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני; הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה, תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה 'כל הבכור אשר יולד' וגו' (דברים טו:יט). הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הוולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה, תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה 'וראשית גז צאנך תתן לו' (דברים יח:ד). אמרה, אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה, תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה, אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: 'כל חרם בישראל לך יהיה' (במדבר יח:יד). נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה".
אכן, מחלה איומה היא הקנאה. וז"ל רבינו בחיי (כד הקמח, ערך קנאה): "'חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה' (משלי יד:ל) - כי מדת הקנאה היא היפך 'לב מרפא', וכן 'רקב עצמות', שהוא המיתה, היפך 'חיי בשרים'. והכוונה לומר, כי במדת 'לב מרפא' יחיה ובמדת הקנאה ימות. ואמר 'רקב עצמות', שהוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה...". זאת היא מחלת הקנאה שמוציאה את האדם מן העולם הזה ומעוה"ב.
לכן, על המחלות הממאירות של התאוה והחמדנות והקנאה והכבוד, אמרו חז"ל (אבות ד:כא): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". מי שרודף בטירוף התאוה והחימוד והקנאה את הכבוד ואת העושר, אין לו חיים בעוה"ז ולא יהיו לו חיי עוה"ב.
אור הרעיון
רשעים בחייהם נקראים מתים
"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה"
"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" (במדבר טז:לג). כי קורח ועדתו נקראו רשעים, כי כולם היו בעלי מחלוקת, ודתן ואבירם בנוסף לזה היו גם עזי פנים. ואמרו חז"ל (במדבר רבה יח:יב): "ארבעה נקראו רשעים: הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו... והלווה ואינו משלם... ומי שיש בו עזות פנים... ומי שהוא בעל מחלוקת". יתר על כן: קורח גם כפר בתורה מן השמים, כמו שאמרו (תנחומא, קורח ח): "וכך קורח נחלק על משה ואמר: מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברים האלה". משום כך, רצה הקב"ה ללמד את הלקח של "מתים" ו"נעלמים", שהרשעים כבר בחייהם נבלעים ונעלמים וכאילו מֵתים. על כן ציווה על האדמה לפצות את פיה (במדבר שם): "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל". ואמרו חז"ל (תנחומא, שם ט): "יש אומרים חיים נדונין עד עכשיו". ובכך, יצר הקב"ה לקח ממשי וחי לעיני כל העדה, שהרשעים, שלכאורה הם חיים, נבלעים תחת לאדמה שעליה היו צריכים לחיות ולהתעלות ולהתקדש, והם חיים נבלעים ונעלמים, כסמל לכך שאיבדו את החיים וכאילו כבר מתו ונבלעו בקבר.
זאת ועוד: הרשע מנסה להתעלם מתפקידו וממשימתו בעולם, ובזה שהוא מתעלם, הוא פורק עול עולם, והקב"ה צווח "לא תוכל להתעלם" (דברים כב:ג). הפסוק מדבר באבידה, שהרואה אותה חושב שיוכל להתעלם ממנה כאילו לא ראה אותה (כמו שכתב שם רש"י: "לכבוש עינך כאילו אינך רואה אותו"), ועל זה מכריז הקב"ה "לא תוכל להתעלם" - "לית לך רשו [רשות] לאתכסאה" (אונקלוס), אך יותר מזה שאין לך רשות, לא תוכל, ממש, כי הקב"ה יודע נסתרות ומחשבות נעלמות. וכן אצל הנותן זרעו למולך נאמר (ויקרא כ:ד-ה): "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא... ושמתי אני את פני באיש ההוא". וכן נאמר (יחזקאל כב:כו): "ומשבתותי העלימו עיניהם וָאֵחַל בתוכם". אין מנוס ואין בריחה מהקב"ה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (ויקרא יט:לו) "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", וז"ל (ב"מ סא:): "אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית ["מלוה מעותיו לישראל ברבית, ואומר של נכרי הם" - רש"י, ועיין תוס' שם ד"ה שתולה], וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו [צבע הדומה לתכלת, ורמאי הוא]... ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל". כלומר, גם עבירה שהיא בסתר ושהאדם חושב שהעלים אותה, הקב"ה רואה ויודע. ולא רק שלא יוכל האדם להתעלם מתפקידו, אלא בזה שהוא מנסה להתעלם, הוא נעלם מן העולם.
ומשום כך קרא הקב"ה לחטאים "עלומים", שנאמר (תהלים צ:ח): "שַתָ עֲוֹנותינו לנגדך, עלֻמנו למאור פניך". פירוש: שמת לנגדך את העוונות שניסינו להסתיר ממך, ואת עלומינו - החטאים שניסינו להעלים - שמת למאור פניך, כי אין כל נסתר ונעלם מנגד עיניך, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם מד:כב): "כי הוא יודע תעלומות לב". על כן כינה הקב"ה את הרשע המנסה להתעלם מתפקידו בעולם, "נעלם". הוא, שניסה להתעלם, כבר אינו נחשב כנוכח בארץ החיים. נעלם הוא ונבלע.
תורתנו הקדושה חידשה לנו חידוש גדול ועצום: צדיק אפילו במיתתו נקרא חי, ורשע אפילו בחייו נקרא מת, כי תורתו של הצדיק ומעשיו הטובים נשארים לעולם לדוגמה ולמשל. כך אמרו חז"ל על הפסוק (קהלת ט:ה) "כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה", וז"ל (ברכות יח.): "'כי החיים יודעים שימותו' - אלו צדיקים, שבמיתתן נקראו חיים... 'והמתים אינם יודעים מאומה' - אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים, שנאמר (יחזקאל כא:ל): 'ואתה חלל רשע, נשיא ישראל' [על צדקיהו המלך נאמר, כשעוד היה בחיים]. ואי בעית אימא מהכא: 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת' (דברים יז:ו); חי הוא, אלא המת מעיקרא [שנחשב כמת עוד מקודם]".
אור הרעיון
והזר הקרב יומת
נוכחותם של טמאים וערלים, גוים בני ישמעאל השונאים את ישראל ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, על מקום מקדשנו, ההר שאליו נשאו עיניהם דורות ומאות, המקום שנגזר עליו "והזר הקרב יומת" (במדבר יח:ז), מקום קודש הקדשים אשר רק "אישי כהן גדול" נכנס לתוכו פעם אחת בשנה, הוא מעשה חירוף וגידוף כלפי שמיא. מלכות הזלה מוסרת לישמעאלים הטמאים את הבעלות ואת האדנות בהר מקדשנו, ובו בזמן מונעת מזרע קודש, עמו של הקב"ה, לעלות למקומות המותרים. והרי כל השומע תצילנה שתי אזניו,
ועל זה תשב ציון חגורת שק, אבלה וקודרת. הייתכן חילול השם יותר חמור מזה? ובמיוחד, כאשר הסיבה לכך היא פחד הכופרים מהגוים וחוסר בטחון מוחלט בה' - מה נאמר, מה נדבר, ומה נצטדק? וכי אפשרי חילול השם יותר משפיל מזה, כאשר ישראל הופכים את ברכת ה' ואת חסדיו של אתחלתא דגאולה, שהם קידוש השם, לסיוט ולתועבה ולקיא צואה של חילול שמו, שעוד לא היה כמוהו? חרון אף ה' מרחף על ראשינו, ואוי לעלבונו של הר מקדשנו. להוריד את הישמעאלים הארורים ממקום מקדשנו, ולהסיר את חרפת מסגדיהם המכעיסים את הקב"ה מדי יום - הרי אלו חובה קדושה, אם נקווה להציל את נפשותינו מיום הזעם.
אור הרעיון
שיהיה לכולם שבת שלום ויישר כח על הפעילות בפורום! 
מתן..
נושא: מאור הפרשה-פרשת קורח מאוצרותיו של הרב הקדוש הרב כהנא הי"ד!מומלץ! (נקרא 1795 פעמים)