http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3367177,00.html
במשך שנה אחת מהסדיר שירתתי בגדס"ר (יחס"ר) 585---גדוד של בדואים שמסייר לאורך הגדר עם עזה. תמיד נדהמתי מהשנאה שרחשו הבדואים ל"פלשתינאי-ם". כשהיו תופסים מסתנן, לא משנה בן כמה, אפילו 14-15, ואפילו אם הסתנן לא בשביל לעשות פיגוע אלא בשביל למצוא עבודה, היו קושרים אותו באזיקונים ומכניסים לו מכות רצח, ורק אחרי זה מעבירים אותו לשב"כ (שגם בטח היו מכסחים לו ת'צורה).
אבל הבדואים, כמו הדרוזים, נאמנים למי ששולט ברגע הנוכחי---אין להסתמך עליהם, וכשהם מרגישים חולשה, מתגברת אכזריותם. כשהם צעירים, ונותנים להם לשחק בלהיות חיילים ומורעלים, מעניקים להם צל"שים, ונותנים להם לפקד על "צוות", זה מוצא חן בעיניהם, והם מוכנים אפילו לסלוח ולהבין את מבטי השנאה והבוז שמפנים כלפיהם הג'ובניקים היאהודים במפקדה, אבל מה קורה כשהם מתבגרים, ומתחילים להתעניין בהיסטוריה של השבט שלהם, בפוליטיקה? הם, כמו הדרוזים, קשורים לאדמה (הלוואי שהיהודים היו קשורים כך לאדמת א"י הקדושה!), ורואים אותה כשלהם. ולכן, זה היה רק עניין של זמן עד שגם הבדואים ה"ידידותיים" של אתמול הפכו להיות לשכים בעינינו ולצנינים בצידנו, בדיוק כמו ה"פלשתינאי-ם".
מעבר לשיקולים פרגמטיים, הכי חשוב (לנו) על פי התורה ועל פי הרמב"ם, זה שנאסר עלינו לתת ללא יהודי כל תפקיד שררה. היינו התופעה של קצינים בצה"ל ושוטרים בדואים שמופקדים לשמור על שלום הציבור---מנוגדת להלכה. "אפילו ממונה על אמת המים"! "ואין צריך לומר לא דיין ולא נשיא". מסכן הרמב"ם, מתהפך בקברו.
