בס"ד
להיות כהניסט
מאת: אוהד קמין
"אם ממשלה או מלך בישראל קובעים חוק או גזירה נגד חוקי התורה, חוקי הקב"ה, חובה לסרב לה. אין כאן ישראל המורדים בממשלה ומפירי חוק, אלא יש כאן ישראל המבקשים לקיים את החוק המנסה למנוע מיהודים לחיות על פי החוק. לא רק שאסור לקבל ולציית לגזירה או לחוק ממשלתי שהוא בניגוד לתורת ה', אלא, וקל וחומר הוא, שאסור לסייע לעוברי עבירה אלה במימושו."
כוח החיים של השורות הללו אינו קשור בשום פעילות פוליטית, משיכה בחוטים מאחורי הקלעים, פופוליזם או שלמונים. כוחם של המלים הללו נמצא בהגיון השקול שלהם, בארגונן השכלתני, בעומק, באבחנה החדה בין המושגים הרלוונטיים, בלוגיקה השלמה ובעברית הרהוטה והברורה שבה משודרים הרעיונות האלה.
אין צורך להסכים עם הכתוב; ניתן גם להתווכח עימו, להציג לו דעה נגדית, להציג ביקורת, להראות ליקויים, שגיאות וכיו"ב. אי אפשר להתעלם מכך שכותב הדברים היה אדם שהציג לפני קוראיו עמדה בדרך האנושית הנכונה ביותר: דרך הרוח. לכן, חובה מוסרית היא להוקיע את מי שמציג את כותב הדברים הללו כפושע – ורבים הם שעשו זאת.
כי שורות אלה נכתבו על ידי הרב מאיר כהנא, איש רוח יהודי גדול, בן המאה ה20. הן מופיעות באחד מהספרים שבו דברים רבים שכתב, כדי להסביר את עמדותיו. כאיש רוח אמיתי – ויהודי – טרח הרב כהנא זצ"ל לנמק, להבהיר ולתרץ רבות מההשקפות שהפכו אותו, בעיני מתנגדיו, לסמל לרוע אנושי. מתנגדים אלה הפכו בכך את עצמם לסמל כזה.
אין מהות שמסמלת יותר את הרוע האנושי מאדם שאינו מאפשר לבני אדם אחרים את האנושי – את ביטויה הראשי של הרוח האנושית: הבעת דעה.
וזו הדרך בה נוקטים אנשים נבערים, כאשר הם נתקלים ברעיונות הגורמים להם לחשוש, ברוח המפחידה אותם, רוח הגדולה מכדי שהם יכולים להתמודד עימה בצורה רוחנית. ואז הם פונים למלחמה באמצעות החומר: לאלימות.
בידוע הוא שכאשר אדם רע אינו מצליח להתמודד באופן שכלתני עם רעיון שהוא אינו מסכים עימו, הוא פונה לדרך האלימות. ולכן מצא עצמו כך הרב כהנא נרדף על דעותיו בסגנון הפראי ביותר, על ידי אנשי ציבור נבערים מדעת, אשר לא רק שלא הציגו כל התנגדות רעיונית אמיתית לרעיונותיו, אלא אף הוקיעו אותו, הקיאו אותו, גזרו עליו עונשים כבדים – ובסופו של דבר אף התירו, למעשה, את דמו.
אלא שאת הרוח לא ניתן לדכא באמצעות החומר ולא ניתן לנצח רעיון על ידי אלימות. רק טבעי היה שכאשר רעיונותיו של כהנא לא נבלמו על ידי רעיונות נוגדים, היווה הדבר, למעשה, אישור להם – אישור לפחות לכך שהם קבילים כנושא לדיון, לעיון ולהתמודדות.
רעינותיו של איש הרוח כהנא ממשיכים לחיות עימנו, ועל אף האלימות הרבה שמופעלת כנגד המחזיקים בהם על ידי הממשל העויין ובני בריתו, הם ממשיכים להיות חלק משיח חי וחיוני של גוף הרעיונות היהודי, אשר שום רעיון לא הפחיד אותו ולא עצר אותו מעולם.
לאחרונה, בשל התגברות המלחמה שבה אנו נתונים, מלחמה שבה נרצחו גם בנו וכלתו של הרב כהנא (רצח, אשר בהתחשב בעובדות שלעיל, מעמיד סימן שאלה גדול לפני מתכנני המדיניות הבטחונית החשאית של ישראל) נמצאים ממשיכי דרכו של כהנא, ה"כהניסטים", במצב קשה עוד יותר מאשר לפני כן: הם לחוצים בין הפטיש והסדן – בין התנאים הקשים בלאו הכי שבהם נתון היום עם ישראל בשל ההתקפה הערבית, לבין חיצי שירותי ה"בטחון" העוינים את חופש המחשבה והדיבור של מדינה עויינת: מדינת ישראל. בנוסף לכך, נלחמים ביותר מחזית אחת, מוצאים עצמם הכהניסטים ניצבים גם מול התנגדות של חלק מאלה שאמורים להיות אנשי שלומם בשל היותם, כביכול, פוגעים ב"אחדות" מחנה המתיישבים.
המצב המלחמתי הנוכחי, ובמיוחד המצבים שבהם עולה שוב הדיון הציבורי לגבי קונספציית ה"טרנספר" במשולב עם הסיבוכים הכרוכים בפרשת רצח השר זאבי, שאף הוא סבל בחייו מהוקעה והשמצה לגבי נושא זה, מדגיש את העובדה שהמחזיקים ברעיונות כהנא נתפשים על ידי חלק גדול מן הציבור – החלק החשוף לאמצעי התקשורת ה"ממלכתיים" – כפושעים. עובדה זו מטילה על הקונצנזוס של מתנגדי כהנא אשמה כבדה של התחמקות פחדנית מעימות פוליטי על ידי השלכה לתהום הנשיה של תורה שלמה.
אין זה משנה אם תורתו של כהנא נכונה או לא – מה שמשנה הוא שאלה שמתהללים בדחייתם אותה לא עשו זאת כראוי לבן אנוש, בדרך היחידה שבה מותר לאדם אחד להתנגד לדעתו של אדם אחר – על יסוד התנגדות רוחנית רעיונית אמיתית, מתוך הצבעה על כשלים או שגיאות שנמצאים בה. כמה חמור הדבר שחוסר היכולת להתמודדות שכלתנית, האופייני כל כך למחנה השמאל, פשה גם במחנה אלה המחזיקים באופן מוצהר בתורת ישראל ומנהגיה, אשר השיח החפשי והויכוח החי היו מאז ומתמיד נכסי צאן-ברזל שלה.
בני אדם אשר מעדיפים להשמיד את מתנגדיהם הרוחניים, להפקיר אותם או לסתום את פיותיהם, במקום להתמודד עם רעיונותיהם כראוי – כפי שעשו ועדיין עושים לאנשי כהנא – אינם מתאימים לחברה אנושית מפותחת – ואינם יכולים לראות את עצמם כבני אדם, כיהודים או כאנשי רוח, שכן הדרישה היסודית מאנושיות היא שמירת ההתפתחות וההתקדמות של ההישג הרוחני – וזה יכול להישמר רק בתנאי שקיימת היכולת להתמודד עם הצד השני בצורה רעיונית ולא באמצעות אלימות.
הכהניסט הוא אידיאליסט יהודי; הוא ממשיכו העכשווי של הוגה תורה רעיונית, אשר החלק הפוליטי שלה כולל רעיון לגיטימי שעשוי לפתור חלק מהבעיות הבוערות של עם ישראל. הכהניסט העומד על דעותיו ואינו מוותר עליהם למול כל הלחצים וכנגד כל הסיכויים, הוא הלוחם האינטלקטואלי האמיתי של זמננו אשר אינו מוכן להתפשר על האמת שבה הוא מאמין. הכהניסט אינו אלא יורשו ללא חת וממשיך דרכו של הוגה דעות יהודי אשר, על אף שנפל במלחמה על דעותיו וזכרו הופקר על ידי הממסד, לא ננטש על ידי אנשי הרוח האמיתיים, אלה שמצאו בתורתו ענין. הכהניסט שייך לאידיאליסטים הנלחמים כדי לשמור את שלהבתו של גוף רעיוני חשוב בחיים.
אם נתייחס לקטע האפייני לחשיבתו של כהנא, זה אשר הצגנו בהתחלת מאמר זה, הרי מבחינת תוכן הדברים, הדברים שלהם קורא כהנא אינם שונים, עקרונית, מקריאתו של מתתיהו, אשר קרא תגר על שלטונם הזר בישראל של כוחות העוינים לערכי היהדות.
אך עם זאת, ההבדל בין האפשרויות בזמן מתיתיהו לזמננו הביאו את כהנא, אשר פעל ברוח תקופתנו, לפעול כאיש רוח של ההווה: הוא לא ביצע פעולת הרג אלא כתב מאמר.
אך זה לא עזר לו או לתנועה שהקים ולא הגן עליהם או הצילם מידו הקשה של השלטון.
מזה למעלה ממאה שנה מוסכם על אנשי הרוח של התרבות המערבית, כי חברה הומנית, כלומר כזו שמגינה באופן מוצהר על זכותו של האדם לחופש הבעת הדעה, נותנת לבניה את הזכות המלאה להצהיר על דעתם בצורה לא אלימה. זה בדיוק מה שעשה הרב כהנא. למעשה, זה כל מה שעשו הרב כהנא, בניו וממשיכיו הרעיוניים מאז ומתמיד.
זה אולי ידהים ויפתיע מספר אנשים, אך, בניגוד להאשמות, להוצאת השם הרע ולדיבה שבה זכתה – הדבר שבו הצטיינה תנועת כהנא מאז הוקמה, הוא הפעולה האינטלקטואלית.
וזה, אולי, המקום המתאים ביותר לציין כי היסוד העובדתי לאלימות שבה כורכים את שמו של כהנא נובע מדמיונם הפעיל והמכוון של מתנגדי כהנא – ובראשם שלטון השמאל הישראלי, אשר לא הסתפק, כפי שהוא עושה עד היום, במשלוח קבע של פרובוקטורים לכנסי התנועה, אלא אף פעל בעבר – והצליח – לגירושה של תנועת הרב אל מחוץ לחוק.
השמאל, במיוחד, אחראי לשכנועם של רבים כי הכהניסט הוא אדם אלים. באמצעות שטיפת מוח תקשורתית בת עשרות שנים, פעל השמאל כדי להדביק לרעיון הכהניסטי תוית של אלימות – והצליח בכך. הצלחתו זו של השלטון הבולשביסטי (אשר, יש לזכור, שולט במדינה זו גם כאשר השלטון הרשמי מתחלף בבחירות) באה לידי ביטוי בהוקעתו העקרונית של הרעיון הכהניסטי – בכך שבימינו אפילו בקבוצת המתנגדים לשלטון השמאל (מי שנקרא "הימין") ואפילו בקבוצות דיון של שומרי מצוות (מי שנקרא "דתיים") יחששו מלהזמין לדיון אדם שמחזיק בעמדותיו של כהנא, כדי להציגם כחלק מדיון עניני. הכהניזם הוצא אל מחוץ לדיון.
בעיני הרשעים, השוטים והפחדנים, לכהניזם אין מקום בחברה או בשיח הציבורי הלגיטימי שבה, לפי המפרט הבא:
הרשעים אינם מעוניינים להתמודד עימו כי הם מפעילים אלימותם כנגד כל מה ומי שמסוכן להם.
השוטים אינם מבינים כי הכהניזם הוא קודם כל מערכת רעיונית, אידיאולוגיה, ושגם אם הוא אינו מקובל עליהם וגם אם הם אינם מסכימים איתו, הוא חלק לגיטימי של שיח ציבורי חפשי.
הפחדנים הם, כנראה, המסוכנים ביותר: הם סוברים כי זה מוצדק שלא לעסוק בדיון ברעיון הכהניסטי, כדי להתחמק מפגיעתו הרעה – כאילו יכול היה כוח פוליטי כלשהו לגבור אי פעם על כוח רעיוני – והם סבורים כי הדבר מקנה להם זכות לסתום פיות, לאסור הבעת דעה ולהטיל צנזורה על רעיונות.
יותר מכל דבר אחר, להיות כהניסט זה להיות איש רוח יהודי; המושג "איש רוח יהודי" בא לידי ביטוי ברעיון היהודי "סוף מעשה במחשבה תחילה". ביהדות (בניגוד ליושב מגדל שן האקדמי בנוסח נוצרי-אפלטוניסטי, המפריח רעיונות שאינם מחוייבים ליישום), המחשבה היא אם המעשה – ורעיון הוא מהות מעשית המיועדת ליישום.
איש רוח יהודי הוא מטבע שצידה האחד יישום רעיוני וצידה השני – וההכרחי – הוא אי-אלימות עקרונית. אי האלימות הזו היא העומדת גם ביסוד הרעיון הנודע והמושמץ כל כך של הכהניזם – ה"טרנספר" – שכן מהותו של הרעיון איננה אלא הגנה על זכויות האדם של העם היהודי בארץ ישראל. כן – אלה המוצגים בכל הזדמנות כאנשי אלימות לא מוסריים, אלה שמהם מתנערים לאחר כל פיגוע רצחני שבו נחשדים יהודים, אלה שהם השעיר לעזעזאל הפסיכולוגי והפוליטי של הפחדנים שבין המתיישבים, החוששים לעמוד על זכויותיהם – הם אנשי רוח אמיתיים היכולים ללמד אותנו פרק חשוב בהלכות מוסר אנושי.
לאורה של עובדה זו, כשאנו צופים בדרך בה מושפלים ומושמצים הכהניסטים שנה אחר שנה בלי שום יסוד עובדתי, כאשר אלה שפוגעים בהם מבית ורוצחים בהם מחוץ זוכים למעמד של נתמכים, עלינו לדעת להעריך את כושר העמידה של לוחמים ללא חת אלה, אשר אינם משיבים בכוח אלא ברוח. אנשי רוח גאים אלה הם אינם נשברים, מתכופפים או שוכחים את האמת המדריכה אותם; הם כותבים וכותבים שוב. הם מגיבים בעמקות ובשאר רוח על עניני המקום והזמן, והם לומדים ומלמדים. פעילותם זו היא מה שגורם למתנגדיהם, הברבריים, לפחוד מהם ולשנוא אותם.
כנגד האשמת האלימות שבה מאשימים את הכהניסטים, מתנוסס העקרון המנוגד והנאצל שבו הם דגלו מאז ומתמיד: ההגנה העצמית. כי גם אם הם לא צודקים בפרט זה או אחר של תורתם, צודקים הכהניסטים בעקרון הפעולה שבה הם נוקטים, כי הם אלה הנוקטים בדרך השיח האנושי, התרבותי, הנאור – ולעומתם, דוקא מי שנזקק לאלימות המערכת הממשלתית כדי להוציא את הכהניסט אל מחוץ לחוק, כדי להטילו בכוח הזרוע לשולי הדרך, כדי להשמיץ אותו – מוכיח בפעולותיו אלה בצד מי נמצאת באמת האלימות.
הגנה עצמית היתה סיסמת הליגה להגנה יהודית – וההתארגנות המהירה של כל המתנגדים לה מתוך היהדות היוותה הצהרה של פחדנות שכמותה לא נשמע לעולם משום ארגון ערבי. תרומתו של הרב כהנא ליהדות זמננו עוד תיחקר בעתיר על ידי מוסדרות מחקר אובייקטיביים, אך כבר היום אין ספק בערכה וחשיבותה העצומים. מעציב כמה מעטים הם האנשים היודעים היום כי כהנא ואנשיו היו הראשונים שפעלו בענין דיכויים של יהודי רוסיה – וזאת בזמן שממשלת ישראל ושאר גופי היהדות מילאו פיהם מים בנושא. בפעילותם בענין זה קנו לעצמם כהנא ואנשיו מקום של כבוד בגאולת העם, כי אין ספק בתרומתם לשחרורם של יהודי רוסיה מעבדות – ועל הקורא לזכור כל זאת כאשר הוא נתקל בסיסמאות כמו "מוות לערבים" ו"טרנספר" המיוחסים לכהניסטים – שהם יותר תוצרים של החבר'ה של השב"כ, הפועלים ללא נקיפות מצפון נגד משלמי המסים המפרנסים את משפחותיהם...
הכהניזם הוא סמל להגות אסורה אשר יש להגן על עצם קיומה כי בנפשנו היא. אסור שמסע המלחמה הפסיכולוגי, הכולל סיסמאות, איפול, רמזים, חשדות ואיסורים יפריע לנו מלבדוק את הדברים בעצמנו. עלינו להבין כי מעטה האפרוריות הקודרת שמטילה החברה על תנועת כהנא, באה, בין היתר, למנוע מאיתנו מגע עם הכהניסטים באמצעות האשלייה ש"אנו יודעים כבר מה הם שווים". כל אלה אינם אלא טכניקה של גורמים רעיוניים מתנגדים המעוניינים, באמצעות יצירת ריק תודעתי, שלא לאפשר דיון אמיתי ברעיונות הרב. כוחות אלה לא למדו מן ההסטוריה כי רעיון לא ניתן לנצח באמצעות שום צורה של אלימות; כי עם רעיון ניתן להתמודד רק בדרך רעיונית – ואם רעיון כובש לו מקום אין שום אלימות שתוכל לו. הכהניזם מציג לפניך את העובדה שרק שתי אפשרויות לפניך: השכל, האפשרות הנאורה של איש התרבות – או הברבריות, המפעילה רק את כוח הזרוע. אם הראשון הוא כהניסט, אם להיות כהניסט זה, בימינו, להיות איש רוח הלוחם למען מה שהוא מאמין בו בדרך לא-אלימה – אז אני כהניסט.
