הרב מאיר כהנא: הסיפור האמיתי
מאת הרבנית ניצה כהנא
הרב מאיר כהנא נולד בניו יורק בשנת 1932 לאביו יחזקאל שרגא, יליד צפת, ולאמו סוניה, ילידת לטביה. מאז נעוריו היה אידיאולוג רב להט. בספר השנה של סיום התיכון, שהוא היה אחד מעורכיו הראשיים, הוצגה קריקטורה שלו, מדבר בלהט מול מליאת הכנסת (כולם ידעו שהוא מתכוון לעלות לישראל) כשהיא ריקה. מין נבואה שכזו. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים למד בישיבת מיר שבניו יורק, שם הוסמך לרבנות, ובמקביל למד היסטוריה ומדעי המדינה לתואר ראשון, יחסים בינלאומיים לתואר שני ובנוסף סיים גם לימודי משפטים. במקביל היה כהנא פעיל בתנועת הנוער בית''ר ולאחר מכן ב''בני עקיבא'' (הוא נישא לליבי, חניכה שלו מתנועת בני עקיבא), ושימש כרב בבית כנסת. למרות שהיה פעיל מאוד מבחינה חברתית, סבל מגמגום קל. מי שרוצה, יכול להיזכר במנהיגים היסטוריים אחרים...
אחד המושגים בהם השתמש הרב כהנא באופן קבוע היה המושג ''אהבת ישראל''. אצלו המושג הזה היה חי ונושם. האהבה שלו לא התייחסה למושג המופשט ''עם ישראל'', שיש רבים שאוהבים ''לאהוב''. אצלו, המושג הזה התגשם באיש הפרטי, כמו אותו יהודי קשיש ובודד, בשכונות העוני של ניו-יורק, הנועל את דלתותיו מפחד הבריונים האנטישמיים בשכונה. את ה''ליגה להגנה יהודית'' הקים כדי להגן על אותם יהודים קשישים ועניים שהתגוררו בשכונות שבמרכזי הערים בארה''ב, וסבלו שם מאנטישמיות. שכונות אלו היו מיושבות בעבר בעיקר על ידי יהודים, אבל במשך הזמן האמידים-יותר בקרב היהודים עזבו אותן לטובת שכונות יוקרתיות יותר בפרוורים, ונכנסו אליהן שחורים ואחרים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. היו ביניהם בריונים שהחלו להציק ליהודים הנותרים, ואיימו עליהם ועל רכושם. ליהודים לא הייתה יכולת להגיב. הרב כהנא ארגן את הנוער היהודי, בדרך כלל נוער שהיה מנותק מן היהדות, החדיר בנערים גאווה והכרה בערכה של יהדותם, ואימן אותם להיות מסוגלים להגן על היהודים מפני הבריונים.
השפעתם של מעשים אלו הייתה עצומה. ראשית, הם השיגו את מטרתם המוצהרת - הגנה פיזית על היהודים. אולם בנוסף, הם גם גיבשו בנוער היהודי את הקשר והשייכות לעם היהודי. רבים מהם עלו במשך הזמן לארץ כהמשך טבעי לאידיאלים של הליגה.
המתנגדים הגדולים ביותר לפעילותו של הרב כהנא בליגה להגנה יהודית היו אנשי הממסד היהודי, כיון שהוא העלה לפני השטח את הבעייתיות של תפקודם כנציגי היהודים. האוכלוסייה היהודית הייתה השלישית בגודלה בעיר ניו-יורק, וכללה מאות אלפי יהודים עניים, שהופקרו במידה רבה על ידי הממסד שהיה אמור לייצגם ולעזור להם. הדברים הגיעו עד כדי כך, שלא רק שיהודים עניים אלו לא קיבלו את כספי הצדקה שארגונים יהודיים אספו (הללו הקדישו את הכסף לכל מיני מטרות ''אוניברסליות''), אלא שהם אף לא קיבלו את כספי הרווחה שהגיעו להם מהעירייה, מחמת חוסר ייצוג מספיק במנהלות המקומיות - זאת כיון שהממסד היהודי היה עסוק בבעיות כגון שוויון זכויות לשחורים ולפורטוריקנים, ולא דאג להגנת המסכנים מבני עמו, מפני התנכלותם של אותם שחורים ופורטוריקנים עצמם. אנשי הממסד היהודי סלדו מכל פעילות שהייתה עלולה להבליט את יהדותם ולדרוש מהם אחריות ישירה לבני עמם - דבר שנגד את העקרונות ה''אוניברסליים'' שהם דגלו בהם (ברובם). זאת, על אף שמעמדם החברתי בעצם בא להם כנציגי היהודים.
אחד הדברים החשובים ביותר שהשיג הרב כהנא בחייו היה העלאת מאבק יהודי ברית-המועצות אל התודעה העולמית, דבר שהביא לפתיחה משמעותית של מסך הברזל לעלייה יהודית לארץ ישראל. יהודים אלו נכלאו מאחורי מסך הברזל תוך לחץ ממלכתי להתבוללות ומחיקת הזהות היהודית שלהם. הוא החליט לקחת אחריות ולהילחם למען אחיו, גם במחיר האישי של גינויים והתנערות קולנית מצד הממסדים היהודיים. הליגה להגנה יהודית בראשותו הצליחה להפעיל לחץ על שתי המעצמות, שהיה להן אינטרס כלכלי משותף בהתקרבות הדדית, ובכך הביאה להתניית התקרבות זו בשחרור יהודי ברה''מ. במהלך שנות פעילותה שוחררו עשרות אלפי יהודים, והדורסנות של השלטון הקומוניסטי כלפיהם פחתה, עקב ההד שכל התנכלות כזאת קיבלה בעולם.
אחת ''החוויות המכוננות'' של הרב כהנא הייתה התנהגותה של יהדות ארצות הברית בזמן שואת יהודי אירופה. שתיקתם, התעלמותם, ופחדם מלהשפיע על מדיניות ארה''ב בכל אמצעי שהוא כדי להציל את אחיהם העולים על המוקד, היו בשבילו דוגמה לכישלון ולפחדנות, שהעידה על אנוכיות וחוסר לויאליות כלפי האחים הנשרפים. הוא בשום אופן לא רצה להיות שותף להתנהגות כזאת.
''סירובו של הנשיא רוזוולט להפציץ את מסילות הברזל ולקבל לארצות הברית ספינות של פליטים יהודיים היה פשע. אולם איזה תגובה באה מצד מנהיגים יהודיים לפשע זה? לא קריאה לחמישה מליון יהודים אמריקאיים לצאת לרחובות, לא קריאה לשביתות שבת ולמרי אזרחי, לא צעידה המונית של רבנים לבתי הסוהר. הפשע הזה נתקל בסך הכל במחאות הרגילות, שחסרו תוכן ועוצמה. היהודים לא היו מוכנים לוותר על גלימת 'ה''מכובדות'', גם כשהיה מדובר בהצלת נפשות של אחיהם'' (סיפור הליגה להגנה יהודית, עמ' 82).
השיח הפנימי שלו היה תמיד עם החובה המטפיזית שלו בעולמו, עם ''ועתה, מה ה' אלוקיך דורש מעמך?'', ולא עם פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל, ואפילו לא עם הקהל עצמו. אחד המוטיבים החוזרים אצל הרב כהנא מאז ימי התיכון שלו, עת כתב לבטאון בית הספר, ועד לימיו האחרונים, היה ה''משפט בשמיים'': ''...אני מאמין שאותן נשמות עומדות.... ובכל פעם שמגיע יהודי לעולם האמת הן שואלות אותו: 'איפה היית כשזעקנו?' אלה הן נשמות היהודים משואת אירופה, ותהיינה שם גם נשמותיהם של יהודי ברית המועצות. אני רוצה להיות מסוגל לענות: הייתי שם ועשיתי מה שיכולתי''.
זה היה המניע למאבקו למען יהודי ברית המועצות. כדי להעלות נושא זה על סדר היום הציבורי והתקשורתי, הוא השתמש באלימות נגד הנציגויות והשליחים הסובייטים בארה''ב. פעילות זו כללה ''פיצוץ'' המופעים של אמנים שהגיעו מבריה''מ להופעות באמריקה, במסגרת ''חילופי תרבות''; איומים ברצח דיפלומטים סובייטים בתגובה להוצאה להורג של יהודים; והפגנות סוערות שליוו דיפלומטים רוסיים בכל אשר הלכו.
במאמרו ''הצהרה לבית המשפט'' שהתפרסם בספר ''כהן ונביא'' הוא מסביר את צעדיו. ראשית, הוא ראה חובה שבעיית יהודי רוסיה תתפרסם, שכן שום בעיה אינה יכולה להיפתר כל עוד העולם אינו יודע שהיא קיימת. שנית, להערכתו, מצבם של יהודי רוסיה לא יכול להיות רע יותר בעקבות פעילות כזו בארה''ב. בנוסף, על היהודים שמעבר למסך הברזל להרגיש ש''אכפת'' ליהדות העולם מהם, כדי שלא יתייאשו וישאבו עידוד ועוצמה מהתמיכה הניתנת להם על ידי אחיהם היהודים. מכל אלה גזר את המסקנה שרק אלימות תביא את שאלת יהודי רוסיה אל כותרות העיתונים, וכך אכן היה. בעקבות פעולות הליגה נפתחו שערי ברה''מ במידה חסרת תקדים ויותר מ-60 אלף יהודים שבו הביתה לישראל, כולל צעירים ואקדמאים.
למרות ההצלחה, הרב כהנא היה מודע לסכנות הנובעות מהיות התנועה אנטי ממסדית, ונקיטתה בשיטות שאינן בנורמה המקובלת. במאמר ''על אקטיביזם ואקטביסטים'', שהתפרסם בעיתון ''ג'ואיש פרס'', (מופיע גם הוא באסופה ''כהן ונביא'), הוא ניתח בצורה בהירה את המבחן שעל פיו ניתן לשפוט אדם התומך בעמדות של מיעוט אידיאליסטי הפועל נגד התפיסות המקובלות ונגד הממסד:
''מי מצטרף לתנועה אקטיביסטית אנטי ממסדית? קומץ של אידיאליסטים אמיתיים אשר אכפת להם מעומק ליבם, ואשר הם באמת ובתמים מזדהים עם המטרה, או האנשים שהם נאבקים למענם. ועוד סוג של אנשים שמצטרף לתנועה כזאת הם ''האנטיים המקצועיים'' לסוגיהם ... יש שמחפשים את ההתלהבות, יש שמורדים בהורים, ולבסוף יש מרי נפש ובעלי נטייה לשנוא ... כשבוחנים מנהיג, דע, שהכשרון איננו דבר נפוץ, אך הכשרון איננו הדבר הראשון שעליך לחפש. כשהקב''ה בחר את משה וגם דוד, הוא לא בחן אותם ביכולת הנאום או הארגון שלהם. הוא לא הסתכל על המוח, אלא על הלב. שניהם היו רועי צאן, והקב''ה בחן איך הם טיפלו בעדר. היו אלה הרחמנות והאכפתיות על הכבשים הרכות שהביאו את ה' לבחור בהם להיות רועים של אנשים ... כשבוחנים מנהיג אקטיביסט, השאלה חייבת להיות האם הוא אוהב או שונא יהודים? לעיתים קרובות מדי מאחורי הדאגה הקנאית ליהודים ... לא עומדת כל כך האהבה לנדכאים כמו השנאה לממסד. לעיתים קרובות מדי, היהודי המדוכא והסובל, מהווה לא יותר מאשר קרדום לחפור בו את עתידו האישי של המנהיג ... על כן, הקשב והתבונן היטב באותו אדם שטוען שהוא אוהב יהודים. האם הוא מאיים פיזית על יהודים אחרים - ולו בשם ה''מטרה''? אותו אדם אינו אוהב, הוא שונא. האם הנאומים שלו מלאים מרירות כל כך עזה, עד שהשומע יכול כמעט לטעום זאת? ... היזהר מאותו אדם.''
גם לאחר עלייתו ארצה, המשיך הרב כהנא לקיים קשר רצוף עם יהדות ארה''ב והיה נוסע לשם להרצאות בכל רחבי המדינה במשך חודשיים מדי שנה. השפעתו על יהדות ארה''ב בכלל ועל הצעירים בפרט הייתה גדולה. במאמר פרידה מהרב כהנא שפרסם יורם חזוני בג'רוזלם פוסט הוא כותב: ''...מאיר כהנא הקדיש עשרים שנה לסיבובי הופעות בקמפוסים באמריקה, עם המסר שלו: לימדו על היהדות, עלו לארץ ישראל, התעקשו על מה שאתם מאמינים בו, והיאבקו עליו. בכל שנותיי כסטודנט, לא שמעתי אף פעם את המסר הזה מפיו של נואם אחר: לא מפיו של רב הקמפוס, שפחד שדיבור גלוי בעניינים אלו, עלול לתת לסטודנטים תחושה לא נוחה; לא מפיו של שליח הסוכנות, שחשב ש''אם יהיו לנו שאלות'', אנחנו נבוא אליו; לא מפיהם של פוליטיקאים ישראלים שבאו לביקור, שבדרך כלל השמיטו כל אזכור של עלייה או יהדות. הרב כהנא היה המנהיג היהודי היחיד שהיה לו מספיק אכפת מהחיים שלנו, כדי לבוא אלינו ולספר לנו מה הוא חשב שאנחנו יכולים לעשות. הוא היה היחיד שעשה רושם שהבין כמה רצינו שתהיה לנו סיבה טובה להישאר יהודים - על אף שהמשמעות היחידה שהוצעה ליהדותנו הייתה הפסקות לימוד עם פלאפל ב''הלל''... תופעה זו לא הייתה מוגבלת לנאום אחד מסוים. במשך השנים, התברר לי שאין כמעט אקטיביסט יהודי-אמריקאי צעיר, שלא קרא את ספריו, לא שמע את נאומיו, ולא צחק והריע לשמע הקלטות של הדיבייטים שלו, שהשמיע סטודנט כלשהו בחדרו בפנימייה...''
דמותה של מדינת ישראל
הרב כהנא עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1971. כבר אז הבין שהזהות היהודית של המדינה היא הבעיה המשמעותית ביותר שעל העם היושב בציון להתמודד עמה. הסיבה החיצונית העיקרית שהצריכה את זירוז ההתמודדות עם נושא זה של בירור הזהות העצמית, היא הבעיה של התושבים הערביים שחיו במדינה, ולא קיבלו את הגדרת זהותה כמדינה יהודית.
הוא הבין שהעם בישראל מבקש מצד אחד להגשים את זהותו היהודית, ומצד שני סובל מ''דחף בלתי ניתן לכיבוש'' להיות ''עם ככל העמים'', בעל ערכים מערביים אוניברסליים ליברליים, ככל המדינות המתוקנות. רצונות אלו באים לידי עימות חזיתי בהתייחסות לבעיה של ערביי ארץ ישראל. כאן, הרי, יש רק שתי אופציות: או שאתה מערבי ליברלי, ועל כן אתה מקבל באופן עקרוני את האפשרות של ביטולה של מדינת היהודים - באמצעים דמוקרטיים וחוקיים לגמרי - על ידי יצירת רוב ערבי שיבטל את המאפיינים היהודים ישראלים של המדינה; או שאתה מונע את האפשרות הזאת על ידי חוקים שאינם ''מערביים ליברליים''.
רוב הגישות הציוניות, מהשמאל המתון ועד לימין ה''מתנחל'', מנסות להחזיק במקל משני קצותיו ומתעלמות בדרך כלל מהבעיה הדמוגרפית המתעצמת. טענתם היא שהבעיה תיפתר על ידי עלייה מוגברת, או על ידי ''תירבות'' הערבים וצמצום הילודה אצלם. רבים מעדיפים להתעלם, ומצפים שיקרה ''משהו'' שיציל אותנו מהאסון הדמוגרפי הזה. אולם מעבר לכך שהפתרונות הללו לא יכולים לעמוד באופן אמיתי לאורך זמן, הרב כהנא הבין שיש כאן נקודה יסודית יותר. המשך החשיבה וההתנהגות של המערכת התרבותית בישראל לפי הכללים המערביים-ליברלים גורמת לכרסום הלגיטימציה של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית, עוד הרבה לפני שיווצר מצב של רוב ערבי ממשי. לא בכדי טבע כהנא כבר בשנת 1988 את הביטוי ''או כהנא - או ערפאת''. ורק כדי לסבר את האוזן, נזכיר כי הימין בראשות שמיר ואידיאולוגית ''ארץ ישראל השלמה'', שלטו אז במדינה, וערפאת היה מנודה בתוניס הרחוקה, ונראה היה כאילו הוא בסוף הקריירה שלו. כבר אז הבין הרב כהנא שאין דרך ביניים. או שאתה מקבל את זהותך היהודית במלואה, על כל המתחייב ממנה, או שאתה בעצם מוותר על שורש זכותך להיות כאן, ואז, על אף שאתה מדבר גבוהה גבוהה על ''זכותנו על כל ארץ ישראל'', אתה בעצם מקבל את ערפאת - הטרוריסט, המושחת, האויב - כבעל זכויות שוות, ואולי עדיפות, על ארץ ישראל.
לאור ההתבטאויות העכשוויות של אריאל שרון, מי שנחשב לימין הקיצוני האולטימטיבי בזמנו, בזכות קיומה של מדינה פלשתינית בעבר הירדן המערבי, ניתן לראות כיצד הניתוח של הרב כהנא היה חד ואמיתי. כבר אז, כאשר המפלגה שדגלה ב''ארץ ישראל השלמה'' עדיין שלטה במדינת ישראל, הוא ראה את ערוותה של האידיאולוגיה הימנית-לאומית הפאסיבית, נטולת היהדות. הוא ראה שלא יהיו בה ערכי אמת שיוכלו לעמוד מול ערכי השמאל האקטיביסטי.
הרב כהנא פרס את גישתו לשאלה הערבית (שנבעה מגישתו ליהדותו בכלל) בעיקר בספר ''לשיכים בעיניכם'' (שם הספר לקוח מהפסוק בספר במדבר, לג: ''ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה''). שם, בלשון בהירה, הוא מציג את הניתוח שלו למקורות הסכסוך, ואת הגישה שלו לפתרונו, בהקשר הפוליטי-היסטורי של זמנו (שנות השמונים), שמתאים במידה רבה לשל זמננו. הטענות שלו הן:
א. הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא בעצם סכסוך יהודי-ערבי שהחל שנים רבות לפני הקמת המדינה. הסכסוך החל עם תחילת התגבשותם של היהודים בארץ ישראל לכדי יחידה לאומית בעלת ביטוי מעשי, ובא לידי ביטוי בהתנכלויות ליהודים וברציחתם על ידי ערבים לאורך כל ההיסטוריה הציונית, עוד לפני הקמת המדינה, לפני כיבוש יהודה ושומרון, ולפני בניית ההתנחלויות (דודתו של הרב כהנא, אמה, ועוד שלושה קרובי משפחה נרצחו על ידי ערבים ב-1937, בעת שחזרו מחתונה במונית מחיפה לצפת. הניצולה היחידה הייתה בת דודתו, ששכבה מתחת לגוית אמה).
ב. התחושה הלאומית הפנימית של הערבי הישראלי קשורה קשר אמיץ עם האומה הערבית, העוינת את קיומה של ישראל כמדינת היהודים. ערבי, בהגדרה, אינו יכול להזדהות עם מדינת היהודים - ''ישראל'' - כמדינתו, בה יבואו לידי ביטוי שאיפותיו הלאומיות. הגישה המקובלת על רבים, שהדרך ללבו ולהשלמתו של הערבי עם הישות הלאומית הזרה לו המתגבשת בארץ, עוברת דרך קיבתו ותנאיו הסוציאליים - היא זלזול באנושיותו של הערבי. כיון שאינו יכול להזדהות עם אופייה של המדינה, צפוי שהערבי ישאף לשנות את זהותה של המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה, בשלב הראשון, ולמדינה ערבית, עם זהות לאומית ערבית, בשלב השני; אלא שיש ערבי שירצה לעשות זאת בדרכים דמוקרטיות, ויש שירצה לעשות זאת בדרכי טרור ואלימות. לאורך כל השנים לא היה שום קשר בין העלאת רמת החיים וההשכלה של הערבים, לבין ירידת עוינותם לישראל. דווקא אצל המשכילים שבהם הייתה רמת עוינות גבוהה, שהתרגמה גם לנקיטת אמצעים מעשיים נגד ישראל.
ג. יש סתירה יסודית בין הגישה הרואה את מדינת ישראל כמדינת היהודים, שבה היהודים הם רוב והתרבות שלה היא יהודית, והיא מחויבת ליהודי העולם באמצעות חוק השבות ומערכת יחסים מיוחדת עם הקהילות היהודיות וכדומה, לבין הגישה הרואה את מדינת ישראל כדמוקרטיה מערבית ליברלית, שיש בה שוויון זכויות מוחלט ואמיתי בין האזרחים היהודים והערבים. ההשקפה הנפוצה בארץ, המחברת את שתי הגישות הללו יחד, מחזיקה את המקל בשני קצותיו, טומנת את ראשה בחול, ואינה מוכנה להתמודד חזיתית עם הסתירה הזאת. מהות תחיית עם ישראל בארצו היא לאומית-דתית-יהודית, וסותרת חלק מהעקרונות המערביים-ליברליים שהתנועה הלאומית הציונית חרתה על דגלה, בחלק המודע והרציונלי של משנתה. ביסודה של תנועה זו עומדת התחושה שהעם היהודי שונה באופן מהותי מהעמים שישב בתוכם, שיכול וצריך להיות לעם זה ביטוי לאומי ייחודי, ושביטוי זה יכול להיווצר רק בארץ ישראל. כל זה עומד כמובן בסתירה לחשיבה המערבית-ליברלית, לפיה השייכות הלאומית-דתית אינה משמעותית במערכת היחסים בין המדינה לאזרח. חוסר היכולת להתמודד עם סתירה מודחקת זו מונע מהציבוריות הישראלית את היכולת לנתח כראוי את הבעיות מולן היא עומדת. גם אם פה ושם יש המסוגלים לראות את הבעיה בבהירות, הרי היצמדותם לעקרונות הדמוקרטיה המערבית-ליברלית מונעת מהם את היכולת למצוא פתרונות אמיתיים לבעיה. יתרה מזאת, הציבוריות הישראלית, אולי בגלל חוסר בשלותה, שונאת ותוקפת בחמה שפוכה את כל מי שמנסה להסב את תשומת הלב לבעיה הקיומית הזו.
ד. חוסר ההתמודדות הישרה והכנה של מנהיגי הציונות לדורותיהם עם הבעיה הערבית הביא אותנו למצב שאנו נחשבים בעיני העולם, ולאט לאט גם בעיני עצמנו, לעושי עוולה, לבעלי מוסר כפול, וחוסם את האפשרות למצוא פתרון. מצב הביניים הוא לא נכון ולא מוסרי, בין לפי העקרונות המערביים-ליברליים, ובין לפי העקרונות הלאומיים היהודיים. נמצאנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן: איננו פותרים את הבעיה, ובכל זאת נושאים אתנו רגשי אשמה וסיבוך מוסרי.
ה. לשם פתרון בעיית הערבים בארץ ישראל דרוש, ראשית כל, שבלבו של היהודי תהיה וודאות פנימית מוחלטת שארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, ורק ליהודים יש זכות לבטא בה את שאיפותיהם הלאומיות. הערבים שחיו בה, חיו בארץ לא להם, בין אם היו מודעים לכך ובין אם לאו. הערבי, אם ברצונו לחיות בה תחת הריבונות והאופי הלאומי היהודי - יהיה לו דין של ''גר תושב'': אדם בעל זכויות פרט של קניין, הגנה וכדומה, אולם בלי זכות לביטוי לאומי. ערבי שחפץ לחיות במקום שבו יהיה ביטוי ללאומיותו הערבית - ילך לאחת מעשרים ויותר המדינות הערביות, שבהן לאומיות זו באה לידי ביטוי חופשי.
לדעתו של הרב כהנא, אדמה אינה מגדירה את זהות האנשים היושבים עליה, אלא להפך - היא מהווה כלי המכיל את העם, המוגדר בפרמטרים אחרים לגמרי. לכן, מגוחך לטעון שעצם ישיבתו של אדם במקום גיאוגרפי מסוים תעניק לו זהות לאומית. לענייננו, העובדה שערבי גר בארץ ישראל, אין בכוחה להעניק לו את הזהות ה''ישראלית'', ובודאי אין בה כדי להשיל ממנו את הזהות הערבית שלו. לפיכך, קריטריון המגורים בארץ ישראל אינו יכול להוות כרטיס כניסה ל''לאום הישראלי''. הקריטריון הוא רק השייכות הלאומית, כלומר שייכות ללאום יהודי לעומת שייכות ללאום הערבי. כל יצירה ''לאומית'' אחרת, היא יצור כלאיים מלאכותי, מלים בעלמא, שאין מאחוריהן תוכן מהותי ומעשי.
הדרך המעשית שהוצעה על ידי הרב כהנא בזמנו כדי להתמודד עם הבעיה של תושביה הערביים של ארץ ישראל, תובא כאן בלשונו (לשיכים בעיניכם, עמ' 224-226):
''א. הזהות בין המדינה לבין האומה תהיה היסוד הבלעדי להגדרת האזרחות של מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה וקיימת אך ורק למען האומה היהודית, ובכך מהווה את המדינה היהודית, בית דירתו של העם היהודי. רק חברות בעם היהודי בכוחה להקנות אזרחות במדינה היהודית. כל בני העם היהודי - ללא כל יוצא מן הכלל, ובכל מקום שהם - זכאים אוטומטית לאזרחות במדינה היהודית, ומי שאינו בן העם היהודי אינו יכול להגיע לאזרחות מעין זו. חברות בעם ישראל אפשר לקנותה במסגרת המשמעת של היהדות וההלכה. מי שאינם יהודים רשאים לגור בארץ ללא אזרחות וללא זכויות פוליטיות, ועד למספר מרבי שייקבע על-ידי שיקוליהם הביטחוניים של המדינה ושל העם היהודי, שום מדינה לא תוכל להרשות זכות מגורים למספר בלתי-מוגבל של מי שאינם אזרחיה, ואין יחסם של הללו אליה משנה כלל. רשיונות השהות של כל גר תושב תקפם יהיה לשנה. בתום השנה ייבדק כל מקרה מחדש.
''ב. לכל תושב ערבי של ארץ-ישראל יוצע לעבור מרצונו החופשי לארץ ערבית, או - אם תהיה אפשרות - לכל ארץ אחרת, לפי בחירתו, כל המסכים להצעה זו יפוצה באופן מלא על רכושו, יזכה במענק כספי ובזכות ראשונים לאשרות כניסה למדינות המערב (והכשרה מקצועית מתאימה, אם תידרש). סכום הפיצוי ההולם על רכושו ייקבע על-ידי גוף נייטרלי, והתשלומים יבוצעו בשעורים קבועים והוגנים. בגוף הזה יהיו חברים יהודים מארצות ערב שהפסידו מיליארדים ואשר טרם זכו בפיצוי כלשהו. פיצוי הערבים על רכושם יבוצע תוך- התחשבות בחובות שחייבות מדינות ערב לקהילות היהודיות שעלו מארצותיהן. מדינות הנפט הערביות יידרשו לתרום את תמורת הרכוש היהודי שהוחרם ללא מתן פיצוי. הצעת הפיצוי והמענק תהיה תקפה לתקופה של חודשיים, כדי לאפשר לכל ערביי הארץ לשקול אותה בכובד ראש. אחרי-כן ייכנס לתקפו שלב ג'.
''ג. ערבי הדוחה את ההצעה יידרש להצהיר אמונים למדינה היהודית, בנוסחה שתביע את הכרתו בהיות ארץ-ישראל ביתו של העם היהודי ובריבונות יהודית מלאה, וכן בזכותו הבלעדית והמוחלטת של עם ישראל עליה, מי שינהג על-פי דרישה זו יישאר כתושב ישראל, ללא אזרחות, ללא תביעות לריבונות לאומית וללא זכויות פוליטיות (כגון הזכות להצביע בבחירות), מאחר שאינו בן לעם היהודי, אך יישמרו לו זכויות פרטיות - לחיות את חייו התרבותיים, הכלכליים, הדתיים, החברתיים והקהילתיים, אך ללא הטבות ממשלתיות שונות שיוענקו מעתה רק לאזרחי המדינה, המדינה מצידה תגביל את מספר תושביה שאינם אזרחים בהתאם לשיקוליה הביטחוניים.
''ד. ערבי המסרב לקבל מעמד כזה יפוצה על רכושו, אך לא יזכה במענק, ויועבר לארץ ערבית, אך לא מערבית. העברתו תבוצע בלי להזדקק לכוח, אם אפשר, אבל אם יעמוד הערבי בסירובו, יועבר בכוח וללא כל פיצוי. הערבים המועברים יובאו לגבול הלבנון או הירדן או לאזור החוצה בין ישראל למצרים.
''ה. ערבי שתאושר הישארותו לאחר שנשבע שבועת אמונים למדינה היהודית, אם יורשע לאחר-מכן בפשע בעל אופי לאומי או בטחוני - וכן כל המסייע ביודעין לאיש כזה - לא יכלא, אלא יורחק מן הארץ ללא כל פיצוי.
''ו. בעיית הערבים תובהר היטב ליהודי העולם. בעיקר יוסברו השלכותיה אם לא תיפתר בדרך המפורטת כאן. יהודי העולם יתבקשו לממן את תכנית ההגירה מימון-חירום.
''ז. בינתיים: כל תושב שאינו אזרח יידרש לעבוד תקופה של שלוש שנים במסגרתו של גדוד עבודה. חובה זו תחול בהגיעו לגיל 18; לאחר-מכן יעבוד תקופה של חודש מדי שנה. שום ערבי לא יתקבל ללימודים אוניברסיטאיים אלא-אם-כן יישבע אמונים למדינה היהודית.
''ח. מסים ייגבו במלואם מערביי ישראל, ולא תורשה התחמקות מתשלום מסים. כמו-כן תונהג מדיניות תקיפה למנוע תפיסת אדמה בידי ערבים, וכן בניה בלתי חוקית.
''ט. תשלומי הביטוח הלאומי יוגבלו לאזרחים בלבד.
''י. במסגרת השרות הצבאי והלאומי יוקמו גדודי עבודה ליהודים, שיוכשרו לעבוד עבודת-כפים פיזית. יחד עם זאת ינוהל מסע ציבורי מקיף למען העסקת פועלים יהודיים.''
הרב כהנא חשב שהבעיה בקבלת יישום התוכנית אינה אצל הגויים, אלא דווקא עם היהודים ''העומדים בתוקף על זכות ההרס העצמי שלהם''. עם אלו המשווים באופן טיפשי את העברת הערבים בידי היהודים להשמדת העם שביצע היטלר ביהודים, שהרי אינו דורש לפגוע בערבים אלא להציל חיים בשני הלאומים על ידי ההפרדה. דווקא המדיניות של אנשי המוסר המעוות היא אשר תוביל בסופו של דבר למרחץ-הדמים האיום, שהיהודים המציאותיים מבחינים בו בבהירות מבהילה. גם ההשוואה עצמה היא מופרכת, שהרי יהודי גרמניה לא טענו שגרמניה היא שלהם, שנשדדה מהם על ידי הגרמנים, ושבכוונתם לפעול עד שיהיו לרוב בגרמניה ואז להפוך אותה ל''יהודה''.
הרב כהנא והציבוריות הישראלית
לרב כהנא הייתה יכולת נדירה להתקשר עם האנשים שדיבר אליהם. האכפתיות והכנות שקרנו ממנו אל האנשים סללו מסילות ללבבם. לפיכך, אין זה מפתיע שהנשק שראו יריביו כיעיל ביותר במאבקם בו וברעיונותיו היה חרם והשתקה. זהו נשק שמופעל במדינה דמוקרטית רק מול סכנה גדולה ביותר. ''בעלי הבית'' על הדמוקרטיה הישראלית, קרי, התקשורת, בתי המשפט והמערכת הפוליטית, לא היו מוכנים לחשוף את אזרחי ישראל בפני רעיונותיו ואישיותו של הרב כהנא באופן ישיר, אלא רק דרך המסננת של אמצעי התקשורת. זאת אף על פי שגישתם בדרך כלל היא: ''הציבור בוגר, ולכן צריך לספק לו את מלוא המידע, והוא ישפוט בעצמו'', והם מוכנים לשמוע ולהשמיע אפילו את דברי אויבי המדינה, הרוצחים באזרחיה. הם חשו כנראה שהאתגר שהוא מציב בפניהם גדול מכדי שהם יוכלו להתמודד איתו ישירות. משום כך, הוא מעולם לא רואיין בטלוויזיה בשידור חי. גם לאחר שבג''ץ הורה לרשות השידור שלא להחרים אותו, דבר לא השתנה. למותר לציין שאיש לא נתבע לתת את הדין על בזיון בית המשפט.
החשש מהרב כהנא מבחינתם, היה מוצדק, כיון שפעמים רבות, האנשים שבאמת נפגשו עמו באופן ישיר, ללא הסילוף וה''פרשנות'' של כלי התקשורת, הסכימו למה שאמר, ורבים מהם הפכו לתומכיו. ואכן, על אף ההחרמה התקשורתית הכמעט-מלאה, וההכפשה והשחרת הפנים המתמשכת שנעשתה לו, הסקרים שנעשו לקראת הבחירות ב-1988 ניבאו לו הצלחה מטאורית (מה שבסופו של דבר גרם לפסילת רשימתו). סקרים אלו שיקפו את האלפים הרבים ששמעו אותו ישירות, במאות עצרות עם, שכינס תחת כיפת השמיים במרכזי ערים בכל הארץ.
ההתייחסות אל הרב כהנא כגזען מצד מתנגדיו הייתה כלי בידיהם כדי לעשות לו דה-לגיטימציה. אין ספק שההשוואה בינו ובין הנאצים עזרה מאוד ליצור לו דימוי שלילי, והכשירה את סתימת פיו. אולם השוואה זו ערבבה את המושג ''גזענות'' עם המושג ''הפרדה לאומית''. הרב כהנא דגל בהפרדה על רקע לאומי (הפרדה שאינה על בסיס אישי, שהרי אינה כוללת ''גרי תושב'', כאמור). הפרדה זו היא עקרון מקובל ויסודי ביהדות. המשפט המורגל בפיו של הרב כהנא בא מתוך תפילת ה''הבדלה'' של מוצאי שבת: ''....המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה...''. בספריו הרבים, מראה הרב כהנא איך עיקרון זה שולט במקורות ההלכה והמחשבה היהודיים (ולפחות בתחום זה, אין אמת באמרה ''מהמקורות אפשר להוכיח מה שרוצים'', כפי שייווכח המעיין מדלות המקורות היהודיים שמצליחים מתנגדי הרב כהנא לגייס לטובתם).
ההפרדה הלאומית היא בעצם היסוד להקמתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, ולהעלאת היהודים אליה לפי חוק השבות. ההבדל בין הרב כהנא לבין הציונים ה''רגילים'' הוא שאצלם, ההתייחסות להפרדה הלאומית היא כאל אילוץ שהאנטישמים כפו על היהודים (לפי זה הקמתה של מדינת ישראל היא בעצם אילוץ אנטישמי...), בעוד שאצל הרב כהנא ההפרדה היא ערך חשוב, חיוני, ועקרון של לכתחילה ולא בדיעבד, שכן עקרון זה מאפשר לעם ישראל למלא את תפקידו בעולם.
מהותה של הגזענות היא התייחסות אל הגזע ה''אחר'' כגזע נחות ובזוי. אולם למרבה הפלא, דווקא הערבים לא חשו ביחס מבזה מצד הרב כהנא אליהם. כמובן, הם ידעו שהוא אויב מר של שאיפותיהם הלאומיות בארץ ישראל, ושאם תורתו תתקבל על ידי חלקים נרחבים בעם ישראל, הרי שהקיץ הקץ על חלומותיהם בארץ הזאת. אולם הם לא חשו מושפלים מבחינה אנושית מיחסו אליהם. בפגישות אקראיות שהיו לו עם ערבים שזיהו אותו, וידעו את דעותיו, היחס של הערבים אליו היה גלוי ופשוט, והם אף נכנסו אתו לשיחה על דעותיו ללא תחושות עלבון.
את אחד הביטויים המובהקים לכך ראיתי במכתב שהרב כהנא קיבל מערבי בשם שחאדה מחמד. להלן ציטוט מדויק של המכתב:
ציטוט
לח''כ מאיר כהנה
למרות שאני שונא אותך בדם, אני מכבד אותך כאוייב!!! ואנהג בהתאם לכך. רצ''ב צילום מכתבי למעריב. שמך מוזכר במאמר שלי. מערכת מעריב בוודאי לא יפרסמו את המכתב שלי, כדרכה של עיתונות ציונית. אתה מוסמך לפרסם את המכתב בשמי המלא בכל הפרסומים שלך (המכתב מתייחס לתגובה של ד''ר שאול הלוי פרידלנדר על דבריה של גליה תמם נגד ערבים. ד''ר הלוי קרא שם להתייחס לדבריה בחומרה, על אף היותה אם שכולה). כפי שאתה אוהב לומר את האמת ואת כל האמת מנקודת השקפתך, גם אני רוצה לומר את האמת שלי המוחלטת בכל חריפותה למרות הפער בינינו. לי כערבי לאומני ולך כיהודי לאומי יש נקודה משותפת והיא: מלחמה באנשים צבועים ודו-פרצופיים, כמו ד''ר הלוי ויוסי שריד. אני מעדיף להלחם באריות ובזאבים - כמו תנועת כך וגאולה כהן - במקום להלחם נגד עכברים ושועלים כמו שולמית אלוני ומאיר וילנר. את כתובתי לא אמסור לך, לא משום שאני מפחד מהבריונים שלך, אלא כאויב אני רוצה לשמור מרחק ומוכן להמשיך ולהיות אתך בקשר דרך העיתונים ואמצעי התקשורת עד שנפגש בשדות הקרב.
שחאדה מחמד.
הרב כהנא אינו זקוק ל''הכשר'' מהערבים, אבל יש במכתב זה כדי להבהיר שהגדרתו כגזען, שנעשתה על ידי יריביו מבית, נעשתה לצורך המאבק בו, ולא היה לה יסוד במציאות הממשית.
הרב כהנא היה פעיל מאוד מבחינה פוליטית מעשית. הוא כינס עצרות עם ונתן הרצאות וחוגי בית בכל מקום בארץ ישראל. גם בתקופת היותו חבר כנסת, הוא הקדיש שנים-שלושה ערבים בשבוע כדי לדבר עם האנשים פנים אל פנים. למרות הפעילות האינטנסיבית הזו, הוא לא זנח את הפעילות הרוחנית. הוא כתב ספרים פובליציסטיים כגון ''לשיכים בעיניכם'', ''לעולם לא עוד'', ''האתגר'' ''למה להיות יהודי'', ו''סיפורה של הליגה להגנה יהודית'' (רובם באנגלית), וגם ספרים תורניים, שרובם יצאו לאור רק לאחר מותו. על אלו נמנים הספר ''אור הרעיון'', הפורס את הביסוס התורני לרעיונותיו, ו''פירוש המכבי'' (ראשי תיבות מאיר כהנא בן יחזקאל), על חלק מספרי התנ''ך. כמו כן, הוא היה בעל טור שבועי קבוע בעיתון היהודי הגדול בניו יורק, ה''ג'ואיש פרס''.
השמאל בישראל חש איום עמוק מאוד מרעיונותיו של הרב כהנא, הרבה יותר עמוק ממה שחש מהאידיאולוגיה של ''מולדת'', שאינה שונה מהותית מבחינת היחס לערבים, מזו של הרב כהנא. האיום שהשמאל וכלל האליטות השליטות בארץ חשו מצד הרב כהנא ודרכו, היה בכך שהוא יצג מערכת מוסרית אלטרנטיבית לעקרונות שהיוו את התשתית האידיאולוגית של האליטות הקיימות. החשש מפניו הפך למשמעותי כאשר הסתבר שמערכת העקרונות היהודית שהרב כהנא ביטא, קיבלה הד חיובי בחלקים רחבים בעם. הזרם היהודי שפעם בליבם של רבים מתחת לפני השטח, על אף שלא היו דתיים בהתנהגותם, נענה באופן סוחף לאידיאל שהציב הרב כהנא. משום כך, האליטות פסלו אותו מלרוץ לכנסת, ועשו ככל יכולתם להוציא אותו מהלגיטימציה של השיח הציבורי.
היה ברור לכל, שהרב כהנא אינו מתכוון להסתפק בתפקיד של ראש ''הגטו הדתי'' במדינה, אלא שהוא באמת מתכוון לנהל את המדינה לפי עקרונותיו - אם העם יבחר בו. כלומר, חשיבתו ומגמת פעילותו היו כלל ישראליים, ולא הסתפקו בדרישות סקטוריאליות, שבמהותן אינן מאיימות על האליטות השליטות.
האיום שהוא יקבל את השליטה האידיאולוגית במדינה, גם אם הדבר יקרה בדרך דמוקרטית לחלוטין, הפחיד את המערכות השליטות. על כן, אלה נחלצו כאיש אחד לעשות לו דה-לגיטימציה בכל האמצעים, תוך עקיפת האתגר האמיתי שהציב בפניהם - האתגר שהציבה השאלה: כיצד ניתן ליישב, באופן העמוק ביותר, בין האידיאולוגיה המערבית החילונית הליברלית, עם מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, בלב המרחב הערבי?
לא רבים העזו להבין שיש צורך לבחור בין שתי אופציות, ושככל שנקדים לבחור ביניהן כן ייטב: אם אנו בוחרים באידיאולוגיה המערבית-ליברלית-חילונית, הרי אנו בוחרים גם באובדנה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; ואם אנו מעדיפים את המדינה היהודית, הרי זה מחייב אותנו לנהוג לפי אמות מוסר יהודיות, ולא מערביות-ליברליות וחילוניות.
השאלה הזאת ממשיכה לנסר בחלל הציבוריות הישראלית גם היום. עם הזמן, היא הופכת ברורה יותר ויותר. עם הזמן, מסתבר שהחלוקה האמיתית של הציבוריות הישראלית אינה בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים או מזרחיים ואשכנזים, אלא בין הבוחרים באופציית הזהות היהודית של מדינת ישראל, לבין הבוחרים בשבילה בזהות המערבית ליברלית, תוך נכונות להקרבת הזהות היהודית שלה.
