בס"ד
מלחמת ההתנתקות
מאת משה פייגלין
יא' טבת תשס"ט
7 ינואר 09'
שתי תופעות בריאות ומעוררות תקווה התגלו במלחמת ההתנתקות המתחוללת עכשיו. התופעה הראשונה היא תחושת האחדות ורצונו הבסיסי של העם לקום ולהילחם על נפשו. התופעה השנייה היא מה שנראה כיכולת להפיק לקחים ומקצועיות הביצוע של צה"ל.
זעקות המגורשים בנוסח - "אל תקראו לי כשתחזרו לעזה" - נעלמו ואינן. כולם, כולל המגורשים עצמם, רצים פנימה, משליכים את כל החשבונות ומבקשים להילחם. דומה שתחושת האחדות חזקה יותר מכל ביקורת – צודקת ככל שתהיה. ההנהגה ששולחת את החיילים לעזה, היא אמנם אותה הנהגה אכזרית שאטמה ליבה לתחינות המגורשים והביאה את האסון, אך מבחינת האזרח הפשוט – כל זה לא משנה. הוא לא נלחם בשביל אולמרט. הוא נלחם בשביל מדינתו.
וזה יפה, יפה מאוד.
אלא שכאן מתחיל העניין להסתבך. כשכולם רצים פנימה ואין שום אפשרות לעצור אותם – כל שנותר הוא לשכוח מכל המאמרים והניתוחים בהם הסברת מדוע אין טעם ואסור להיכנס לעזה, להתפלל לשלום החיילים והאזרחים ולהתפלל גם לכך שאולי אתה טועה ומהמלחמה הזו יצא בכל זאת משהו טוב. אלא שמהר מאוד מתברר שהנחות היסוד שלך נכונות- בלי מטרה אמיתית אין שום יכולת לנצח. מהר מאוד מתברר שכל המקצועיות והאימונים המפרכים שיזם הרמטכ"ל החדש אינם יכולים להועיל כשהנהגת המדינה אינה מסוגלת להגדיר מטרה נכונה. מי שאינו מסוגל להגדיר מטרה אינו מסוגל לנצח. ואם אינך מסוגל לנצח – מוטב שלא תתחיל. אם בכל זאת התחלת, אתה מוצא עצמך עד מהרה פרוס בתוככי עזה במצב הגרוע מכל – להכריע אי אפשר, יציאה משמעה תבוסה נוספת וקפיאה על השמרים משאירה את החיילים טרף קל לחוטפים ולמפגעים.
מדוע ישראל אינה מסוגלת להגדיר מטרה?
במבצע קדש, כבש צהל בסערה את העיר עזה. בדף הקרבי שחולק לחיילים קודם להסתערות בחשוון (נובמבר 1956) נכתבו בין השאר המשפטים הבאים:
"הרצון לנצח – תנאי ראשון לניצחון"...
"עזה – אבר חי מגופה של מדינת ישראל אשר נקרע ממנה"...
"הכו באויב, חזרו והכו בו עד ימוגר בחרב לוחמי החטיבה"
"קדימה – לקרב ולניצחון"
מי שניסח את המילים הללו (כנראה 'אבא קובנר') הבין היטב שכל מילות העידוד והנחישות להסיר את איום ה"פידאיון" (החמאס של אז), אינן מחזיקות מים בלי האמירה הפשוטה שעזה היא שלנו - "אבר חי מגופה של מדינת ישראל אשר נקרע ממנה".
עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. שורשינו בעזה עמוקים בכשלושת אלפי שנים משורשינו בתל אביב. מי שמתכוון להילחם בעזה אך אינו מתכוון להשיב אותה לריבונות ישראל, מערער בכך את טענתו על תל אביב. אם אתה חייל אמריקני הנלחם לשחרור פריס בשם הערכים האמריקניים – זה בסדר גמור, כשתנצח תחזור למולדתך. אבל אם אתה נלחם על מולדתך שלך, מביס את האויב ואז מוותר עליה- אתה מודה בזה שהארץ מעולם לא היתה שלך ושטענת האויב על הארץ כולה היתה מוצדקת מלכתחילה. אם אתה מודה במעשיך שהאויב צודק, לעולם לא תזכה בשלום. כל נסיגה מחזקת את טענת האויב על הארץ כולה ושותלת את זרעי המלחמה הבאה- כי היא מחמשת את האויב בנשק החשוב מכל – צדק ותקווה.
מי שלא אומר ש"עזה – (היא ) אבר חי מגופה של מדינת ישראל אשר נקרע ממנה" אינו יכול לנצח ולהביא שקט ליישובי הדרום.
כנראה שגם ראשי מפלגת העבודה הבינו זאת כשהקימו לאחר כיבושה השני של עזה (בששת ימי הניסים) את גוש קטיף.
מנחם בגין ז"ל טען שסיני אינו חלק מארץ ישראל ובכך הצדיק את מסירתו למצרים. כל רקטות הגראד הנוחתות על אשדוד ואשקלון הן רקטות עם טביעות אצבעות מצריות. תומכי הסכם "השלום" ההוא יכולים לרשום את ה"הישג" הזה לזכותם. אולם המהפך האמיתי התחולל בהסכם אוסלו. בהסכם ההוא נקבע העיקרון כי לב הארץ יימסר לריבונות זרה תמורת שלום. שלום לא קיבלנו, ומה שנחשף ב"התנתקות" הוא שהשלום גם מעולם לא היה באמת המטרה. התברר שיש בישראל כוחות חזקים המבקשים להתנתק מהארץ בכל מחיר – גם ללא שלום, ואפילו (כפי שרואים היום) במחיר מלחמה. הם פשוט לא רוצים את ארץ ישראל – וודאי שלא את חבליה התנ"כיים העמוסים בזהות היהודית ובמתנחלים- שנואי נפשם. כך באה לעולם תוכנית ההתנתקות מעזה - ואחרי הביצוע המוצלח, המשכה ביהודה ושומרון - כלומר תוכנית ההתכנסות.
אני קורא למלחמה הנוכחית "מלחמת ההתנתקות" משום שעכשיו אנו נמצאים בשלב בו חיילי צה"ל מוסרים את נפשם כדי לבסס את עקרון ההתנתקות.
הם יוצאים לקרב בתמימות ובקדושה כדי להגן על מדינתם, אך מנהיגיהם הביאום למצב בו הם כבר לא נלחמים למען ארצם, הם נלחמים למען היכולת להתנתק ממנה בלי לחטוף קטיושות בתל אביב.
וזה בלתי אפשרי.
האופציה היחידה הקיימת עכשיו, עד שתקום לנו מנהיגות אמונית המבינה שזו ארצנו, היא לצאת במהירות מעזה ופשוט להפציץ ללא אבחנה כל תא שטח ממנו משוגרת רקטה. הבעיה היא כמובן כפיפותה של מדינת ישראל לעולם הערכים המערבי נוצרי. אם ננהג כך- מנהיגינו לא יוכלו לנחות בלונדון. אך בכל זאת, נראה שזה עדיף על הקזת דם חסרת טעם בעזה.
נושא: מאמר חשוב-מאוד של משה פייגלין:מלחמת-ההתנתקות (נקרא 808 פעמים)