עמלק ואויבי ישראל > האמת מאחורי דת האיסלם
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
arter1:
אלרשיד שולח לקרוא לרופא מהודו
מציינים, שאלרשיד חלה. טיפלו בו הרופאים, ולא מצאו מרפא למחלתו. אמר לו אבו עֻמר הפרסי: בהודו יש רופא, ששמו מַנְכַּהּ. ראיתי אותם מַפנים אותו לכל אחד בהודו. והוא אחד מחסידיהם ומהפילוסופים שלהם. לוּ שלח אליו אמיר המאמינים, אולי אללה ייתן לו מרפא באמצעותו. פנה אלרשיד אל מישהו, שעליו הטיל [את המשימה] ושלח לו מתנה, שתסייע לו בנסיעתו. הוא בא, טיפל באלרשיד, ונרפא ממחלתו. נתן לו [אלרשיד] קצבה גדולה וכספים רבים.
המדע והמלומדים בימי אלמאמון
כאשר עברה הח'ליפות אל הח'ליף השביעי מהם - עבד אללה אלמאמון בן הארון אלרשיד בן מחמד אלמהדי בן אבי ג'עפר אלמנצור - הוא סיים את מה שהתחיל סבו אלמנצור. הוא פנה לבקש ידע במקומותיו, והפיק אותו ממקורותיו הודות לשאיפתו האצילה ולכוח נפשו הנעלה. הוא בא במגע עם מלכי הביזנטים, נתן להם מתנות נכבדות, וביקש מהם שישלחו לו את ספרי הפילוסופיה, שיש להם. הם שלחו אליו את ספריהם של אפלטון, אריסטוטלס, היפוקרטס, גאלינוס, אוקלידס, בטלימוס ופילוסופים אחרים, שהיו בידיהם. הוא בחר את המתרגמים המנוסים ביותר, והטיל עליהם לתרגמם בדייקנות. הם (הספרים) תורגמו למענו במקסימום הדיוק האפשרי. אח"כ המריץ את האנשים לקרוא אותם, ועורר בהם רצון ללמוד אותם. בזמנו שגשג שוק הידע, ובתקופתו קמה מדינת החכמה. קבוצת בעלי אומנויות והשכלה ידעה בימיו על בוריים את רוב חלקי הפילוסופיה, והם העבירו לאלה שאחריהם את הרפואה והכשירו את יסודות הספרות, עד שהממלכה העבאסית כמעט השתוותה לממלכה הביזנטית בימי תפארתהּ ובזמן היותה מאוחדת.
אבראהים בן אלאדהם
אבראהים בן אלאדהם היה בן מלכים (פלייבוי, בן-טובים). באחד הימים יצא לצוד, והנה נתקל בשועל או בארנבת. בהיותו רודף אחריו יצאה בת-קול ואמרה: הוי אבראהים, האם [לשטויות] האלה נולדת או צֻווית? אח"כ קרא עוד קול מעל אוכף סוסו (מתוך המתקן, שעליו יושב האדם על הסוס – האפיריון): חי אללה, לא לזאת נולדת, ולא לזאת צֻווית. אז ירד מעל בהמתו, ונתקל ברועה של אביו. לקח ממנו (מהרועה) את הגלימה השחורה הפשוטה שלו (של הרועה) העשויה מצמר ולבש אותה, ונתן לו (לרועה) את סוסו ואת כל מה שיש לו (ונשאר רק עם הגלימה של הרועה). אח"כ [מספרים ש]הוא נכנס למדבר, אח"כ למכה, והתחבר עם סֻפְיאן אלת'ורי ואלפצ'יל בן עיאצ', ונכנס לאלשאם, ושם הוא מת.
היה אוכל ממעשה ידיו, וראה במדבר איש, שלימד אותו את השם המפורש של אללה, והתפלל אליו והשתמש בשם הזה אחריו (אחרי המפגש עם איש זה). אח"כ ראה את "הירוק", עליו השלום, ואמר לו: זה שלימד אותך את השם המפורש הוא אחי, דוד [המלך].
אבראהים בן אלאדהם אמר לאיש בזמן ההקפות: דע לך, שלא תשיג דרגה של צדיקים עד שתעבור 6 מכשולים: הראשון שבהם - תנעל את דרך החיים המתוקים, ותפתח את דלת המצוקה. השני - תנעל את דלת התפארת והכבוד, ותפתח את דלת המסכנוּת, השפלוּת. השלישי - תנעל את דלת חיי הרווחה, ותפתח את דלת המאמץ. הרביעי - תנעל את דלת השינה, ותפתח את דלת נדודי השינה. החמישי - תנעל את דלת העושר, ותפתח את דלת העוני. השישי - תנעל את דלת התקווה, ותפתח את דלת ההתכוננות למוות.
לאבראהים בן אלאדהם נתנו כרם, כדי לשמור עליו. עבר חייל וביקש: תן לי מהענבים האלה. אמר: בעליו לא נתן לי רשות לעשות זאת. החל [החייל] להכותו בשוטו. הנמיך [אבראהים] את ראשו ואמר: הכה ראש, כל זמן שהוא ממרה את פי אללה (או: אשר זמן רב המרה את פי אללה כלומר, המכות מגיעות לי. אולי לא הגעתי למעלה הנכונה של صالِح, ולכן מגיעות לי המכות). התעייף החייל והסתלק לו.
ד'ו אלנון אלמצרי
שמעתי את יוסף בן אלחסין אומר: כאשר נודע לי, שד'ו אלנון יודע את השם המפורש, יצאתי ממכה, כשאני בדרכי אליו, עד אשר השגתי אותו בגיזה - מצרים. דבר ראשון כשראה אותי, כשאני עם זקן ארוך, בידיי היה כלי עשוי עור למים ולאוכל (אופייני לצוּפים הנודדים. הצוּפים היו אז הביטניקים), על כתפיי גלימה, ועל רגליי סנדלים (או: נעלי בית) - צורתי הגעילה אותו, והוא הראה לי, שהוא מתעב אותי. אחרי יומיים בא אליו איש מאנשי الكَلام (שגם הם יודעים את תורת הנסתר), והתווכח איתו על משהו מענייני ה-كَلام, והוא גבר על ד'ו אלנון (בוויכוח הזה הוא ניצח אותו). אח"כ אני התווכחתי איתו על משהו, שהוא לא הבין אותו, ואז נדהם ד'ו אלנון, שהיה זקן, ואילו אני - נער. הוא קם ממקומו, ישב לפני ואמר: סלח לי, לא ידעתי את מעמדך מבחינת הידע (לא ידעתי, שאתה כזה גאון). אתה נחשב בעיניי למצויין שבאנשים (עכשיו אתה מועדף אצלי). ואז הוא לא חדל לפארני ולכבדני ולרוממני בפני כל חבריו, עד שנשארתי כך במשך שנה (במצב שבו הוא מפאר אותי). אחרי זה אמרתי לו: שירתּי אותך שנה, ונאמר לי, שאתה יודע את השם המפורש. ניסית אותי [במשך שנה], וראית, שאני ראוי לכך (לדעת את השם המפורש). [לפיכך] אם אתה יודע אותו, למדני אותו.
ד'ו אלנון שתק, ולא השיב לי דבר, ויצר אצלי את האשליה, שעוד מעט הוא ילמד אותי. אח"כ שתק עוד 6 חודשים, עד שאמר: סע אל ידידי פלוני באלפֻסְטאט, וקח אליו את הצלחת הגדולה הזאת. לקחתי את הצלחת (או: המגש), והיא הייתה קשורה במטפחת גדולה. כאשר הגעתי לגשר, שהיה בין אלפסטאט לאלגיזה, אמרתי בליבי: אני רואה, שהצלחת קלה. הבה ואראה מה יש בתוכה. היתרתי את המטפחת, והנה עכברה קפצה מהצלחת. כעסתי ואמרתי: ד'ו אלנון צחק עלי. חזרתי אליו, כשאני מאוד כועס. כאשר ראה אותי חייך, וכבר הבין. אמר: משוגע. אני בטחתי בך ביחס לעכברה, ואתה רימית אותי ובגדת בי. איך אאמין בך ביחס לשם המפורש? קום ממני, ושלא אראה אותך עוד!
המֻעְתַזִלַה
וַאצִל בן עטאא' ועמרו בן עֻבַּיְד היו מתלמידיו של אלחסן אלבצרי, ירחם עליו אללה. כאשר הם חידשו אסכולה - שהיא: החוטא איננו מאמין ולא כופר - הם פרשו מחוגו של אלחסן אלבצרי, וישבו בצד במסגד. אמרו האנשים: הם פרשו מחוגו של אלחסן אלבצרי, וכינו אותם "פורשים" (מֻעְתַזִלַה). לכן אמר השופט עבד אלג'באר, שהוא ראש המֻעְתַזִלַה: בכל פעם שמופיע בקראן הביטוי פרישה, הכוונה היא פרישה מההבל. ולימד, שהשם 'פרישה' הוא שבח.
[דבר] זה נוגד את דברי [אללה] יתעלה: "גם אם אינכם מאמינים לי, הניחו לי!", כי הכוונה של פרישה זו ("הניחו לי") היא הכפירה.
דע, שכל המֻעְתַזִלַה מסכימים על שלילת תארי אללה יתעלה מקביעת גורלו של האדם, ועל כך, שהקֻראן נוצר, ושאללה יתעלה אינו יוצר את מעשי העבד (עבד אללה, אלא הוא האחראי למעשיו).
ההתפשטות הפרסית בימי העבאסים
מבין המסַפרים [העממיים] מוסא אלאַסוארי, שהיה מפלאי העולם: צחות לשונו בפרסית הייתה זהה לצחות לשונו בערבית. הוא היה יושב במושבו, שבו התפרסם, והיה מושיב את הערבים לימינו ואת הפרסים לשמאלו, וקורא פסוק מהקֻראן, ומסביר אותו לערבים בערבית, אח"כ מַפנה את פניו אל הפרסים, ומסביר להם בפרסית, מבלי לדעת איזו לשון מבין השתיים היא הברורה ביותר (הוא היטיב לדעת את שתיהן). כששתי שפות נפגשות בלשון אחת [המדוברת ע"י אדם אחד], הן משבשות זו את זו, פרט לְמה שציינּו לגבי לשונו של מוסא בן סיאר אלאסוארי (צחות הלשון שלו הייתה זהה בכל אחת משתי הלשונות).
תפקיד התורכים בשלהי הממלכה העבאסית
כאשר עלה אלמֻעְתַז על כס הח'ליפוּת, ישבה הפמליה שלו, והביאו לו את האצטגנינים, ואמרו: הגידו לנו כמה הוא יחיה, וכמה הוא יישאר [על כס] הח'ליפוּת. היה אדם פיקח במושב זה, והוא אמר: אני יודע יותר מהם על אורך חייו ואורך ח'ליפוּתו. אמרו לו: כמה אתה אומר, שהוא יחיה, וכמה ישלוט? אמר: ככל שירצו התורכים. ולא נשאר במושב הזה מישהו שלא צחק.
פרק מקוֹרוֹת הקרמטים
בשנה זו (316 להג'רה) יצא אלג'נאבי הקרמטי, אללה יקלל אותו, למכה ונכנס אליה, ופגע באנשיה כאשר הם התאספו בעונת העלייה לרגל בהתחלת החג', כשהם קוראים את ה-تَلْبِية, והרג את המוסלמים במסגד הקדוש, כשהם נתלים בוילונות הכעבה, ועקר את האבן השחורה ולקח אותה, ועקר את דלתות הכעבה והסיר מהן את ה-كِسْوة, לקח את כל השרידים (המזכרות), שהשאירו הח'ליפים, שבהם קישטו את הכעבה.
אח"כ הוחזרה האבן אחרי שנים, אך דבר מהדברים שנשדדו לא הוחזר.
יתרון המורים
אמר חכם ההלכה אבו אללית' אלסמרקנדי, עליו השלום: סיפר זיד בן אסלם מפי אביו מפי מישהו מחברי שליח אללה, שאמר: האהוב ביותר מבין המאמינים אצל אללה אחרי הנביאים והנופלים על קידוש השם הם המורים. ואין על-פני האדמה מקום אחרי המסגדים, אשר אהוב יותר על אללה מהמקום, שבו קוראים ספר. ומפי אבראהים אלנח'עי, שאמר: מורה הנערים - מבקשים עבורו המלאכים מחילה בשמיים, הבהמות - על-פני האדמה, הציפורים - באוויר והדגים - בים.
יש אומרים, שכאשר נער נכנס לכֻּתַּאבּ ולומד את [הנוסחה] "בשם אללה הרחמן הרחום", סולח אללה ל- 3 נפשות: לאב, לאם ולמורה.
מיוחס לנביא, תפילת אללה עליו וברכתו, שאמר בנאום חג' הפרידה: אללה, סלח למורים והארך את ימיהם, וברך להם את פרנסתם וחייהם.
מפי אנס בן מאלכּ בידיעה אחרת, שהנביא אמר: אללה, העשר את המלומדים וחכמי הדת, ורושש את המורים.
אמר חכם ההלכה: בזה שאמר "ברך את פרנסתם" הכוונה פרנסה מדי יום ביומו, ובזה שאמר: "רושש אותם" התכוון, אל תרבה את ממונם, כי אם יהיו עשירים מדי, יעזבו את ההוראה.
מתוך לקטי הספרות
איש אחד גילה לרעהו סוד, וציווה עליו לא לגלותו. כאשר הסתיים [סיפור] הסוד אמר: האם הבנת? אמר: אדרבא, אינני יודע. אח"כ אמר לו: האם שיננת? אמר: אדרבא, שכחתי. אמר עמרו בן אלעאץ: אם אגלה את סודי לידידי, והוא יגלה אותו, האשמה תוטל עליי ולא עליו. אמרו לו: הכיצד? אמר? כי אני הייתי הכי טוב בשמירתו (של הסוד). אמרו:
אם חזהו של הגבר צר מלהכיל את סודו שלו,
הרי חזהו של מי שמפקידים בידיו את הסוד צר ממנו.
arter1:
אלמאמון והטפיל
אבן עאמר אלפהרי מסר מפי זקניו, שאמרו: אלמאמון ציווה, שיובאו אליו 10 אנשים מאנשי אלבצרה, שהואשמו בכפירה, והביאו אותם אליו. עבר לידם טפיל, וראה אותם מתקבצים, וחשב [שזה למען דבר] טוב. הלך עימם אל החוף, ואמר: לא נפגשו אלה, אלא לשם משתה. הסתנן ונכנס אל הסירה, ואמר: אין ספק, שזהו טיול. לא חלף זמן רב, והאנשים נכבלו, והוא נכבל עימם. ו[אז] הבין, שהוא הגיע למצב, שהוא מעבר ליכולתו, ורצה להשתחרר, ולא יכול.
נסעו עד שהגיעו לבגדאד, והוכנסו אל אלמאמון. קרא להם בשמותיהם אחד-אחד, והחל להזכיר / לציין את מעשיו ודבריו ולהכות בצווארו, עד שלא נותר אדם זולת הטפיל. אמר אלמאמון: מי זה? אמר הממונה: אינני יודע, אמיר המאמינים, אלא שראינו אותו עימם, והבאנו אותו. אמר הטפיל: אמיר המאמינים, אינני יודע עליהם דבר, אך ראיתי אותם נפגשים, וחשבתי שהם מוזמנים למשתה, ולכן הצטרפתי אליהם. צחק אלמאמון ואמר: האם המזל הרע של הטפילוּת הביאוֹ למצב הזה? (הוא הגיע בגלל המזל הרע של הטפילוּת, שהביאוֹ למצב הזה). הבוּר הזה ניצל ממוות, אבל הוא ייענש, כדי שלא יחזור על מעשה דומה.
טפיל ונוסע
טפיל התלווה אל אדם בנסיעה, וכאשר התאכסנו בכמה אכסניות אמר לו האיש: קח דִרְהַם, ולך קנה לנו בשר! אמר לו הטפיל: חי אללה, קום אתה. אני עייף. הלך האיש וקנה אותו (את הבשר). אח"כ אמר לו האיש: קום בשל אותו! אמר [הטפיל]: אינני מיטיב [לבשל]. קם האיש ובישל אותו. אח"כ אמר לו האיש: קום פורר את הלחם במרק! אמר [הטפיל]: חי אללה, אני מתעצל. פורר אותו [האיש]. אחרי שיצק אותו לצלחת, אמר לו האיש: קום עכשיו ואכול! אמר הטפיל: כן, עד מתי הסכסוך הזה [בינינו יימשך]? חי אללה, אני מתבייש בגלל הסכסוך הרציני שיצרת. ואז הוא קם ואכל.
המבקר והחולה
ידיד של חאמד בן אלעבאס חלה, והוא רצה לשלוח אליו את בנו, שיבקר אותו. ציווה עליו ואמר: כאשר תיכנס, שב במקום הגבוה ביותר, ואמור לחולה: ממה אתה סובל? אם יאמר: מזה ומזה, אמור: מושלם, בעזרת האל, ואמור לו: איזה רופא היה אצלך? אם יאמר: פלוני, אמור לו: מבורך תהיה, בר מזל. אמור לו: מה אתה אוכל בבוקר / בצהרים? אם יאמר: זה וזה, אמור לו: אוכל משובח. הלך הבן ונכנס [לבקר] את החולה. היה לפניו מקור אור, והוא ישב עליו בגלל גובהו. ואז הוא נפל על חזהו של החולה ופגע בו. אח"כ ישב, ואמר לחולה: ממה אתה סובל? אמר [החולה] בכעס: אני סובל ממחלת המוות. אמר [הבן]: מושלם, בעזרת האל. אמר: איזה רופא היה אצלך? אמר [החולה]: מלך המוות. אמר [הבן]: מבורך תהיה, בר מזל. אמר: מה אתה אוכל בבוקר / בצהרים? אמר [החולה]: את סם המוות. אמר [הבן]: אוכל טוב, משובח.
jewlover and arabhater:
חחחחח כמה שקרים המציא מוחמד מתורתינו ומהתלמוד...........חח ימח שמו וזכרו!
יש לי שאלה האם מותר לקרוא כאלה דברים לפי ההלכה זה הרי מדת אחרת?
דוקא_כך:
בס"ד
לא יאומן. במקום ללמד תלמידים איך לתרגם למשל תעמולה נאצית של עיתונים ערביים וחדית'ים רצחניים נגד יהודים ו"כופרים" אחרים, הם מלמדים תלמידים חדית'ים לא-רלוונטיים, ולמעשה מלמדים איסלם. במקום לכתוב "ימח שמו וזכרו" הם כותבים "תפלת אללה עליו וברכתו"... אחרי זה מתפלאים שנשים יהודיות יוצאות עם ערבים?!
אחים באמת:
--- ציטוט של: arabhater על דצמבר 18, 2008, 06:02:07 ---חחחחח כמה שקרים המציא מוחמד מתורתינו ומהתלמוד...........חח ימח שמו וזכרו!
יש לי שאלה האם מותר לקרוא כאלה דברים לפי ההלכה זה הרי מדת אחרת?
--- סוף ציטוט ---
רבותינו, חז"ל
תמיד למדו הכל כדי להבין את העניין ולסתור אותו
ע"פ התורה והחכמה של בורא עולם
שבחר בנו מכולם, והשטויות שלהם.
גם כשפים למשל, כל חכם שהוא דיין צריך לדעת,
כדי שאם יווצר מקרה כזה של דין שקשור לכשפים,
שהוא יהיה בקי בנושא.
תפריט
[0] אינדקס הודעות
[#] עמוד הבא
[*] עמוד הקודם
עבור לתצוגת גירסה מלאה