באסלאם, כמו ביהדות, מצויה תורה שבעל פה לצד התורה שבכתב, הקוראן. התורה שבעל פה המוסלמית, המכילה גם היא אגדה והלכה כאחד, נקראת "אְ(ל)סֻנַה" (משמעו: אורח החיים). הערצת הנביא באיסלאם היא כה גדולה עד כי אין המאמין מסתפק בהליכה אחרי מידות הנביא ובשמיעה בקולו בענייני פולחן, כי אם מבקש הוא למנוהג כמותו בכל פרט מפרטי חייו, לתקן על ידי כך דרכיו ולכות באושר המובטח לישרים. אין פלא, איפוא, שעוד בתקופה קדומה רבו הסיפורים, בעיקר מפיו, אך גם מפי חבריו, על אמרות הנביא, מעשיו ומעשים שנעשו בנוכחותו ולא כיהה בעושיהם. הסיפורים הללו סופרו תחילה, כנראה, מפי בני סמכא, עדי ראיה או שמיעה, אך ככל שרחקו הזמנים - רבו הסיפורים ומהימנותם ירדה. התנאים החדשים אשר נוצרו עם כיבוש שטחים רחבים - דרשו פתרונות חדשים, שלא העזו לתיתם שלא על פי דוגמת הנביא. על כן חיפשו בדבריו סימוכין גם לתופעות, שלא יכול היה כלל להכירן. יתר על כן, כל אימרה יפה או סיפור נאה שמצאו המוסלמים בכתבי הקודש של העמים, אשר באו במדע לאחר הכיבושים, הושמו גם הם בפי הנביא או סופרו אודותיו לבל יחסר בו דבר, וכל אדם ירא שמים נימק את דעותיו ומעשיו בדומים להם משל הנביא. עד מהרה צמחה ספרות סיפורים ואמרות זו לממדים עצומים ומספר ה"חדית'" (מלשון "חדשה", הוא הסיפור או האימרה אודות הנביא או מפיו) הגיע למיליונים. את היחס בין הסנה לחדית' אפשר לתאר בצורות שונות: הסנה מסתמכת על החדית', כלומר כל נוהג מקובל יש לו אסמכתא מפי הנביא או מפי חבריו המספרים אודות מעשיו, אך לא כל חדית' הפך לסנה. אפשר גם לומר ביתר פשטות שהסנה נמסרת בצורת החדית', שהרי בתקופות הראשונות של האסלאם נמסרה למעשה כל הספרות הדתית בצורה זו. כך נכתבו תולדות הנביא, פירושי פסוקים קשים בקוראן, דיני הלכה ומסורות אגדה ואימרות מוסר. בתקופה יותר מאוחרת שובץ החדית' בספרות לכל סוגיה, אך לא היוותה מבנה ספרותי בלעדי.
חכמי האסלאם הכירו בסכנות הכרוכות בצמיחה מהירה זו של חדית' (אגודת על חיי מוחמד) ועל כן פיתחו מדע ביקורת חמור. אולם יחד עם זאת נפוצה מאוד כם כניעה - מדעת לתופעה זו: הרי ללא ספק ראוי היה לו לנביא לומר כל אימרה יפה או לספר כל סיפור נאה, ואם לא עשה זאת - משום סיבות חיצוניות בלבד. ואם כל דבר יפה ומושלם מקורו בו - אשפר גם לומר שאימרה אשר לא אמרה ונאה היא כמוה כמפיו. דעה זו מצאה לה מהלכין בחדית' מפורסם, שהושם גם הוא בפיו: " ما قيل من قول حسن فيه عني - قلته أو لم أقلته " (כל דבר יפה שנאמר הרי הוא מפי - אמרתיו או לא אמרתיו). אף על פי שהסֻנַה עוסקת להלכה רק בנביא, דעותיו ומעשיו, הרי למעשה, יותר משהיא מלדת אותנו אודותיו, יכולה היא ללמדנו על התפתחות האסלאםב-250 השנים הראשונות לקיומה. כל זרם רעיוני, כל שושלת, כל כת מדינית-דתית, כל תנועה חברתית וכיוצה בזה, ביקשו להוכיח את נכונות טענותיהם על ידי אמרות מפי הנביא ולהסיתמך על דוגמתו האישית כראיה לאמיתות דרכם. יש חוקרים המרחיקים לכת ואינם רואים בכל ספרות החדית' אפילו גרעין מהימן קטן אשר באמת נמסר מפי הנביא או אודותיו על ידי עדי ראיה ושמיעה. אולם ספר אם מותר להרחיק לכת עד כדי כך. יד להניח, שגרעין מסויים של ספרות החדית' הוא אותנטי וסביבו צמחו מסורות רבות אחרות, אשר רק עבודת מחקר וביקורת יסודית תוכל להפריד ביניהן ולהעמיד את האיסלאם על בסיסו ההיסטורי.
