סרח בת אשר:
סרח בת אשר
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו...
ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחתם..."
(בראשית, מ"ו, ח, י"ז)
כשאחים רצו לספר ליעקב אבינו כי מצאו את יוסף חי במצרים, הם התלבטו כיצד לבשר ליעקב את הבשורה. היה חשש
כי ההתרגשות תשפיע לרעה על אביהם הזקן. לבסוף נבחרה שרח בת אשר בזכות חוכמתה וכשרון הנגינה שלה :
"כשהגיעו אחי יוסף לביתם שבארץ כנען ראו את סרח בת אשר יוצאת לקראתם. מכיון שסרח היתה חכמה וטובה וגם ידעה לנגן בכינור, בקשו ממנה האחים שתכנס לבית ותנגן לפני יעקב, וגם תשיר לפניו :
"יוסף דודי חי! יוסף דודי חי!.
עשתה סרח כמצות האחים, נגנה ושרה לפני יעקב סבה ובקול ערב בשרה לו שיוסף הדוד שלה, הבן של יעקב חי.
הרגשה טובה פשטה על ייעקב לשמע השירה והנגינה של סרח נכדתו. שמחה גדולה מלאה את לבו ורוח ה' שרתה עליו. נגש יעקב אל סרח נכדתו, שם ידו על ראשה ואמר לה: 'מפני ששמחת אותי בתי, והחיית את רוחי, לכן אברך אותך שתאריכי ימים ולא תמותי לעולם'".
(אוצר אגדות התורה)
בזכות ברכתו של יעקב, סרח מאריכה שנים רבות, על מספר שנותיה הרבות ניתן ללמוד מהאיזכורים של סרח
במקורות: לראשונה היא מוזכרת באופן גלוי בזמן הירידה למצרים בספר בראשית, לאחר מכן בספר במדבר
בעת המפקד של דור המדבר לפני היכנס לארץ "ושם בת אשר שרח" (במדבר, כ"ו, מ"ו). רש"י : "ושם בת אשר
שרח לפי שהיתה קיימת בחיים מנאה כאן".
מאות שנים לאחר מכן מופיעה שוב סרח בתקופת שלטונו של דוד עליה מספר מדרש רבה שהיא האישה החכמה
מאבל בית מעכה העיר שאליה נמלט מורד במלכות ויואב בן צרויה שר הצבא רצה להחריב את העיר על מנת לתפוס
את המורד, שרח היא זאת ששיכנע את בני עירה להמית את המורד ובכך להציל את העיר מכליון - "דבר אחר,
טובה חכמה. זו חכמתה של סרח בת אשר. מכלי קרב. מכלי קרבו של יואב, שנאמר ותקרא אשה חכמה
מן העיר..." (קהלת רבה, ט, י"ח).
ושוב חולפות להן מאות שנים וסרח מופיעה לה בבית המדרש בתקופת האמוראים כדי לסייע ביישובה של מחלוקת:
"ר' יוחנן היה יושב בבית המדרש ודורש את מעשה קריעת ים סוף 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם'. דרש
ר' יוחנן: כיצד היו המים עשויים כחומה? כעין שבכה (אטומה). השקיפה סרח בת אשר ואמרה: אני הייתי שם, ולא היו
עשויים אלא כמו חלונות מאירים (שקופים)". (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח, י"א, י"ג).
על סרח בת אשר אומר המדרש שהיא מתשעה האנשים שזכו להיכנס עודם בחייהם לגן-עדן.
סרח בת אשר וגאולת מצרים :
שני תפקידים מרכזיים מילאה סרח בזמן גאולת מצרים, בידיה הפקיד אביה את סוד זהותו של הגואל "פקוד יפקוד"
וכשבא משה ודיבר עם זיקני העם פנו הם לסרח בכדי לאמר את זהותו, כסיפרו לה על הניסים שחולל בפניהם משה,
אמרה שזה לא הוא. אבל כשציטטו שאמר "פקוד יפקוד אתכם אלוקים אתכם", אמרה שהוא הגואל שיוצא את עם
ישראל ממצרים.
"כשהגיעו האחים לארץ מצרים אספו את זקני ישראל וספרו להם על הגאלה הקרובה. אהרן הזכיר לזקנים את הסימן שנתן להם יעקב לפני מותו ופנה אליהם במילים: 'פקוד יפקוד אלוקים אתכם'. סרח בת אשר שהאריכה ימים וזכרה את דברי יעקב סה אמרה לזקים שהפעם הגיעה שעתה של הגאלה האמיתית ומשה ואהרן הם שליחי הקב"ה. האמינו הזקנים לדברי משה שמחו מאוד ואספו את כל העם כדי לספר להם על הישועה הקרובה"
(אוצר אגדות התורה)
ולאחר המופתים ועשרת המכות ביום היציאה ממצרים בזמן שכל העם עסוק בלאסוף את רכושו ולהתכונן ליציאה,
הסתובב משה במצרים לחפש את ארונו של יוסף, בכדי למלא את משאלתו האחרונה של הצדיק להגיע לקבורה בארץ
ישראל. אולם אף אחד לא ידע היכן הטמינו המצרים את הארון. היתה זו סרח שידעה להצביע על המקום המדויק:
"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"... ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו
הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרו לו במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו
בתוך הנילוס.." (מכילתא דר' ישמעאל, בשלח).
דבורה הנביאה:
דבורה הנביאה
לפידות - על שם שאשתו עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה.
בספר שופטים מסופר "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות... היא שפטה את ישראל בעת ההיא"
(שופטים, ד,ד), אשת חיל שהיתה נביאה וגם שופטת, בניגוד לשאר הנביאים היא לא הסתובבה
בין השבטים בארץ, בני ישראל היו באים אליה למשפט.
"אשת לפידות" - בילקוט שמעוני מספר המדרש, כי בעלה היה עם הארץ, אמרה לו דבורה
"בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשיל'ה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם
ותבוא לחיי העולם הבא, והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש. ג' שמות נקראו
לו: ברק (בן אבינועם), מיכאל ולפידות. ברק - על שם שפניו דומות לברק. מיכאל - על
שם שהוא ממיך עצמו, (או ע"ש המלאך מיכאל). לפידות - על שם שאשתו עושה פתילות
עבות כדי שיהא אורן מרובה והקדוש ברוך הוא בוחן לבות וכליות, אמר לה, דבורה - את
נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים כנגד י"ב השבטים.
"תחת התומר" - מטעמי צניעות אסור לאישה להתייחד עם גבר זר בבית, ולכן דבורה
ישבה בחוץ בצילו של דקל, שם קיבלה את הבאים אליה, והיתה מלמדת תורה לרבים.
באותה תקופה שלטו כנענים בארץ והם השליטו פחד וטרור בכל מקום, מבחינה מורלית
היו היהודים במצב מאוד קשה, הם פחדו לנוע בדרכים, כל הערים הוקפו בחומות,
היאוש והפחד דחפו אנשים לחפש להם מפלט והגנה בעבודה זרה אולי משם תבוא
הישועה, דבורה הנביאה הבניה כי יש לעשות מעשה ולצאת למלחמה, היא קוראת
לברק בן-אבינועם לגייס מתנדבים רבים ולצאת למלחמה על סיסרא שר הצבא של
הכנענים, היא מבטיחה לו נצחון ושהקב"ה יתן את סיסרא בידו. אבל לא הוא יהיה
זה שיהרוג את סיסרא, אלא יעל אשת חבר הקיני.
בהתאם לנבואתה ברק בן-אבינועם אוסף את המתנדבים (מהשבטים זבולון ונפתלי)
ומתנה את היציאה למלחמה בהשתתפותה של דבורה, ברק שהיה איש ירא אלוקים,
הוא ידע שנבואת דבורה תתקיים והוא ינצח את צבאו של סיסרא, אבל לא רצה
שהנצחון ייזקף לזכותו, אלא למי שבאמת גרם שבני ישראל ינצחו, הקב"ה.
שבני ישראל יראו וישמעו את דבורה שליחת ה' ונושאת דברו, הם יאמינו שהוא
זה שגרם לנס, לאחר שדבורה מביעה את הסכמתה, ברק יוצא למלחמה ונוחל
נצחון גדול על צבאו של סיסרא, מפלתם של הכנענים מתרחשת בנחל קישון, סיסרא
שברח מאזור הקרבות הגיע לאוהלה של יעל אשת חבר הקיני (מצאצאי יתרו)
ושם מוצא את מותו בידה. הכל בהתאם לדבר השם שנמסר ע"י דבורה.
שירת דבורה:
אחת מתשע השירות שבתנ"ך , מהללת את הנצחון על הכנענים, את נפלאות
השם - כיצד מסר את הנצחון ביד בני ישראל יראי שמים (ברק בן-אבינועם)
את גבורתה של יעל, השירה כוללת בתוכה דברי תוככה קשים לשאר שבטי
ישראל שלא באו לקחת חלק במלחמה עם הכנענים (רק השבטים זבולון ונפתלי
השתתפו במלחמה), כמו כן כמוסות בשירה נבואות לגבי העתיד לבוא.
מרים הנביאה:
מרים הנביאה
תף מרים - מסמל את האמונה והבטחון בגאולה.
כבר בהיותה ילדה צעירה גילתה מרים דאגה לעם ישראל, מסופר כי כאשר פרעה גזר את
גזירת "כל הבן היאור תשליכוהו", עמרם אביה החליט שאין טעם להביא ילדים בעולם
רק בכדי שיושלכו ליאור. עמד וגירש את אישתו, מהיותו ראש הסנהדרין התקבל צעד
זה על כל בני ישראל וגרשו את נשותיהם, מרים הקטנה העיזה פנים מול אביה, "פרעה
גזר על הבנים, אתה גזרת על הבנים ועל הבנות", "וילך איש מבית לוי" עמרם מיהר
להחזיר את אישתו ואחריו כל בני ישראל.
מרים - "פועה" כבר מגיל 3 - 4 עוזרת לאימה כמילדת, "המילדות העבריות אשר שם
האחת שפרה ושםהשנית פועה" (שמות, א, טו'). ולמה נקרא שמה פועה? ע"פ רש"י
שהיתה פועה אל הוולד - משעשעת אותו כדרך שמשחקים עם התינוקות.
"פועה" שהיתה פועה ברוח הקודש, מרים הנביאה - "עתידה אימי שתלד בן",
"ובן זה יהיה גואלם של ישראל", אכן משנולד משה ונתמלא הבית באור, נישק
אותה אביה על ראשה ואמר לה: ביתי נבואתך התקיימה, אבל משהיה צורך
להוציא את משה מחוץ לבית ואימו הכניסה אותו לתיבה להשיט אותו ביאור,
טפח אביה על ראשה, "בתי, היכן נבואתך". לכן "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה
יעשה לה" - לדעת מה יקרה עם נבואתה.
בכל סוף לאחר תפילת השחרית אנו מזכירים שש זכירות, אחת מהן היא זכירת
מעשה מרים, שדיברה על משה אחיה על אודות האישה הכושית שלקח, רש"י מסביר
כי משה גירש את אישתו, מרים ידעה כי אסור להוציא לשון הרע. ואסור לדבר
מאחורי גבו של נשיא הדור. ובכל זאת הסתכנה?, היא גם שילמה מחיר כבד וחלתה
בצרעת קשה, עד שמשה אחיה היה צריך להתפלל על חייה "א-ל נא רפה
נא לה". מסביר לנו הרבי מליובאוויטש,כי מרים לשם שמים התכוונה, היא ידעה כי
משה נשיא הדור ואשתו יכלו להעמיד צאצאים לתפארת, וכיון שכל חייה דאגה לילודה
בעם ישראל העיזה וסיכנה את עצמה כדי לנסות ולהחזיר את משה לציפורה אשתו.
ועל בכל יום אנחנו צריכים לזכור את מסירות הנפש של מרים על ענין הילודה בעם ישראל.
שירת הים - שירת מרים : "ותצאנה כל הנשים אחריה", כל נשי ישראל עד סוף כל
הדורות הולכות אחר מרים ואומרות: "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים".
אלוקות וקדושה - גאה גאה, ודברים שהם הפך הקדושה, הלוחמים בקדושה "סוס
ורוכבו" - "רמה בים" - מושלכים למעמקי מצולות.
במשך שנות הנידודים במדבר ליוותה את עם ישראל באר מים - "בארה של מרים"
הבאר נראתה כמו סלע עגל ועמדה לפני חצר אהל מועד. כשהתקרבו אליה נשיאי השבטים
ואמרו: "עלי באר ותני את מימיך" העלתה הבאר את המים שבתוכה כעמודים וכל
הקהל ובהמותיהם שתו לרויה. חלק מהמים שהיו בתוך הבאר נשפכו והפכו לנהרות
שהקיפו כל משפחה מישראל, נהרות הקיפו כל שבט מישראל, ונהר גדול הקיף את כל
מחנה ישראל מבחוץ. ועל שפת נהרות אלו גדלו עצים נותני פרי טעים וכל מיני
מעדנים. צבעם של המים היה תכלת זוהרת כחמה וכלבנה ונראו למרחוק.
ראו כל העמים את יפים של מי הנהרות ושבחו את עם ישראל ואת אלקיהם. הרבה
ניסים נעשו לישראל על ידי אותה באר. היה אפשר לשוט בנהרות שיצאו מתוכה עד לים
הגדול, ולהביא משם כל טוב למחנה ישראל. עצי פרי שנתנו פרות מיד ביום נטיעתם
גדלו על שפת הנהרות. וכל מיני בשמים גדלו שם ובהם התבשמו נשי ישראל.
עם מותה של מרים נעלמה הבאר. (אוצר אגדות התורה)
שרה אימנו:
שרה אמנו
ולמה נקרא שמה יסכה, שסכתה ברוח הקדש.
הראשונה בין שבע הנביאות הנמנות בגמרא, היא שרה. מובא בגמרא שעליה נאמר: "אבי מלכה
ואבי יסכה", אמר ר' יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה, שסכתה ברוח הקדש, שנאמר
"כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה" (בראשית, יא' כט).
ע"פ המדרש שרי בשמה הראשון היתה אחייניתו של אברהם, אחותו של לוט, הם נשאו ב"אור-
כשדים" ויצאה עמו למשא לארץ כנען, בעת חנייתם ב"חרן" פעלה שרה לצד אברהם בקירוב
אנשים לחיק היהדות והאמונה בא-ל אחד.
מ"חרן" המשיכו בני הזוג את מסעם לארץ כנען, ולאחר מסעות בארץ בעקבות רעב הם ירדו
למצרים, יופיה הרב של שרה הדאיג את אברהם, הוא פחד שהמצרים יהרגו אותו ויקחו את
שרה, לכן לפני שנכנסו למצרים אברהם ניסה להסתיר אותה בתיבה, ואמר לה שאם תתגלה
היא צריכה להזדהות כאחותו, אבל המוכסים המצרים מצאו אותה ולקחו אותה לארמונו של פרעה.
המדרש מספר שבאותו הלילה בא מלאך השם והיכה בבית פרעה, שרה היתה מצביעה על
מקום מסויים או אדם והמלאך היה מכה, פרעה המבוהל מחזיר את שרה לאברהם ועוד
נותן לו מתנות לרוב, גם את ביתו הגר נתן לשרה לשפחה. פרעה הבין שביתם של
שרה ואברהם מיוחד מאוד והעדיף שביתו תהיה שפחה בבית כזה ממלכה במקום אחר.
שרה שבמשך שנים רבות לא נפקדה נותנת את הגר שפחתה לאברהם, כדי שלפחות לאברהם
יהיה ילד, הריונה של הגר גורם לה לחוש נעלית והיא מתחילה לזלזל בגבירתה, שרה
מחזירה אותה לתפקיד השפחה ומענה אותה עד שהגר בורחת, אבל לאחר זמן מה היא
חוזרת ויולדת את ישמעל. לאחר החרבת סדום ועמורה אברהם ושרה שוב יוצאים לדרך
ומגיעים לארץ הפלישתים, ארץ גרר, גם שם שמים לב ליופיה הרב של שרה והיא נלקחת
לארמונו של אבימלך, הקב"ה מעניש את אבימלך ושולח לו אזהרה בחלום לבל יגע
בשרה, היא מוחזרת אל אברהם והם עוזבים את גרר.
כששרה כבר בת תשעים, מגיעים שלושה מלאכים לאברהם ומבשרים לו כי בעוד
שנה יולד להם ילד, שרה ממאנת להאמין כי בגילה המופלג היא יכולה להתעבר,
ע"פ המדרש באותו היום חזר לשרה אורח הנשים, ובהתאם לנבואה לאחר
שנה אברהם ושרה חובקים את יצחק. המדרש מספר שביום ברית המילה של יצחק
כשנשמעים רינונים בדבר גילה המתקדם של שרה ויכולתה להוליד, הקב"ה עושה
נס ושרה מניקה באותו יום את כל התינוקות שבאו עם האורחים.
שרה מפחדת שישמעל בנה של הגר ישפיע לרעה על יצחק (זאת לאחר שישמעל החל
לעסוק בעבודת אלילים) ומבקשת מאברהם לגרש את הגר ואת בנה. אברהם
מנסה להתנגד ואולם הקב"ה אומר לאברהם: :" כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"
(בראשית כ"א, י'ב). מסבירים המפרשים שכאן נתגלתה מעלת הנבואה של שרה על
פני אברהם.
שרה אמנו נפטרה כששמעה שאברהם העלה את יצחק לעולה על הר המוריה, ע"פ
המדרש השטן בעצמו בא לשרה וסיפר לה שאברהם הקריב את יצחק, מרוב צער
פורחת נשמתה של שרה. היא נקברה במערת המכפלה בחברון.
מסופר במדרש כי המזמור אשר חיל שבספר משלי הוא בעצם ההספד
שאמר אברהם על שרה.
"ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" (בראשית, כג, ב)
בחסידות מוסבר ש"שרה" רומזת לגוף ו"אברהם" רומז לנשמה,
"ותמת שרה" כשהגוף מת "בקרית ארבע" המורכב מארבע יסודות,
ב"היא חברון" המחוברים בעת חיותו, אזי במותו: "ויבא אברהם" -
הנשמה "לספוד לשרה ולבכתה": הנשמה בוכה מפני שגם לאחר המיתה
היא קשורה בגוף.
