חד משמעית:לא!
מצוות ישוב הארץ היא מצווה המוזכרת בתורה כמלחמה "והורשתם את יושבי הארץ מפניכם",היש מלחמה ללא נפגעים? היש מלחמה ללא הרוגים?
גם מלחמות שהוגדרו כנס כמו מרד החשמונאים היו כרוכות בהרוגים,אז איה "ונשמרתם לנפשותיכם"?
תשובה: ברורשסתם כך אל לאדם לסכן עצמו,אבל במצוות כיבוש ארץ ישראל חובה על אדם לסכן את חייו וכמו שפסק הרמב"ם "ישים נפשו בכפו",כלומר אפילו יעשה דברים
שבודאי יכולים לגרום למותו חלילה. האם הרמב"ם לא היה בקי בהלכה? ברור שכל עניין הסכנה הוא רק לגבי מצוות שאין חיוב להסתכן בשבילם כמו שמירת שבת,
שאינ כרוכה בסכנת חיים לכן מתי שיש סכנת חיים השבת נדחת.
ואילו כאן אין אפשרות לקיים מצווה זו ללא סכנת חיים,ואם תאמר שפיקוח נפש דוחה עקרת מצווה מהתורה.
ואם תאמר שישוב הארץ אינו נכלל במצווה זו,אלא רק כיבוש יהושוע(כמו שיש בורים שטוענים כך)עיין ספר המצוות להרמב"ם "שכחת עשין" הלכה ד'.
שם פוסק הרמב"ן שכל המצוות של דירת ארץ ישראל,כיבוש הארץ וישובה נכלל מכח מצווה זו "וזהו שקוראים חכמים בכל מלחמת מצווה",רואים שיש פה מצווה אפילו להלחם כשצריך
והרי אין מלחמה ללא הרוגים.
והרי לשון הרמב"ן:
מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", "והתנחלתם את הארץ", "אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו', שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: "עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך, אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם", וכן "לא שמעתם", הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה.
וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה: "אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דוד להרווחה, דברי הכול רשות". ולשון ספרי: "וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב".
ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטווינו לאבדם, שנאמר: "והחרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם: "הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם, זו אפריקי", נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים ההם, אם רצו אחרי כן שבטינו לעוזבה ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטטו בכיבושה ובישיבתה.
וממאמרם "מלחמת יהושע לכבוש", תבין כי המצווה הזאת היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר" וגו', "אמר להם: כל המקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו, הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: 'וירשתם גוים גדולים ועצומים', ואחר כך: 'כל המקום אשר" וכו'. ואמרו: "ואם תאמר: מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, והתורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל, תהיו רשאין לכבוש חוצה לארץ; והוא לא עשה כן". הרי שנצטווינו בכיבוש בכל הדורות.
ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו: "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ – יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחל ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וזולת זו הפלגות גדולות שאמרו בה - הכול הוא ממצות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע במקומות הרבה. ולשון ספרי: "מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.' ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות."עכ"ל
מקווה שעזרתי...
