בס"ד
המעשה הטוב של אהוד אולמרט /מיכאל קליינר
המאבק החשוב המתחולל בימים אלה בתקשורת ובממשלה איננו בעניין נורמות ההתנהגות של חיים רמון, ואפילו לא בעניין שיטות הפעולה הפסולות בהן השתמשו כדי להגותו מהמסילה ולהעבירו מתפקידו כשר המשפטים. המאבק הוא על קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית. זהו מאבק בין שלטון החוק לשלטון בית המשפט.
משום שעל כך ניטש המאבק, עולה בי המחשבה, שכשממשלת אולמרט תשפט בראי ההסטוריה, יעמוד לה בצד הזכות אקט אחד בלבד: מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים.
בצד הקטגוריה, הרי מדובר בממשלה כושלת. ממשלה שערערה את החוסן הלאומי, אפשרה לחיזבאללה להתחמש מחדש, לא הצליחה לבלום בצורה אפקטיבית את מאמצי ההתחמשות הגרעינית של איראן, חשפה את תושבי שדרות והדרום לחיי גהינום, התקפלה מול לחצים בין לאומיים, שחקה את עמדותיה המדיניות של ישראל, נכשלה בחינוך וגם בתחום הכלכלי לא הצליחה לנצל את העודפים הכספיים העצומים שייצרה מדיניותו של נתניהו לצורך רפורמות כלכליות, לחיזוק השכבות החלשות בעיירות הפיתוח ובשכונות.
אבל, ויש אבל, הממשלה הכושלת הזו עשתה מה ששום ממשלת שמאל לא רצתה לעשות ושום ממשלת ימין לא העזה לעשות - לעמוד מול המהפכה "החוקתית" אותה חולל אהרון ברק. המהפיכה שאני קורא לה המהפכה האנטי-חוקתית.
מינויו של פרידמן ומה שהוא מסמל כל כך חשוב לעתידה של הדמוקרטיה בישראל ולהפרדת הרשויות, שהוא כמעט מעניק לממשלה ציון עובר. אם המשמעות של הפריימריז בקדימה, היא הרכבת ממשלה באותו הרכב בראשות לבני או מופז, שבה מפלגת העבודה תתנה את הצטרפותה בקבלת תיק המשפטים עבור אופיר פינס - כבר עדיף שאולמרט יתמודד בפריימריז וינצח בהם והממשלה הקיימת על כל תחלואיה תמשיך לכהן ולאפשר לדניאל פרידמן להיאבק על שמירת הריבונות של העם והכנסת.
מכל בחינה אחרת הייתי מעדיף כמובן בחירות חדשות או ממשלה בראשות הליכוד בכנסת הקיימת, אלא שגם הליכוד הפסיק להיות חד-משמעי בנושא ההגנה על הפרדת הרשויות. מול העמדה המסורתית של הליכוד להגנת הרשות המחוקקת והמבצעת מפני סירוסן ע"י הרשות השופטת - מוביל דווקא יו"ר הליכוד קו אחר המסכן את המאבק למען שלטון החוק בישראל. בעוד חברי הליכוד ובראשם גלעד ארדן, מיקי איתן ורובי ריבלין מבקשים לחזק את הכנסת, ואפילו גדעון סער מקדם בשקט הצעת חוק חכמה הדורשת רוב מיוחס בוועדה למינוי שופטים -צוטט בנימין נתניהו חוזר על דברי מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים", המבטאים תמיכה בבית המשפט העליון.
נ אמירתו המקורית של בגין נועדה להעלות על נס את עליונות בית המשפט העליון ואת החובה של הרשות המבצעת לכוף את ראשה בפניו. בגין צדק. נתניהו אינו צודק.
כשבגין טבע את אמירתו, עמד בראש בית המשפט העליון השופט משה לנדאו, שהאמין אז, כפי שהוא מאמין היום, שבית המשפט נועד לפרש את חוקי הכנסת על פי הכלים המשפטיים המקובלים, ולהותיר את הנושאים שעניינם השקפת עולם ודיעה פוליטית לגופים הנבחרים.
מנחם בגין נפטר ב-1982 שזו בדיוק השנה שבה החלה "המהפכה החוקתית" ע"י אהרון ברק שקבע כי "הכל שפיט" ושכל אזרח או גוף יכול לפנות לבג"צ, גם אם אין לו כל עניין אישי בנושא הפנייה. זו היתה יריית הפתיחה למטר בג"צים של עמותות שבקשו לערער על החלטות ממשלה. עדאללה, מוסאוא ואירגוני שמאל אחרים, עשו להם מנהג קבוע לקרוא כותרות בעיתונים ולהגיש בג"צ כל שבוע. כמעט כל החלטה ממשלתית שבויכוח, הגיעה לבג"צ, שברצותו עיכב, ברצותו דחה וברצותו אישר. בהמשך החל הבג"צ גם לשים עצמו מעל חוקי הכנסת, תוך ניצול שני חוקי יסוד תמימים, שפחות משליש מחברי הכנסת הצביעו עבורם. חוקים שעברו ללא ויכוח ציבורי משום שאיש לא ייחס להם את המשמעות מרחיקת הלכת שברק ייחס לה בהמשך. בתיחכום רב הוא השתמש בנושאים טכניים, כשפסל חוקים שוליים שהציבור לא ייחס להם חשיבות, כדי לקבוע הלכות תקדימיות.
עם פרישתו הותיר ברק ליורשתווחבריה מערכת חוקתית שבה שילטון החוק פינה מקומו לשלטון בית המשפט, ועדת מינוי שופטים המנציחה את עצמה בצלמה כדמותה, ומערכת הרתעה כלפי הרשויות האחרות. על רקע מה שקרה לשרי המשפטים יעקב נאמן, צחי הנגבי וחיים רמון, שרי משטרה כמו רפול וקהלני ומועמדים למשרד המשפטים כמו רובי ריבלין ורות גביזון - מינוי חתן פרס ישראל, פרופ' דניאל פרידמן, שמאז ומתמיד החזיק בדיעה ברורה בעניין עקרון הפרדת הרשויות - הוא הסיכוי האחרון לשים אצבע בסכר ולאזן את העוצמות בין הרשויות בישראל. פרידמן הוא מינוי מזהיר שעשוי להחזיר את הכוח המרכזי לעם, הריבון, הבוחר את נבחריו כדי לקדם אג'נדה פוליטית מסויימת, ולמנוע את השלטון וההכרעה הפוליטית משופטים שאינם נבחרי העם, אלא מתמנים בעיקר ע"י הקליקות שלהם.
