לדעתי המלכים בתנך נשפטים בעיקר לפי המדיניות שלהם ופחות לפי מעשיהם בחיי הפרט שלהם. המלכים שעשו "הרע בעיני ה'" היו מלכים שהכניסו עבודה זרה לארץ ישראל, עיוותו משפט, וסרו מחוקי התורה. לדעתי היחס לדוד מן התנך אינו של צדיק מושלם, אלא של בעל תשובה. הוא התחרט על חטאיו בכנות, ועשה תשובה. הוא גם נענש בחייו - למשל, תש כוחו לעת זקנתו בגיל מוקדם יחסית, הוא חי שבעים שנה ולא הגיע לגבורות (80 שנה). הוא גם לא הורשה לבנות את המקדש משום שידיו לא היו נקיות .
ובעניין בת-שבע ואוריה, הרי כתוב במפורש שדוד חטא, התחרט, ונענש (אפילו עונש לדורות - 'חרב לא תסור מעל ביתך עד-עולם').
ובעניין רבי עקיבא: מרד בר כוכבא שרבי עקיבא תמך בו, היה אסון נוראי, מאות אלפי יהודים נרצחו, מרבית הכפרים חרבו, מרבית היהודים יצאו לגלות, והארץ הפכה לארץ נוכרית עם רוב נוכרי גדול. אבל צריך לזכור שזה היה מרד על קידוש השם, הרומאים הוציאו מחוץ לחוק את הדת היהודית, מנהגים יהודיים היו אסורים בדין מוות וגם לימוד תורה. יכול להיות שלולא מרד בר כוכבא העם היהודי היה מתבולל ונעלם. אמנם הייתה כבר פזורה יהודית וישוב גדול בבבל, אבל מרד בר כוכבא הייה ארוע מכונן שחיזק את הזהות הלאומית והדתית של העם כולו וחיסן אותו לעמוד בתלאות של י"ח מאות שנות גלות.
שמואל ב פרק יב:
א וישלח יהוה את-נתן, אל-דוד; ויבא אליו, ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר, ואחד ראש. ב לעשיר, היה צאן ובקר--הרבה מאד. ג ולרש אין-כל, כי אם-כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה, ותגדל עמו ועם-בניו יחדו; מפתו תאכל ומכסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי-לו, כבת. ד ויבא הלך, לאיש העשיר, ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לארח הבא-לו; ויקח, את-כבשת האיש הראש, ויעשה, לאיש הבא אליו. ה ויחר-אף דוד באיש, מאד; ויאמר, אל-נתן, חי-יהוה, כי בן-מות האיש העשה זאת. ו ואת-הכבשה, ישלם ארבעתים: עקב, אשר עשה את-הדבר הזה, ועל, אשר לא-חמל. {ס}
ז ויאמר נתן אל-דוד, אתה האיש; {ס} כה-אמר יהוה אלהי ישראל, אנכי משחתיך למלך על-ישראל, ואנכי הצלתיך, מיד שאול. ח ואתנה לך את-בית אדניך, ואת-נשי אדניך בחיקך, ואתנה לך, את-בית ישראל ויהודה; ואם-מעט--ואספה לך, כהנה וכהנה. ט מדוע בזית את-דבר יהוה, לעשות הרע בעינו (בעיני), את אוריה החתי הכית בחרב, ואת-אשתו לקחת לך לאשה; ואתו הרגת, בחרב בני עמון. י ועתה, לא-תסור חרב מביתך--עד-עולם: עקב, כי בזתני, ותקח את-אשת אוריה החתי, להיות לך לאשה. {ס}
יא כה אמר יהוה, הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את-נשיך לעיניך, ונתתי לרעיך; ושכב עם-נשיך, לעיני השמש הזאת. יב כי אתה, עשית בסתר; ואני, אעשה את-הדבר הזה, נגד כל-ישראל, ונגד השמש. {ס}
יג ויאמר דוד אל-נתן, חטאתי ליהוה; {ס} ויאמר נתן אל-דוד, גם-יהוה העביר חטאתך--לא תמות. יד אפס, כי-נאץ נאצת את-איבי יהוה, בדבר, הזה; גם, הבן הילוד לך--מות ימות. טו וילך נתן, אל-ביתו; ויגף יהוה, את-הילד אשר ילדה אשת-אוריה לדוד--ויאנש. טז ויבקש דוד את-האלהים, בעד הנער; ויצם דוד צום, ובא ולן ושכב ארצה. יז ויקמו זקני ביתו, עליו, להקימו, מן-הארץ; ולא אבה, ולא-ברא אתם לחם. יח ויהי ביום השביעי, וימת הילד; ויראו עבדי דוד להגיד לו כי-מת הילד, כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא-שמע בקולנו, ואיך נאמר אליו מת הילד, ועשה רעה. יט וירא דוד, כי עבדיו מתלחשים, ויבן דוד, כי מת הילד; ויאמר דוד אל-עבדיו המת הילד, ויאמרו מת. כ ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך, ויחלף שמלתו, ויבא בית-יהוה, וישתחו; ויבא, אל-ביתו, וישאל, וישימו לו לחם ויאכל. כא ויאמרו עבדיו אליו, מה-הדבר הזה אשר עשיתה; בעבור הילד חי, צמת ותבך, וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם. כב ויאמר--בעוד הילד חי, צמתי ואבכה: כי אמרתי מי יודע, יחנני (וחנני) יהוה וחי הילד. כג ועתה מת, למה זה אני צם--האוכל להשיבו, עוד: אני הלך אליו, והוא לא-ישוב אלי. כד וינחם דוד, את בת-שבע אשתו, ויבא אליה, וישכב עמה; ותלד בן, ויקרא (ותקרא) את-שמו שלמה, ויהוה, אהבו. כה וישלח, ביד נתן הנביא, ויקרא את-שמו, ידידיה--בעבור, יהוה. {פ}
