גואה-טראנס ופרוגרסיב/מורנינג-טראנס של שנות ה-90 (הטראנס של היום זה לא מוסיקה, אלא סתם רעש מעצבן)
הבי-מטאל של שנות ה-80 ופאוור-מטאל. (אני שונא גראולינג! זה דוחה ומעצבן.)
מזרחית ישראלית
פסי-קול של סרטים ומשחקי מחשב
יורו-דאנס של שנות ה-90 והארד-דאנס של שנות ה-2000.
סגנון המוזיקה העיקרי שאני שומע ומתמחה בו הוא מוסיקת הטראנס. אני מתעסק (מלחין) בעיקר בסגנון פסיכדלי ישן שנקרא גואה, שממנו התפתח הטראנס ה"פסיכדלי" המעצבן שיש היום. רוב הטראקים של גואה-טראנס הם מאוד פשוטים מבחינה טכנית, וזה משום שבשנות ה-90 לא היה ציוד מתקדם כמו שיש היום, והיום כמעט שלא יוצרים ומשמיעים את המוסיקה הזאת. לטראקים של גואה-טראנס והאח היותר אפי (Epic) שלו, מורנינג-טראנס, יש מלודיה, יש תוכן. לכל טראק יש צלילים וסיפור משלו. המלודיה בגואה-טראנס בדרך כלל מזכירה מוסיקה מזרחית (בעיקר בגואה-טראנס הישראלי) עם השפעות מטאליות, עם מקצבים שבטיים, קצב מהיר וכבד או איטי ורגוע וצלילים גלקטיים. הפשטות הטכנית של הגואה טראנס היא אחד הדברים שנותנים לו את הצליל החם שלו (אני מדבר על גואה-טראנס, לא על נצחונות).
לסגנונות הטראנס המודרניים כמו פול-און-טראנס, סייקו-טראנס, טקנו-טראנס, אין מה להציע. כל הטראקים הם פשוט אותו דבר: טמפו גבוה (142-155 BPM), קיקים מעצבנים של HP ללא בס - מה שמאפשר ל"אמני" הטאנס המודרני להכניס באסים יותר שמנים לטראקים שלהם (וואוו, ממש חוכמה גדולה), באס שמן ומהיר, רעשים וחריקות, בדרך כלל ללא קו מלודי ואם יש מנגינות, אז אלו מנגינות מפגרות וילדותיות, ממש כמו הנצחונות של אייל ברקן והולימן, רק באיכות גבוהה יותר. סקאזי, אליין פרוג'קט, אסטריקס, אקס-דרים ודומיהם זה לא מוסיקה, אלא סתם רעש מעצבן. יש גם טראקים טובים כמובן, בעיקר ישראליים, אבל הרוב המכריע זה פשוט זבל. לא פלא שמוסיקת הטראנס כבר לא פופולרית בקרב צעירים בארץ כפי שהיא היתה פעם, הרי הטראנס האמיתי מת כבר מזמן עם עלייתו של הזבל ה"פסיכדלי" בתחילת שנות האלפיים, שמציף כעת את החנויות והמועדונים בארץ ובאירופה המערבית.
סקר