השמאל הישראלי –
מן הדיסוננס הקוגניטיבי אל הכשל המוסרי, ושמא להפך?*
מרכז אריאל הוא מכון מחקר המבקש להציג סדר יום לאומי על פי תפיסתו. אולם כלל בסיסי, הלוא הוא ה"ספק המתודי", מחייב להציג את הנחות היסוד שלך לבחינה אצל היריב האידיאולוגי. הנה כי כן, הצגנו בפני המתדיינים המגדירים עצמם "שמאל", החל בשמאל יוצא מפא"י ההיסטורית וכלה בשמאל רדיקאלי, נושא מוגדר בבירור המגובה במסד נתונים. באף לא מקרה אחד השיגו המתדיינים על נתוני המרכז והביאו נתונים משל עצמם. תמיד הייתה זאת פסילה נחרצת המלווה ברצף של דברי בלע. יתירה מזאת, לעתים קבלו את הנתונים שהצגנו והסכימו איתם, אך מסקנותיהם היו הפוכות באופן סימטרי מן ההיקש העולה מאותם נתונים.
דיון שאינו משיג על מסד נתונים אך מסקנותיו סותרות בעליל את המשתמע מאותו מסד הוא מאפיין מובהק של פלפול סכולסטי-רליגיוזי, קרי: דמגוגיה. יתירה מזו, סתירה רציונלית סופה שהיא מחוללת דיסוננס קוגניטיבי ההולך ומתחפר בתוך הטעות של עצמו. מאחר והוויכוח איננו לשם שמיים אלא נוגע בבשר החי של להיות או לחדול, הרי שבשלב מסוים הוא יוצא מכלל דיסוננס קוגניטיבי ונכנס אל כלל הדיסוננס האתי, והכשל הרציונלי הופך לשחיתות מוסרית. ככל שהמתדיין מקצין את השקפותיו מן השמאל אל השמאלנות, בולט הדבר ביתר שאת.
לאיור הנחת היסוד שלעיל, ובשל קוצר המצע, אביא שתי דוגמאות בלבד. אחת משל פרופ' יגאל עילם המאפיין את הקצה הרדיקלי, הפוסט-ציוני, של הקשת השמאלית, והשניה משל פרופ' גורני, המייצג את שרידי מפא"י ההיסטורית.
בסוגיות לדיון כפי שהוגשו לקבוצת המתדיינים מן השמאל נטען כי המבחן לנכונותו של העולם הערבי-מוסלמי להשלים עם קיומה של ישראל חייב להיות מותנה בשני תחומים המרכיבים יחדיו את ההכלאה הקטלנית של האיום הקיומי המושת על מדינת היהודים: א. מיתון באנטישמיות הערבית-מוסלמית שייעודה המוצהר הוא דה-לגיטימציה של ישראל כמדינה ודה-הומניזציה של האדם היהודי. בתגובתו טוען עילם כי "...מבחנים אלה המוצגים על-ידם (מרכז אריאל) פשוט אינם מציאותיים ובעצם אינם רלוונטיים לעניין השלום." מובאה מאין? לחיזוק דעתו קובע המחבר כי "אין לנו בהיסטוריה ולו מקרה אחד שבו המעבר מיחסי איבה ליחסי שלום היה מלווה בהוכחות של שינוי הרגש כלפי האויב אצל מי מבין הצדדים הלוחמים." מאין? בחרתי במובאה זו מדבריו של יגאל עילם, שכן קשה לתאר דוגמה טובה יותר לדיסוננס קוגניטיבי המעוות את חשיבתו של השמאלן היהודי במקומותינו.
למותר לציין כי הדוגמה האולטימטיבית, ולו בשל הלקח היהודי הייחודי שבה, היא מלחמת העולם השנייה. ב- 10 במאי 1945 כפו בעלות הברית על גרמניה הנאצית כניעה ללא תנאי, ובעקבותיה השיתו על גרמניה משטר כיבוש שנמשך בצורה זו או אחרת עשרות בשנים. הנחת היסוד המדינית שעמדה מאחורי התהליך היתה כי יש לעקור משורש את הנאציזם ולהשיב את גרמניה אל דרך המלך של הדמוקרטיה המערבית. או במלים של עילם, לחולל "מעבר מיחסי איבה ליחסי שלום (על ידי) הוכחות של שינוי הרגש כלפי האויב." התהליך לווה במערכת מקפת של עונשים, ביניהם קריעת שטחים, מהם שהיו חלק מגרמניה זה מאות בשנים, דוגמת שלזיה, פומרניה ופרוסיה המזרחית. בין 10 ל- 12 מיליוני גרמנים גורשו משטחים אלה ללא כל פיצוי. צמרת השלטון כולה הועמדה למשפט בנירנברג, חלקם הוצאו להורג. תהליך ממושך של דה-נציפיקציה שנמשך עשר שנים הבטיח ככל האפשר את חיסולה של הרודנות בגרמניה. רק בשנת 1955 נמסר השלטון האזרחי (לא הצבאי) בידי אזרח גרמני, קונרד אדנאור, שנבחר בבחירות חופשיות. אם לשפוט על פי המצב נכון להיום, התהליך עלה יפה וגרמניה של היום אינה שונה בהתנהלותה הדמוקרטית מכל מדינה אחרת במה שמכונה הציוויליזציה המערבית.
הנה כי כן, כל מלה במשפטו הפתטי של עילם היא היפוכה הסימטרי של האמת ההיסטורית והיא איור משכנע לשממה האינטלקטואלית הקרויה השמאל הישראלי. אולם הבעיה איננה נובעת במקרה זה מבורות. העובדות שציינתי ידועות לכל תלמיד תיכון, קל וחומר להיסטוריון המתנאה בתואר פרופסור. אולם זה כל מהותו של הדיסונס הקוגניטיבי, האידאולוגיה היא זו המחוללת "עובדות" יש מאין. מי שהגדיר זאת בצורה קולעת כדרכו היה שמעון פרס "תעזבו אותי מן ההיסטוריה, ההיסטוריה לא מעניינת אותי". אולם פרס הוא פוליטיקאי וזכותו לפלוט דברי הבל מעוגנת בעיסוקו, לא כך היסטוריון המרביץ תורה באקדמיה.
דוגמה נוספת, טרגי-קומית משהו, היא הטלת אשם ביריב האידאולוגי על ידי הפיכתו לקריקטורה. שיטה ידועה בה עשו שימוש גבלס וז'דנוב והיא נס לרגלי השמאלן היהודי. העיקרון הוא פשוט: הבא נתון מדברי היריב, עוות אותו, הפוך אותו לבדיחה ולעג לבדיחה שיצרת במו ידיך.
הכוונה לנתון המובא בסוגיית העלות של פינוי רמת הגולן. הנתונים המובאים על-ידנו הנסמכים על מחקרים שנערכו באוניברסיטת חיפה, במשרד הביטחון וכן במרכז אריאל, מעריכים את עלות הפינוי האזרחי והצבאי בסדרי גודל הנעים בין 25 ל- 50 מיליארד דולר. עילם מלעיג על הנתון וקובע "נחרצות" כי עלות הפינוי לא תגיע "אף לא לעשירית מן הסכום הנקוב."
הפעם, בניגוד לדוגמה ממלחמת העולם, בה עיוות האמת ההיסטורית משרת תיאולוגיה רדיקלית, עוסק עילם בסוגיה שאין לו לגביה צל של מושג. אך תחת הנוהל האלמנטרי המחייב בר פלוגתא לגשת לספריה הקרובה ולבדוק את הנושא לגופו של עניין, הוא קובע קביעה חסרת שחר כראות עיניו. הפעם הדיסוננס הקוגניטיבי הוא פרי בורות כפשוטה. מן הדין לציין שעל אותה השטות חוזר פרופ' צחור בדבריו, הטוען לחיזוק "טיעונו" כי אוכלוסיית רמת הגולן מונה 5000 נפש, בעוד המספר האמיתי גדול פי שלושה.
לעומת עילם, רידקל יהודי מוצהר במה שמכונה בשיח הציבורי בישראל "פוסט ציוני", פרופ' יוסף גורני נמנה עם שרידי מפא"י ההיסטורית ובין השניים פעורה תהום ערכית וסגולית. עם זאת זהים השניים בתפיסתם הא-היסטורית. דוגמה מובהקת לכך היא "קביעתו" הגורפת של גורני לפיה: "שום תנועה לאומית לא נכשלה בהיסטוריה וגם התנועה הלאומית הפלשתינית לא תיכשל." היגד נחרץ זה מפיו של היסטוריון בכיר הוא חסר שחר הן כעובדה היסטורית, קל וחומר ברמה ערכית היורד לשרשי ההגדרה "לאום". אין צורך להיות היסטריון, סוציולוג או בקי במדעי המדינה על מנת למנות עשרות תנועות לאומיות הנאבקות מזה מאות בשנים לעצמאות והן כישלון גמור. בבריה"מ לשעבר בלבד ניתן למנות לפחות עשר תנועות לאומיות הנאבקות לעצמאות מזה דורות. כך הכורדים, האשורים, הדרוזים, הבסקים, כך עשרות תנועות לאומיות הנאבקות לעצמאות לאומית מן האיים הקנריים במערב ועד פפואה המערבית בפאתי המזרח. זאת באשר ל"שום תנועה לאומית לא נכשלה בהיסטוריה."
אולם חמורה מכך היא ההגדרה של ערביי ארץ ישראל המערבית כתנועה לאומית. ("ערביי ארץ ישראל המערבית" ולא "פלשתינים", שהרי אלה היו בעלי תעודת "פלשתינית" בעידן המנדט הבריטי, ערבים ויהודים כאחת). עיון בכל מילון מצוי למונחי חברה ומדינה מלמד כי אין לערביי ארץ ישראל המערבית ולו מאפיין אחד אשר מזכה אותם בהגדרה "לאום". יתירה מזו, אפילו היו לאום הרי שיש להם מדינה והיא ירדן, זאת כפי שהמלך חוסיין המנוח טרח להדגיש שוב ושוב. המבנה האתני של ערביי א"י המערבית זהה במאה אחוזים למבנה האתני של ערביי ירדן. והלא אין מקרה אחד בכל ההיסטוריה בה דרשה קבוצה אתנית שיש לה מדינה כינונה של מדינה נוספת, כאשר זו באה כתנאי לחורבן מדינתו של צד שלישי.
הסוגיה הבסקית היא הנותנת. שלושה מיליון בסקים הם מן הקבוצות האתניות המוגדרות והמגובשות ביותר באירופה. יותר מאלף שנות היסטוריה, שפה משלהם, מורשת תרבות מפוארת, ישיבה באיזור גיאוגרפי מוגדר. שורה ארוכה של שמות המפארים את דפי ההיסטוריה ביניהם חואנה דה לה קרוז, ז'אן אנואי, מיגל דה אונמונו, מוריס ראוול, סימון בוליבר, דולורס איבורי, חתני פרס נובל... הנה אפוא מדגם מייצג קלאסי של עם הניחן בקריטוריונים הראויים ללאום וטרם זכה בריבונות לאומית, למרות מלחמתו בת מאות בשנים לזכות זו. למותר לציין שאין הבסקים מאיימים על ספרד בדרום או על צרפת בצפון.
אולם אפילו המכנה המשותף בין עילם לגורני הוא הפיכת ההיסטוריה לקריקטורה, הרי שקיים הבדל יסודי בין השנים. הדיסוננס הקוגנטיבי אצל גורני, המונע מן האיש בחינה אלמנטרית של קביעותיו הפתטיות, היא ככל הנראה תולדה של איזו עייפות גדולה, מעין עצלות רוחנית, אולי תקוות שווא שאם רק יתנו לערבים את חפצם, קרי: יעניקו להם מדינה בפאתי גוש דן, יניחו לנו, הם ואומות העולם. זאת על דרך רגש הנחיתות המלווה את היהודי הרצוץ והמושפל מזה דורות, אותו העתיק מן הגולה לציון.
אצל עילם, לעומת זאת, סילוף ההיסטוריה הוא פרי תיאולוגיה משיחית המחייבת אותו לבדות עולמות וירטואליים כדרך שעורכי "האנציקלופדיה הסובייטית" נהגו "לתקן" חדשות לבקרים את ערכי האנציקלופדיה בהתאם לתכתיב הוועד המרכזי.
הנה כי כן, הדיסוננס הקוגניטיבי מונע מן השמאלן המצוי יכולת בסיסית של חשיבה אמפירית, וזו רובה ככולה איננה כי אם תיאולוגיה משיחית המשועבדת לאוטפוזם היהודי, אולם הפעם מצידו הא-מוסרי, המושחת.
לא רבים עמדו על תופעת השחיתות המוסרית של הרדיקל היהודי, שכן האשמה גורפת בתחום זה מעלה ניחוח מפוקפק של צחנה אנטישמית. אולם מבין אלה שהעלו את הנושא, דוגמת ה.ג. וולס, וינסטון צ'רצ'יל והתיאולוג הרוסי סרגיי בולגקוב, מן הראוי לצטט את שני האחרונים.
צ'רצ'יל, במאמר שכתב ב- 1920, חרד מעליית הבולשביזם, מציין את חלקם המכריע של היהודים במה שלנין כינה לימים "התיאוריה והפרקסיס", אם בין התיאורטיקנים של המהפכה דוגמת מרקס ולסל, ואם בקרב הצמרת הסובייטית במועד כתיבת המאמר. צ'רצ'יל, הרואה בבולשביזם סכנה לציביליזאציה המערבית מסיק כי "בנפשו של האדם היהודי מרקדים המלאך והשטן". בעוד שאת הראשון הוא מייחס לתנועה הציונית, השטן הוא לגביו הרדיקל היהודי הקם להחריב את תרבות המערב.
סרגיי בולגקוב הולך בדרכו של צ'רצ'יל, אולם מעניק למסקנתו נופך תיאולוגי. בולגקוב רואה ביהודי המאמין את התגלמות המוסר שהוא תשתית הנצרות בתרבות המערב. לעומתו, המומר היהודי, מי שהשליך אחר כתפו את היהדות ככלי אין חפץ בו, הוא היפוכו הסימטרי, המייצג את ההשחתה המוסרית בהתגלמותה. ואכן, העובדות מדברות בעד עצמן: הבונד כבית היוצר של המנשביקים והבולשביקים כאחת, הפוליטביורו שארבעה מתוך שישה חבריו הם יהודים (בשנה בה כתב צ'רצ'יל את מאמרו), תשעה מתוך אחד-עשר מפקדי הגולגים היו יהודים (וראו את ארכיפלג גולג לסולז'ניצין) וכך רוב מפקדי הצ'קה, האנ-קה וו-דה וה-קגב לדורותיהם. אם נוסיף על רשימה זו את הפורענות שהביאו בני עמנו, מלחכי פנכתו של סטלין על "הדמוקרטיות העממיות", דוגמת יעקב ברמן, שר הכלכלה הפולני אחרי מלחמת העולם השנייה, רודולף סלנסקי, שר החוץ באותה עת, אנה פאוקר, ראש ממשלת רומניה, לוקה וסילה, מזכיר המפלגה הקומוניסטית ברומניה בימי אנה פאוקר, ומטיאס רקושי ראש ממשלת הונגריה עד 1956, נבין את עוצמת הטירוף של הרדיקליזם היהודי ואת סכנתו. והלוא די להאזין למילות האינטרנציונל:
אֵש נְקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה / לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב. / עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה / [...] /לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל. / זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם / עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם...
אכן בהשוואה לרשע הצרוף במלות הג'יהאד הקומוניסטי, יקבל אף ההורסט ווסל, המנון המפלגה הנאצית, ממד של אהבת אדם.
כיוון שכשל, לפחות לפי שעה, להחריב את "העולם הישן עדי יסוד", נטל על עצמו הרדיקל היהודי מטרה קלה יותר והיא להחריב את הציונות, קרי: את לאומיותו של העם היהודי.
נושא זה לקוח מטור העורך של אריה סתיו העורך של נתיב: כתב עת למחשבה מדינית.
