ככה האליטה השלטת השתלטה על "מדינת" ישראל, הנבלות ניצלו את המקרה לנגח את כל מי שהעם היהודי חשוב לו וכן ארץ ישראל, ולא השלטון, הנבלות הניאו-פאשיסטיות סוכני-האינטרנאציונל מבית היוצר של לברנטי ברייה.
להלן, תבינו את השורשים:
מאמר מאתר אומדיה:
מקובל לחשוב שלא ידוע מי רצח את ארלוזורוב. אך מכיוון שידוע שהימין הסית נגדו - נותר הימין חשוד עד היום. הגיע הזמן לפתרון המפתיע אולי של התעלומה, שהסעירה את הישוב לפני 75 שנה
חיים ארלוזורוב נולד באוקראינה ב-1899 ובגיל 6 נדד עם הוריו לגרמניה, עקב הפוגרומים. הוא סיים שם את בית הספר התיכון, למד כלכלה באוניברסיטת ברלין וקיבל תואר ד"ר ב-1924. באותה שנה עלה ארצה וטיפס במהירות בסולם ההנהגה הציונית, עד שהגיע בשנת 1931 (והוא בן 32 בלבד) לתפקיד ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, כלומר 'שר החוץ' של היישוב היהודי
ארלוזורוב היה אדם בעל השכלה רחבה, ידיעת שפות, כישרון מדיני וכושר ביטוי מעולה בכתב. כמו כן, הוא היה היחיד מבין חברי ההנהגה הבכירה שהיה בעל בהשכלה כלכלית. זו אולי היתה אחת הסיבות לכך שנשלח לגרמניה כדי לשאת ולתת עם השלטון הנאצי על 'הסכם ההעברה', שנועד להעביר חלק מהכספים והרכוש של יהודי גרמניה אל ארץ-ישראל.
זמן קצר לאחר שחזר מגרמניה, בערב שבת ה-16 ביוני 1933, טייל ארלוזורוב עם אשתו סימה בחוף הים של תל-אביב. בשלב מסוים ניגשו אליהם שני מתנקשים, אחד האיר על פניו לשם זיהוי – והשני ירה בו. לאחר מכן נמלטו.
מאז ועד היום מקובל לחשוב שאיש איננו יודע בוודאות מי רצח את ארלוזורוב.
החשודים המידיים
החשד העיקרי נפל מיד על אנשי הימין הציוני, ובעיקר חברי 'ברית הביריונים' בראשות אב"א אחימאיר – פלג קיצוני של התנועה הרביזיוניסטית בראשות ז'בוטינסקי. כולם היו עדים למאמרי ההסתה החריפים שנכתבו על-ידי חברי 'ברית הביריונים' נגד בן-גוריון וארלוזורוב, ובמיוחד נגד הסכם ההעברה עם הנאצים, שאותו ראו כשבירת החרם על גרמניה ובגידה בעם היהודי.
שניים מאנשי ה'ברית' נשפטו בעוון הרצח. אחד מהם (אברהם סטבסקי) נראה בירושלים זמן קצר לפני הרצח. הטענה שכביכול נהג הסיע אותו במהירות לתל-אביב וחזרה איננה עומדת במבחן הסבירות: ראשית, התחבורה בין ירושלים לתל-אביב היתה איטית בהרבה מאשר היום, ושנית, מתוך בעלי המכונית המעטים שהיו אז בארץ, קשה היה למצוא נהג שיסכים להסתכן בסיוע לרצח כה משמעותי מטעמים אידיאולוגיים. הנאשם השני (צבי רוזנבלט) הורשע, ולאחר מכן זוכה בערעור.
כך נוצר מצב ביניים: מי שנשפט – זוכה; ומי שרצח – לא נשפט.
את מצב הביניים הזה ניצלה תנועת העבודה עד תום, כדי לדחוק את התנועה הרביזיוניסטית (ה'סבתא' של הליכוד) הרחק אל שולי האופוזיציה, ולהטיל צל כבד של אשמה על מחנה הימין כולו עד עצם היום הזה.
האדומים
לרגל יום השנה לרצח, הגיע הזמן להציע פתרון לתעלומה.
בשנת 1991 התפרסם הספר "אדומים", מאת ההיסטוריון ד"ר שמואל דותן ז"ל. ספר זה מגולל את תולדות המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי. מדובר במפלגה יהודית קטנה שנוסדה בידי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, כדי שתפעל בארץ לחבל ככל שניתן במפעל הציוני. מאחר והציונות נתפסה על-ידי הקומוניסטים כשלוחה של האימפריאליזם הבריטי, בחרה המפלגה הקומוניסטית לכרות ברית עם הלאומנות הערבית, שהיתה כמובן אויבת של הציונות ושל הבריטים גם יחד.
מפלגה זו נקראה פ.ק.פ, ראשי תיבות ביידיש: "המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית" - יידיש כדי להימנע משימוש בעברית, שזו ציונות; ו"פלשתינאית" כדי להימנע מהתיבה "ארץ-ישראל", שהרי גם זו ציונות. גם כשהחליטה המפלגה לעבור לעברית לצורכי תעמולה, שנאתה למפעל הציוני לא פחתה, אלא רק שינתה שפה.
אין לזהות חלילה מפלגה קיצונית זו עם תנועת העבודה. למרות ההערצה המשותפת לברית-המועצות, הרי שפ.ק.פ היתה אנטי-ציונית, אנטישמית, ופרו-ערבית לאומנית, ואף נמצאה במחתרת עקב רדיפה מצד השלטון הבריטי וההנהגה היהודית. תנועת מפא"י נחשבה בעיניה ל"סוציאל-פאשיסטית", ואילו ראשי מפא"י ראו בפ.ק.פ "עמלק".
האם התעלומה נפתרה?
ומה הקשר בין פ.ק.פ לרצח ארלוזורוב? כדי לבסס האשמה ברצח דרושים שלושה תנאים: מניע, אמצעים והוכחה.
המניע: יום הרצח (16 ביוני) – היה יום השנה להוצאתם להורג של 3 מפורעי תרפ"ט – שלכבודם הפיקה פ.ק.פ ספר זיכרון והיללה אותם כ"קדושים". כמו כן, אותו יום היה התאריך המיועד לפינוי הבדואים מוואדי חוארית', פינוי שאותו הגדירה פ.ק.פ כגזל ונישול.
אולם החלק המעניין ביותר במניע, קשור גם הוא להסכם ההעברה. לא רק 'ברית הביריונים' התנגדה בחריפות להסכם זה, אלא באופן אירוני גם פ.ק.פ, ובעוצמה לא פחותה. לשיטתה, מאחר והסכם ההעברה היה אמור להעביר כספים ורכוש לארץ-ישראל, היה בכך משום סיוע לתנועה הציונית השנואה ב'גזל' וב'נישול' של ערביי הארץ. לפחות באחד מכרוזי ההסתה נזכר ארלוזורוב במפורש בשמו.
האמצעים: פ.ק.פ הפעילה רשת של 'עוזרות בית' בקרב מנהיגי היישוב, וכך יכלה להשיג מודיעין איכותי על תכניותיהם ותנועותיהם של ראשי היישוב היהודי. נתיב המילוט האפשרי של הרוצחים היה דרך לבנון, ואכן שנה לפני הרצח נתפסו כ-20 מחברי המפלגה בניסיון בריחה לברית-המועצות בדרך זו. המימון לפעילות השוטפת הגיע כמובן דרך מוסקבה, המושכת בחוטי המפלגה.
ההוכחה: ד"ר דותן מעיד כי בדק שבע פעמים את המידע לפני שהעז לפרסמו, ואף שמע עדות מפי חבר המפלגה אברהם שושני, על כך שנערכה ישיבה בה הוחלט על הרצח.
המתנקשים היו אמורים לדבר ביניהם אנגלית שוטפת, כדי להימנע מחשד בזמן המעקב אחרי ארלוזורוב. מבין חברי המפלגה הערבים המעטים - לא היו בעלי ידיעת אנגלית נאותה, ולכן מן הסתם היו המתנקשים יהודים.
זהות המתנקשים המדוייקת לא ידועה עד היום, וההשערה הסבירה היא כי נמלטו לברית-המועצות דרך לבנון, ונרצחו באחד מ'מסעות הטיהורים' של סטאלין. אולי חקירה בארכיון הק.ג.ב תניב ביום מן הימים מידע נוסף.
ולסיכום פרק ההוכחה: את הספר קראו שני היסטוריונים סוציאליסטיים, פרופ' מיכאל הרסגור ופרופ' שלמה בן-עמי. שניהם היללו את הספר בכל פה – ויש להניח שלא היו מניחים ל"פצצה" כגון פענוח הרצח לחמוק תחת ידיהם – אילולא היה המידע בדוק ומבוסס.
ההיסטוריון שבתאי טבת מספר שבן-גוריון עבר בשנת 1934 בגרמניה, קנה וקרא את "מיין קאמפף" של היטלר – והסיק את המסקנות הנכונות. מיד לאחר מכן הוא נכנס למשא ומתן עם ז'בוטינסקי והגיע עמו לטיוטת הסכם שיתוף פעולה בשנת 1935. אולם חברי ההסתדרות הכללית המוסתים נגד ז'בוטינסקי ותנועתו - דחו במשאל-עם את ההסכם, ובכך הוחמצה הזדמנות היסטורית לאיחוד המחנה היהודי אל מול האתגרים הנוראים שעמדו בפתח.
אולי הגיעה השעה – וטוב מאוחר מאשר לעולם לא – לסלק את המוקש ההיסטורי הזה, שעורר פירוד ושנאה בין שמאל וימין בישראל.
מאמר ששווה ללמוד, זה מספק תובנות מעניינות.
נושא: המקרה ששינה את פני ההיסטוריה ובאיזה מדינה אנו חיים (נקרא 2737 פעמים)