חדשות ודיונים > ספריית הימין האמיתי
תרומת אברים ביהדות
eran:
"תרומת אברים ביהדות" הוא חיבור שעבדתי עליו בזמני החופשי במהלך כמה שבועות האחרונים, כל כולו הוא חיבור מפרי עטי, תודות לה' יתברך שזיכה אותי להבין את דברי רבותינו בנושא, ולהלן תשובתי במלואה:
הרמב"ם בספרו הי"ד החזקה, בפרק א' הל' ד' מהלכות רוצח ושמירת הנפש כותב, וז"ל:" ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו: שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם, אלא קניין הקדוש ברוך הוא--שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה,לא). ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר "ולא תחניפו את הארץ . . . כי הדם, הוא יחניף את הארץ" (במדבר לה,לג)".
ההלכה ברמב"ם הנ"ל עוסקת ב"רוצח נפש בשגגה". מקורה של סוגיית רוצח נפש בשגגה (שבה דן הרמב"ם), נמצאת בספר במדבר פס' ט' – לד', ששם מתארת התורה מקרה שבו אדם רצח מישהו בשגגה כגון שהרגו ב"פתע" שמפרש רש"י: "שהיה סמוך (הנהרג) לו, ולא היה לו שהות (להורג) להיזהר עליו". אזי במקרה כזה יש להורג דין של רוצח בשגגה, וחל על אחד מקרוביו של הנרצח מצוות גאולת הדם, שבה בעצם התירה התורה את דמו של הרוצח, ועל גואל הדם יש מצווה לקטול את הרוצח בטרם הוא ינוס לעיר מקלט, ששם אין רשות לגואל הדם לגעת ברוצח לרעה.
בפסוק לב' כתוב: " ולא תקחו כופר לנפש רוצח". ועל פסוק זה אומר הרמב"ם שמוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, כשהכוונה שרוצה הרוצח לשלם כסף כופר בעד הנפש שהוא רצח ובכך יפטר מעונש של "גואל הדם", ודין "עיר מקלט". ויותר מזה, מוסיף הרמב"ם שאפילו רצה גואל הדם לפטור את הרוצח מהעונש תמורת כסף – אין הוא רשאי לעשות זאת, כיוון שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם אלא קניין הקב"ה.
למסקנה – רואים אנו שמפורש להדיא מדברי הרמב"ם שאין גופו של האדם קניינו שלו, אלא גופו הוא קניינו של הקב"ה. וכיוון שאין גופו של האדם קניינו, אין הוא יכול להחליט החלטות (אפילו ממוניות) על גופו – כיוון שגופו אין שלו אלא שייך לבוראו.
(עיין בתלמוד במסכת כתובות דף לז' עמוד ב' להרחבת העניין).
הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק יח' הל' ו' פוסק (בין היתר) שיש גזירת הכתוב שאסור לביה"ד להרוג או להלקות את האדם על פי הודאת פיו, אלא רק על פי שתי עדים.
רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז) בפירושו שם כתוב: " וכללו של דבר גזרת המלך היא ואין אנו יודעים הטעם. ואפשר לתת לזה קצת טעם לפי שאין נפשו של האדם קניינו אלא קניין הקב"ה שנא' (בנביא יחזקאל פרק יח') "הנפשות לי הנה", הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו... כן אין האדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו של האדם קניינו". עכ"ל.
הרדב"ז אומר דברים מפורשים "אין נפשו של האדם קניינו אלא קניין הקב"ה", והוא מביא ראיה לכך מפסוק בנביא יחזקאל: "הנפשות לי (שהכוונה לקב"ה) הנה". ובגלל שאין נפשו של האדם קניינו אסור לו להזיק לגופו, וגם לא לגרום שדבר אחר יזיק לגופו, כגון הודאת פיו לפני בית הדין.
התלמוד במסכת בבא בתרא דף קנד' עמ' א' מתאר מקרה בבני-ברק (שם מקום מפרש רש"), ששם נפטר אדם, ובנו (יורשו) מכר את כל נכסיו של אביו ומת גם הוא.
באו שאר בני משפחה אל הלקוחות שקנו את הנכסים מידי אותו בן שמת, ואמרו להם שאין המכירה של הנכסים ע"י הבן חלה כיוון שאין אדם יכול למכור בנכסי אביו עד גיל עשרים, ואותו בן היה קטן (פחות מגיל 20).
והלקוחות טוענים שהבן שמכר להם את הנכסים גדול היה בשעת מכירת הנכסים (למעלה מגיל 20).
ומכיוון שאין עדים שבשעת המכירה היה הבן גדול, מעמידים את הממון (הנכסים) בחזקת היורשין הטבעיים שהם בני המשפחה.
ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו (היינו להסתכל עליו, ולבדוק אם יש לו סימני גדלות). אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו, ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה", היינו שהסימנים נושרים. התלמוד מסיק, שהאיסור הוא דווקא משום שהייתה זו דרישת בני המשפחה, והטעם הוא שהיורשים אינם רשאים לנוולו, כי לא נתנו לו דבר, וגם בתור קרובי המת יש להם חיוב מיוחד שלא לנוולו (עיין תוס' שם קנד' ב' ד"ה זוזי), ויש מי שכתב, שדין איסור הניוול הנוגע לקרובים מתייחס לשבעת הקרובים שחייבים להתאבל על המת, וכן על האלמנה (עיין שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קנא), אבל אילו הלקוחות היו מערערים, לא היו צריכים לישתוק, אלא לומר "אנו נתנו לו כסף, ולפיכך רשאים אנו לנוולו".
מוכח אפוא מכאן, שאם הבדיקה נדרשת על ידי מי שאינו קרוב משפחה בשל אינטרסים כלכליים שיש לו בתוצאות הבדיקה - הדבר מותר.
התלמוד במסכת עבודה זרה דף כט' עמ' ב' מציג קושיא:
מניין לנו שגוף המת אסור בהנאה, שהכוונה אסור ליהנות מאבריו?
התלמוד מתרץ שלומדים את האיסור של הנאה מגוף המת בגזרה שווה (אחד משלוש עשרה מידות שבהם נדרשת התורה) מהמילה "שם". כמו שנא' בפסוק לעניין עגלה ערופה את המילה "שם": "וערפו שם את העגלה בנחל", והכוונה של המילה "שם" בפסוק – שם תהא קבורתה, כלומר שהיא אסורה בהנאה. כך גם נאמר בפסוק העוסק במיתת מרים את המילה "שם": "ותמת שם מרים". וכך מסביר התלמוד: כמו שבעניין עגלה ערופה נאמר את המילה "שם" שהכוונה איסור הנאה בעגלה, כך גם נאמר "שם" בפסוק העוסק במיתה לומר לך שגם המת אסור בהנאה. וכלשון התלמוד: "מה להלן (בעגלה ערופה) אסור בהנאה, אף כאן (במת) אסור בהנאה".
הרמב"ם בהלכות מכירה פרק כט' הל' טז', מביא להלכה את הסוגיא במסכת בבא בתרא דף קנד' עמ' א', וז"ל: "מי שמכר בין בנכסיו בין בנכסי אביו, ומת, ובאו קרוביו ועירערו שהיה קטן בעת שמכר, וביקשו לבודקו--אין שומעין להם לנוולו; ועוד, שהסימנים עשויין להשתנות במיתה. וחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר, אלא אם כן ידעו בוודאי שהמוכר גדול". עכ"ל.
אם כן רואים שהרמב"ם מביא להלכה את דברי ר"ע שאוסר על ניוול המת אע"פ שההפסד מרובה. ומביא עוד שתי טעמים:
1. "סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה", היינו שהסימנים נושרים. ולכן אין ראיה מהם.
2." חזקה היא שאין העדים חותמין על השטר, אלא אם כן ידעו בוודאי שהמוכר גדול". והדברים ברורים.
כותב הרמב"ם בפרק יב' מהלכות אבל הלכה א', וז"ל: "ההספד, כבוד המת הוא; לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר המקוננים והמקוננות, וסופדין אותו. ואם ציווה אל תספדוהו, אין סופדין אותו. אבל אם ציווה שלא ייקבר--אין שומעין לו, שהקבורה מצוה: שנאמר "כי קבור תקברנו" (דברים כא' ,כג')". עכ"ל.
ההלכה שבה דן הרמב"ם מקורה בתלמוד מבכת סנהדרין דף מו' עמ' ב'. שם דן התלמוד אם יש חיוב מן התורה לקבור את המת, והתלמוד מביא ראיה מן הפסוק: "כי קבור תקברנו" כחיוב לקבור את המת.
אומנם התלמוד לא פשט את הקושיות שעולות מהפסוק, כיוון שאפשר לומר שהפסוק עוסק בסתם בני-אדם, אבל באומר אל תקברוהו לההוא גברא יש ספק. ומכיוון שזה ספק באיסור דאורייתא, מחמירים וקוברים את המת בכל מקרה. וכן מוסיף התלמוד שיש בדבר ביזיון המת, אם לא יקברוהו. וכך פירש הרדב"ז על המקום.
אם כן רואים מהרמב"ם שיש בזה חיוב הלכתי מן התורה לקבור את המת כולו, ואפילו שצווה שלא לקבור – "אין שומעין לו" כלשון הרמב"ם.
הרמב"ם בפרק י"ד הלכה כא' מהלכות אבל, פוסק להלכה את הסוגיא במסכת עבודה זרה שראינו לעיל, וז"ל:
"המת אסור בהניה כולו, חוץ משיערו שהוא מותר בהניה, מפני שאינו גופו. וכן ארונו, וכל תכריכיו--אסורין בהניה. אבל כלים המוכנים לתכריך, לא נאסרו בהניה; אפילו ארג בגד למת--לא נאסר עד שיגיע במיטה הנקברת עימו, שאין ההזמנה אוסרת". עכ"ל.
אם כן הרמב"ם אומר דברים ברורים בנוגע לנידון דידן: " המת אסור בהניה כולו".
השולחן ערוך בסימן קצ' סעיך ב' פסוק: "טען היורש שאביו לא הניח לו ממון אינו חייב לפרוע חוב אביו משלו. אם טען המלווה ודאי שאביו הורישו ממון נשבע היורש היסת ונפטר, ואם טוען שמא אין עליו אלא חרם סתם".
הרמ"א מוסיף: "כתבו הגהות אשרי פרק מי שמת בשם א"ז שכתב בשם רבינו תם ורבינו שמחה ראובן שהיה חייב לשמעון, ומת ראובן, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו, ואם שמעון הוא קרובו של ראובן בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב קבורתו שלא לנוולו, וכן אם בא בעל חוב וגבה כל נכסיו אין מחויב לחבירו". עכ"ל.
אם כן רואים אנו מדברי הרמ"א שמותר לבעל החוב לעכב את קבורת החייב ואע"פ שיש כאן ניוול המת, עד שהיורשין יחזירו לבעל החוב את חובו.
ממקרה זה משמע שהתורה חסה על ממונו של האדם יותר מכבודו של המת.
התלמוד במסכת בבא בתרא דף קנד' עמ' ב' אומר שאע"פ שהלקוחות יכולים לטעון טענת "לינוול ולינוול" ומפרש רש"י את הטענה: " אין אנו חוששין בבושתו שאינו קרובינו הפסדנו מרובה". כלומר למרות טענת הלקוחות שכן לינוול אפילו הכי עדיין אסור משום שסימנין עשויים להשתנות.
התוספות (שם) בד"ה "זוזי יהיבנן לינוול ולינוול" אומרים שכל טענת " לינוול ולינוול" יכולים לטעון רק הלקוחות, אבל לא בני המשפחה מפני שאין להם הפסד כמו הלקוחות ( הרי הם רק רוצים להרוויח את הירושה ) , וגם שהוא קרובם.
מהר"י עטלינגר בשו"ת בנין ציון סימנים קע'-קעא' דן בשאלה האם תרומת אברים במקום של פיקוח נפש דוחה את האיסורים של ניוול המת, איסור הנאה מן המת ושאר החיובים ההילכתים שלנו כלפי המת?
מהר"י עטלינגר בתשובתו , דן שם בהתנגשות שבין שתי מצוות (מצוות פיקוח נפש ומצוות הלנת המת), וקיימא לן שכאשר מצוות מתנגשות קיים הכלל "שב ואל תעשה" . היינו, ע"פ כלל זה שיש מת, הרי הוא פטור ומשוחרר מכל המצוות, ואינו יכול/צריך לקיים מצוות פיקוח נפש, אזי "...אסור להציל החי ע"י ביזוי המת וכל שכן כיוון דהביזוי והניוול הוא וודאי ואם יגיע הצלה לחי על ידי זאת הוא ספק, ושב ואל תעשה עדיף". כלומר, הוא אוסר תרומת איברים.
וכן בסימן קעא' הוא אוסר לנוול המת אף לצורך ריפוי השני, וזאת עפ"י הסברא שכמו שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו, כל שכן שאסור לו להציל עצמו ע"י ביזיון חבירו. וממה שלא דן בפשיטות שאברי חבירו הם ממש ממונו, מבואר שסובר שבאמת אין זה ממון חבירו, מפני שהמת אין לו קניין. וכמו שאין לו ממון, גם גופו עצמו אינו שלו.
הבניין ציון מטעם זה השיג על הנודע-ביהודה שהתיר ניוול המת לצורך פיקוח נפש אם החולה נמצא לפנינו (עיין בתשובותיו יו"ד קמא סימן רי').
הרב ישראל מאיר לאו בספרו שו"ת יחל ישראל סימן עז' נשען גם על שיטת הנודע-ביהודה שפיקוח נפש דוחה את ניוול המת. וז"ל:" אך כאמור זו שיטת הבנין-ציון שפיקוח נפש אינו דוחה את איסור גזל. אבל לא הסכימו עמו הפוסקים. ולכן במקום פיקוח נפש נקטינן כדעת גדולי רבותינו הנודע-ביהודה והחתם-סופר, שגם ניוול המת נדחה. אך יש להדגיש שכל זה הוא רק כאשר יש מצב של פיקוח נפש לפנינו, וכפי שמבאר זאת הנודע-ביהודה שם, וכן הסכימו עמו הפוסקים האחרונים". עכ"ל.
הרב אליהו בקשי דורון בשו"ת בנין-אב חלק ג' סימן נג' דן גם בסוגית ההשתלות, ומגיע למסקנה הזאת: " על אף שהשתלות הנעשית בידי אדם, גוררות בעקבותיהם שאלות והשלכות חמורות, בפרט השתלת לב, בכל אופן השתלת לב, לא רק שמותרת אלא פעולה ברוכה היא להצלת חיי אדם, ואפשר לומר שגם זה נכלל בהבטחת הנביא "והוצאתי את לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר". יהי רצון שבמקום השתלות אלו שבידי בשר ודם, תירבה בריאות בידי שמים ולא נזדקק לא לרופאים ולא לרפואות". עכ"ל.
מקווה שהחכמתם. בברכת אהבת התורה - ערן.
עז77:
אולי בין מסכת למסכת וכו', תכניס גם כמה מילים שחילונים יבינו קצת מעבר למילים תורניות מפולפלות... ::)
eran:
למסקנה,
כל יהודי שרוצה לתרום את אבריו בחייו או לאחר מיתתו במקום שיש פיקוח נפש ליהודי שצריך את התרומה יש לו על מה שיסמוך. אבל במקום שאין בו פיקוח נפש, כל אחד יעשה לו רב ויסתלק מן הספק.
eran:
עוד דבר - כל ההיתר לתרום במקום של פיקוח נפש, זה בתנאי שהתורם לא יכניס את עצמו לסכנת נפשות עקב תרומת האיבר.
עז77:
--- ציטוט של: eran על ינואר 13, 2007, 23:56:03 ---למסקנה,
כל יהודי שרוצה לתרום את אבריו בחייו או לאחר מיתתו במקום שיש פיקוח נפש ליהודי שצריך את התרומה יש לו על מה שיסמוך. אבל במקום שאין בו פיקוח נפש, כל אחד יעשה לו רב ויסתלק מן הספק.
--- סוף ציטוט ---
זה מבהיר זאת ללא ספק, תודה.
תפריט
[0] אינדקס הודעות
[#] עמוד הבא
עבור לתצוגת גירסה מלאה