מקווה שתהינו:
נקודה מעניינת המקשרת שלושה מקרים בתורה מתחילה בפרשת השבוע שלנו. ואלו הם - המקרה שבו יוצא משה אל העם בפעם הראשונה: "...וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" ; מקרה שני, יום לאחר המקרה הראשון: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושֹפט עלינו הלהרגני אתה אֹמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" ; ואחרון, המקרה השלישי, בספר ויקרא: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש ישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן" . בשלושת המקרים, יש כמה נקודות דומות ואף מקשרות. אז קודם כל אתחיל בביאור קצר של המקרה הראשון, ומתוך כך תתגלה לפנינו נקודת החיבור בין המקרים.
בסיפור הראשון אנו פוגשים במשה בפעם הראשונה בתור אדם בוגר. והנה הדבר הראשון שמסופר לנו על אותו אדם דגול - "...וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול". הרמב"ן כותב על כך: וטעם 'ויצא אל אחיו', כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ.
הרמב"ן מסביר לנו שבאותו זמן נתגלה לו למשה שהוא בעצם ישראלי. תתאר לכה את המקרה הבא: משה הנסיך גדל בארמון כל חייו, והנה ביום בהיר אחד, כשהוא מגיע לבגרות, מושיבים אותו לשיחה בנוסח אופרת סבון, ואומרים לו: משה, אינך מי שאתה חושב שאתה. אביך ואמך אינם הורייך... כי אתה (תופים...) יהודי. משה, נרעש מן הגילוי, מתחיל לגלות עניין באנשים אלה שהם בעצם עמו, והוא יורד לראות את אחיו הישראלים, בגלל שפתאום היה לו קשר לאנשים האלה, אבל כשהוא פתאום רואה מצרי מכה ישראלי (מצב די נורמלי באותם ימים) כואב לו על ביזין בני עמו והוא ומכה את המצרי. ובאמת כך מסביר זאת ספורנו: 'וירא בסבלתם' - נתן לבו לראות בעני אחיו. 'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו', ומצד האחוה התעורר להנקם...
'ויאמר לרשע' (המצרי זה הרשע) - מפני היות כל אחד מהם אחיו לא התעורר להנקם, אבל הוכיח במישור- הכוונה קודם כל משה חפץ להוכיח "למה תכה רעך, למה אתה מרביץ לו?!
זאת אומרת, שכמו שאמרנו - משה הרגיש קשר לעברי ולכן יצא להגן עליו. שאלה נוספת שעולה מן הפסוקים קשורה לתיאור מעשהו של משה- "ויפן כה וכה וירא כי אין איש..." ואז- "ויך את המצרי ויטמנהו בחול"? ייתכן שמשה הסתכל כה וכה על מנת לראות אם יש מישהו שיעצור את המצרי, הוא רואה איש מצרי מכה מישהו (עיברי מאחיו) חסר ישע ומסתכל מסביב לראות למה אין איש עוצר בעדו. "וירא כי אין איש" והוא מבין שעכשיו זה תלוי רק בו. ולכן הוא יוצא להגן על העברי ומכה את המצרי. כאשר מבחין משה שמת המצרי הוא ממהר לטמון אותו בחול. בנקודה זו אביא פירוש של רש"י אשר מתוכו נגיע לכמה נקודות מדהימות אשר מקשרות כל שלושת המקרים ביחד!
כותב רש"י: 'ויפן כה וכה' - ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה... 'הלהרגני אתה אומר' – מכאן שהרגו בשם המפורש.
ובכן, כותב לנו כאן רש"י דבר הנראה במבט ראשון כסתום. מה פשר "מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה"? למה הוא מתכוון? קצת סבלנות, ידידי. אני אעבור בינתיים להמשך דבריו: "מכאן שהרגו בשם המפורש". כאן מחדש לנו רש"י ומסביר שמשה כלל לא נגע במצרי. הוא פשוט אמר איזושהי דיברה שגרמה למותו של המצרי.
ועכשיו נחזור למשפטו הסתום של רש"י. מה עשה המצרי לעברי בבית ובשדה? ובכן, נלך פסוק אחורה בפירושו של רש"י, ונצטט את רבנו בחיי, האומר את דברי רש"י בצורה ברורה יותר: 'איש מצרי' - אביו של מגדף היה שנאמר (ויקרא כד) 'והוא בן איש מצרי'.
'מכה איש עברי' - בעלה של שלומית היה, והמצרי נתן עיניו בה, ובלילה היה מעמידו ומוציאו מביתו, והוא חוזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה. וכשחזר לביתו והרגיש בדבר, היה מכה אותו ורודהו כל היום.
ובכן הגענו כאן לידיעה מרעישה - אותו מקלל אשר מצאנו בספר "ויקרא" אינו אחר מאשר בנו של האיש המצרי (שנהרג על ידי משה). אנו גם מוצאים שרוב המפרשים מתייחסים לכך בפרשנותם לגבי הריב שפרץ בין הנצים במחנה. בפירוש דעת זקנים נאמר:
'וינצו במחנה' - אמר לו חבירו, אביך המצרי משה הרגו. אמר לו, במה? אמר לו, בשם המפורש, כדפרשינן, מיד 'ויקוב את השם ויקלל'.
מסביר דעת זקנים, שהישראלי אמר לבן הישראלית: אבא שלך - משה הרג אותו. שואל בן הישראלית: במה (איך הרג אותו)? עונה לו הישראלי: בשם המפורש. וכאן לא ברור למה נוקב מיד בן הישראלית בשם השם. רבנו בחיי עוסק בשאלה דומה:
'וינצו במחנה' - יש לשאול, אם היו שניהם מריבים זה עם זה, למה זה יברך את השם על זאת? היה ראוי לו להתרעם על משה, או שיכנו ויהרגנו. אבל יש לומר כי איש הישראלי סיפר לו ענין אביו הנהרג, והזכיר לו היאך היתה מיתתו, כי משה הרגו בשם המפורש; ולפיכך 'ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל', כלומר את השם ששמע בסיני פירש וקלל. ולפיכך נסמכה פרשת מקלל לפרשת 'בהר סיני'. ולפי שלא רצה לבוא אל אהל מועד, לפיכך 'ויביאו אותו אל משה', ולזה לא אמר 'אל משה ואל כל העדה', כמו שנאמר במקושש.
שואל רבנו בחיי: לאחר ששמע בן הישראלית את ההקנטה, למה הגה את השם המפורש? ההיגיון דורש שהיה צריך להתרעם על משה. עונה רבינו בחיי ואומר, שאולי מכיון שהסביר לו הישראלי איך הרג משה את אביו, נקב בן הישראלית בשם ששמע בהר סיני.
ובכן, בוא נסכם: על פי חז"ל והפרשנים מצטייר לנו סיפור כזה: היֹה היה נוגש מצרי אשר היה ממונה על שוטרי ישראל, והוא חמד את אשתו של אחד מן העברים, ושמה שלומית בת דברי למטה דן. אותו נוגש נכנס במרמה לביתו של העברי ושוכב עם אשתו. אחר כך, כאשר מבין המצרי שהרגיש בכך העברי, הוא מתחיל לטרטר ולענות אותו. בשלב זה יוצא משה לראות את אחיו ומבחין במצרי אשר מכה את העברי (לפי רבינו בחיי הוא מברר את המקרה ומגלה את כל הסיפור), ואז הוא אומר את השם המפורש והמצרי מת. למחרת פוגש משה בעברי מכה עברי אחר, וכשהוא מעיר לו על כך מיד מתריס בו הרשע על הקללה שאמר ביום הקודם ושהרגה את המצרי, ומשה בורח ממצרים. שנים לאחר מכן במחנה ישראל במדבר, רבים שני אנשים, האחד מהם הוא בנה של שלומית בת דברי אשר כנראה נולד כתוצאה מאותו מעשה שעשה בה הנוגש המצרי. האיש הישראלי מתגרה בבן הישראלית ומקניט אותו על כך שהוא בן המצרי, או לחילופין שמשה הרג את אביו. מיד "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן" .
