באוקטובר 2001 יצאה ארצות הברית למערכת נקם רבת זעם נגד משטר הטאליבן שנתן חסות לארכי-טרוריסט אוסאמה בן-לאדן, האיש מאחורי פיגועי ה-11 בספטמבר. במיומנות של להטוטן קרקס, זנחה וושינגטון את הברית שכרתו ממשלים אמריקנים קודמים עם הטאליבן, כגורם שגרש את הסובייטים מהמדינה, בזכות כסף ונשק אמריקני ואיראני גם יחד. הטאליבן הוחלף ב"ברית הצפונית" ושבטים אחרים, ויחד הם כבשו בסערה את הבירה קאבול. מאז נערכו בחירות במדינה, ובראשה עומד כיום חמיד קרזאי, חביב המערב.
אין לטעות, לקואליציה שהובילה ארצות הברית היו כוונות טובות באפגניסטן. על כך מעידות למשל הכמויות הגדולות של סיוע מערבי שהוזרמו לשיקום תשתיותיה בשנים הראשונות מאז הכיבוש. אמריקה לבדה הזרימה לשם עד כה 4.5 מיליארד דולר, שהפכו ליותר מ-1,000 מבני ציבור חדשים, כולל בתי ספר, מרפאות ומוסדות ממשלתיים, ונסללו קרוב ל-1200 ק"מ של כבישים. כאמור, לראשונה בתולדותיה, נערכו במדינה בחירות ונוסד פרלמנט עם נציגי פלגים שונים (פרט, כמובן, לטאליבן). חל קידום מסוים במעמד האישה, שזכויותיה היסודיות כאדם נרמסו עד דק בתקופת שלטון הטאליבן, הגם שהדרך בנושא זה עוד ארוכה מאוד לאור המסורת הנהוגה במדינה. וישנם עוד הישגים.
שלב ההתפוררות
אך מאז התדרדר מאוד המצב בשטח. מאמר שפורסם באחרונה גם ב"הרלד טריביון", מצייר תמונה עגומה. בפועל, אין לשלטונו של קרזאי קיום מחוץ לטווח רובי ה-M-16 של החיילים האמריקנים, האוחזים בערים הגדולות קאבול וקנדאהאר. הטאליבן חזר להיות בעל הבית ברוב אפגניסטן, ובעיקר לאורך גבולה הדרומי עם פקיסטאן ובחלקים בצפון המדינה. הטרור של אל-קעידה וגורמים מוסלמים אחרים שב ופגע בכל עבר, ולפי נתונים רשמיים יותר מ-200 אזרחים נהרגו ב-2006 מכ-115 פיגועי התאבדות, יותר מפי 4 ממספר הפיגועים שאירעו בשנה הקודמת - 23.
במקביל, חל פיחות קבוע בתמיכה הפיננסית של המערב באפגניסטן, ורק השנה קיצצה ארה"ב עוד 30 אחוזים מהסיוע שלה למדינה. לכך, מצטרפות בעיות המוכרות ממקומות רבים אחרים בהם נעשים מאמצי שיקום בינלאומיים, של אי עמידה בלוחות זמנים על ידי קבלני משנה המטפלים בסוגיות תשתית, יחד עם תרבות של שחיתות וכמובן השפעת המצב הביטחוני. וזהו רק קצה המזלג. קיימים גם עוני קשה של האוכלוסייה, בעיות בריאות, מוקשים הפוגעים בילדים ועוד חוליים רבים.
סיוע בגלוי, חתרנות במחשכים
מצב כאוס מתקדם, דוגמת זה השורר באפגניסטן שנים רבות, הינו הכר הנוח ביותר למהפכה האסלאמית מבית מדרשה של איראן. שיטות הפעולה של טהראן הן דומות בכל מקום בו היא מבקשת לקנות לה השפעה: תעמולה מהפכנית וחתירה לערעור היציבות.
זאת, בדרך של הזרמת כספים לגורמי טרור, מימון מוסדות חינוך, פעילות מודיעין וחתרנות רציפה (שיחוד פוליטיקאים, ברית עם השיעים המקומיים ועוד) ו"חתימה גבוהה" של פרויקטים בולטים בתחום התשתית והתרבות. דפוסי פעולה אלו מוכרים לנו ממקומות רבים: עיראק; החזבאללה בלבנון, כזרוע האסטרטגית האיראנית שם; התמיכה האיראנית בחמאס כדי לחדור לרשות הפלסטינית; הידוק הקשרים עם סוריה לגיבוש "ציר הקיצוניות"; ואפילו פעילויות טרור ומימונו בדרום אמריקה.
רצונה של איראן להטביע חותמה במדינה, בשם הסיסמא "לייצוב אפגניסטן", בלט כבר בימים הראשונים לאחר הכיבוש האמריקני בסוף 2001. טהראן התחייבה אז לסכום עתק של כ-560 מליון דולר במענקים והלוואות בועידת התורמות שארגנה וושינגטון בגרמניה. בפועל, עד עתה, היא השקיעה רשמית כ-200 מליון דולר באפגניסטן, בעיקר במערב המדינה ובבירה קאבול. בשטח האיראנים מעורבים בהקמת מרפאות, בפריצת נתיבי תחבורה ופרויקטים בתחום המים ואספקת אנרגיה (חשמל). לצד הדומיננטיות של גורמים מערביים בתוכניות השיקום של המדינה, מספר יועצים איראנים יושבים במשרדי ממשלה, ומומחים איראניים הכשירו כ-1200 מורים ודיפלומטים אפגאנים.
בד בבד, מפנה טהראן משאבים לא מעטים "לריפוד" גורמים מקומיים אנטי-אמריקנים. סוכני מודיעין איראנים מסתובבים בשטח, אוספים מידע לביצוע תקיפות נגד מטרות אמריקניות במדינה, מפעילים רשתות ביון ומגייסים לצידם ראשי שבטים שיעים. כך היה לגבי השיעי מתנגד השלטון, איסמאעיל ח'אן. ששלט בהראט, בצפון-מזרח המדינה, עד שהודח באחרונה על ידי כוחות נאט"ו במקום. בנוסף, מתחת לפני השטח מזרימים האיראנים כסף רב למדרשות לחינוך עוללים ברוח המהפכה הח'ומנייסטית ולפעילויות תעמולה במסווה של תרבות וצדקה. בהראט מצוי גם מרכז חינוכי שיעי גדול, המתפאר בתמונות של ח'ומייני התלויות לנגד עיני הילדים, לצד ספרים בוטים של תעמולה אנטי ישראלית גסה.
מאחר והשיעים מהווים רק כחמישית מכ-30 מיליון אזרחי אפגניסטן, האיראנים אינם נשענים רק עליהם לביסוס כוחם. בספריה של אוניברסיטת קאבול, למשל, "הפינה האיראנית" המציגה עיתונות וספרים איראניים, נהנית מפופולאריות גדולה בהרבה מזו המקבילה של ארצות הברית. כמו כן, תחנות רדיו משדרות מאיראן תעמולה אנטי אמריקנית. חשוב מכל, ניצנים של תלות כלכלית של האוכלוסייה האפגאנית בשוק העבודה באיראן אפשר לראות בבירור בעובדה שכ-450,000 אפגנים קיבלו ב-2006 אשרות עבודה באיראן, מספר כמעט כפול מ-2005 (250,000).
התשובה מצויה בשאלה
כל הפעילות הנמרצת הזו של איראן מכוונת ליעדים מוגדרים מאוד: הגברת מוטת השליטה שלה על המרחב האזורי שלה מצפון, בד בבד לזינוב נוסף במעמדה, הקורס ממילא, של ארצות הברית כמעצמה עולמית. לאלו מצטרפים, כמובן, הרצון להסיט את תשומת הלב מתוכנית הגרעין האיראנית וניסיון לאסוף לחיקה קלף נוסף במאבק האידיאולוגי רב-החזיתות מול המערב.
כאן המקום לומר, שהצלחתה של איראן באפגניסטן עודה מוגבלת יחסית, בוודאי בהשוואה ללבנון, לדוגמא. אך העקביות והנחישות האיראנית אינן מוטלות בספק וכבר הולידו תוצאות טובות מאוד, מבחינתם, ברחבי המזרח התיכון. זאת ועוד, מבחינה תרבותית ודתית, אפגניסטן מהווה מצע כמעט טבעי להמשך התפשטות הדוקטרינה האסלאמיסטית הקיצונית של איראן.
התמנון האיראני לא נח לרגע.
