מאת הרב בנימין זאב כהנא הי''ד
אחרי תשע מכות שלא הספיקו, מחליט ה' להביא את המכה העשירית על מצרים. "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים." – כל בכור? כן: - "מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים..." (יא:ה) וכשבאה המכה, בהמשך הפרשה (יב:כט), הכתוב מוסיף: "וה' היכה כל בכור מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו
עד בכור השבי" .
שבויים – מה חטאו?
התמיהה זועקת לשמים: מה אשמים הבכורים הללו? כולם צריכים למות? אין חפים מפשע? יתירה מזו, מילא בכורות מצרים החופשיים, אפשר לומר שהיתה להם איזה נגיעה בשעבוד בני ישראל, אבל מה אשמים בכורות השפחות היושבים מבוקר עד ערב אחר הרחיים, הם בוודאי לא השתתפו בעינוי ישראל – הרי הם היו כמעט באותו מצב של בנ"י. א"כ למה הם מוכים יחד עם כל בכורי מצרים? אך התמיהה הגדולה ביותר היא שמגיעים לשבויים האסורים בבית הכלא. אלו כלל לא שייכים לאומה המצרית – אם כן, למה הם מוכים?! שאלה זו נשאלת ע"י חז"ל (תנחומא בא, ז): "וכי שבויים מה חטאו?... ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחים בהם, דכתיב: 'השמח לאיד – לא ינקה' ". ובמדרש הגדול שופכים אור עוד יותר קיצוני על מחשבותיהם של השבויים: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מפני מה לקו עימהם? מפני שהיו אומרים: רצוננו נהיה בשעבודנו וישראל יהיו בשעבודן!"
הדברים מזעזעים. הנה עבדים שבכל גופם ונפשם הם נתונים לאדוניהם, ובכל זאת מוותרים על החופש, העיקר שגם יראו את היהודים נשארים בעבדות! ועונשם בא על הדבר הזה עצמו, ששמחו לאידם של ישראל גם אם בעצמם לא הרעו להם! וכך גם ניבא יחזקאל הנביא (פרק כה) על בני עמון: "כי כה אמר ה' אלוקים יען מחאך יד ורקעך ברגל ותשמח בכל שאטך בנפש אל אדמת ישראל. לכן הנני נטיתי ידי עליך ונתתיך לבז לגויים והכרתיך מן העמים והאבדתיך מן הארצות אשמידך וידעת כי אני ה'".
הזדהות עם האויב
מכאן אנו לומדים, שעל פי מוסר ה', עצם זה שהגוי שמח על אבדן ישראל מחייב אותו. וזו תשובה לכל המקשים לסיבת החובה להשמיד את כל בני האומה של האויב הנלחם בישראל. כי אין שום ספק, שגם אלו שלא נלחמים בנו בפועל, הם מחפים ועוזרים ללוחמים. וגם אלו שלא שייכים למעגל הזה, שמחים על כל פגיעה ופיגוע נגד היהודים, וליבם עומד לצידם של אחיהם בשעה שהם נלחמים בנו (ועניין זה מוכר לנו היטב מיחס ערביי ישראל האזרחים למלחמות אחיהם הערבים נגדנו). ועל עצם הערבות הזו שבתוך אותה אומה, גם מתחייב העונש על כל האומה.
וגם בקריעת ים סוף, נענשו כל המצרים. ומדוע? וכי לא היו בהם צדיקים? על כך אמרו חז"ל (מסכת סופרים טו:ט; ירושלמי, סוף מסכת קידושין): "טוב שבגויים – בשעת מלחמה – הרוג". ובפירוש אמרו שבים סוף טבעו, רשעים, בינוניים וכשרים (ראה רש"י שמות ט"ו:ה).
עונש קולקטיבי – זו הלכה
וכך הוא בכל מלחמה שיש לנו עם אויב, שיש להרוג את כולם בלי לחשוב שמא אחד מהם הוא "חף מפשע". (וכך פסקו ה"כסף משנה" על הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש פ"ד; וכן הב"ח, הש"ך והגר"א על דברי השולחן ערוך יו"ד סי' קנח וחו"מ סי' תכה. וכן הסמ"ע כותב: "דאילו יש מלחמה, על זה אמרו טוב שבגויים הרוג", והיינו מצווה להורידן ולסבב להם את המיתה". וכך פסק הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (פרק ו') שם מופיעות הלכות המלחמה היסודיות, שגם לאחר כניעתה של אומה שהתעקשה להילחם בנו, כל בניה בני מוות הם. ובעל "כנסת הגדולה" כותב: "והנכון, שבא להשמיענו שאפילו שזה הגוי אינו עושה מלחמה, עם זאת כיוון שכלל אומתו עושה מלחמה עם ישראל אחינו – מורידין ולא מעלין". וכדאי לעיין בנושא זה גם בפירושו של המהר"ל על התורה, "גור אריה", שכותב דברים דומים בעניין הסיבה מדוע הרגו שמעון ולוי את כל אנשי שכם, למרות שלא כולם חטאו (ואדרבא, בשכם הרוב המוחלט רק שתק).
ובאליהו רבה (פ"ח) יש מעין טעם לדבר: "ומפני מה טבעו בים? לפי שהוא אומר: 'ויצו פרעה לכל עמו'...ואין צוויה אלא כרוז...". כלומר, כיוון שכל העם ידע על הגזירה, ואף אחד לא יכול לומר "לא ידעתי", ובכל זאת אף אחד לא מחה – כולם נענשים. שמי שלא מוחה – נחשב חלק מהפשע. וזה דומה לדברי המהר"ל ב"גור אריה". ומכאן, לכאורה, ניתן ללמד לגבי הלכות מלחמה, שאם קם אחד מהאומה הנלחמת בנו ומוחה נגד זה שעמו מעיז להילחם נגד עם ה', או שהוא לפחות קם ומתבדל מאומתו – שאין הוא בכלל "טוב שבגויים הרוג".
מבוסס על "הגדת הרעיון" - הגדה של פסח מבוארת על ידי הרב בנימין זאב כהנא, הי"ד
מקור:
http://www.hameir.org/dst/heb/BZK%20-heb-onesh.htm