HAYAMIN.ORG
חדשות ודיונים => מערכת החדשות => נושא נשלח על ידי: דוקא_כך על אפריל 22, 2007, 07:12:30
-
http://www.kehilaemunit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=3654&Itemid=13
שבתי בן דב
ל ניסן התשסז 18.04.2007
(http://www.kehilaemunit.org/images/stories/shabtai.gif)
מאמר מדהים של שבתי בן דב על ערכו של "יום העצמאות". המאמר נכתב ביום העצמאות תשי"ב ארבע שנים לאחר הכרזת העצמאות. במאמר ניתוח עמוק ונבואי על ערכו ומשמעותו של היום. המאמר התפרסם בכרך א' של כתבי שבתי בן דב בהוצאת "סולם למלכות ישראל היעודה". אנו מודים לעורך ולמו"ל יהודה עציון על רשותו לפרסם מאמר זה.
שיום ה׳ באייר תש״ח משמש תאריך מכריע בתולדות העם העברי – זה ייתכן. כל היֶתר שרגילים אצלנו לקשר עם היום הזה – כל התוכן, כל ההשקפות והרגשות המתלווים אליו בתקופתנו בקרב העם – הם רעוּת רֿוח ואווילות, אשר רק אם נתפכח מהן בעוד מועד יש תקווה כי עוד יוכל פעם העם העברי בעצמו לזכור לטובה את היום הזה.
כמובן, ביום ה׳ באייר תש״ח החזיר לעצמו העם העברי את הכלים הממלכתיים אשר אבדו לו לפני אלפיים שנה. זוהי ההכרעה אשר נפלה ביום הזה. אולם, אם אמורים הדברים בכלים ממלכתיים בלבד, בכלים הממלכתיים כשהם לעצמם, לא דַקנו פורתא כשאמרנו׃ לפני אלפיים שנה. במשך שש עֿשרה שנים בתוך התקופה הזאת היו כבר והיו כלים ממלכתיים ליהודים טובים וטהורים ונאמנים כיהודי בבל[1]. היו ממלכות יהודיות בתימן ובחבש. במשך מאות שנים אחדות קיימת היתה מעצמה יהודית בכוזר. [2]ימי העצמאות של כל הממלכות האלו נשתכחו ואין ערך להם.
ואין הסיבה לכך טמונה רק בארעיותן של כל הממלכות האלו. ניצחון ל״ג בעומר היה ארעי כביכול יותר לאין עֿרוך מכל הממלכות האלו, אולם ל״ג בעומר נקבע לְדורות. [3]ואין ההבדל טמון רק בכך שכל הממלכות האלו הוקמו על אדמתֿ נכר. את אותו ההבדל אנו מוצאים ביחסינו האינסטינקטיביים למרד גטו ורשה ולמרד יהודי מצרים, קיריני וקפריסין נגד רומא. מרד גטו ורשה הוא מאורע יקר, אבל צדדי בתולדותינו, ואילו מרד הגולה נגד רומא מאיר למרחקים את דרך הֿמלך של דברי יֿמינו[4]. עוד מאות רבות בשנים אולי לא נוכל להשתחרר מתוצאותיו הישירות של טבח אירופה, ובמורדי הגיטאות נחפש את נחמתנו הדלה, אולם מרד הגולה נגד רומא מתפשט ופוגע במישרין בנצח ישראל, למרות שנכשל ולמרות התרחש בנכר. כי רק קנה מֿידה אחד קובע את חשיבותם של מאורעות בהיסטוריה העברית׃ ערכם המשיחי, תפקידם בדרכו של משיח בן דֿוִד. ואין הסיבה לכך טמונה רק בארעיותן של כל הממלכות האלו. ניצחון ל״ג בעומר היה ארעי כביכול יותר לאין עֿרוך מכל הממלכות האלו, אולם ל״ג בעומר נקבע לְדורות. [3]ואין ההבדל טמון רק בכך שכל הממלכות האלו הוקמו על אדמתֿ נכר. את אותו ההבדל אנו מוצאים ביחסינו האינסטינקטיביים למרד גטו ורשה ולמרד יהודי מצרים, קיריני וקפריסין נגד רומא. מרד גטו ורשה הוא מאורע יקר, אבל צדדי בתולדותינו, ואילו מרד הגולה נגד רומא מאיר למרחקים את דרך הֿמלך של דברי יֿמינו[4]. עוד מאות רבות בשנים אולי לא נוכל להשתחרר מתוצאותיו הישירות של טבח אירופה, ובמורדי הגיטאות נחפש את נחמתנו הדלה, אולם מרד הגולה נגד רומא מתפשט ופוגע במישרין בנצח ישראל, למרות שנכשל ולמרות התרחש בנכר. כי רק קנה מֿידה אחד קובע את חשיבותם של מאורעות בהיסטוריה העברית׃ ערכם המשיחי, תפקידם בדרכו של משיח בן דֿוִד.
אם החזיר לנו אפוא יום ה׳ באייר תש״ח רק את הכלים הממלכתיים בלבד, אף אם החזיר אותם לנו על חוף ימה של ארץ יֿשראל, עדיין אין בכך באמת כדי לעשותו תאריך מכריע בתולדותינו, ושקר יהיה אם נאמר עליו – ״אחרי אלפיים שנה״. ואמנם, זוהי הסיבה לכך, שארבע שנים, ואף פחות, הספיקו להמאיס על הנוער את המאמר הזה׃ ״אחרי אלפיים שנה״, עד כדי כך שכל בעל טֿעם טֿוב כביכול נזהר מלהזכירו עוד. אולם, אלפיים שנות הגולה הישראלית יש בהן שגֶב כזה שעלובים הם יותר מֿדי הציניקנים שלנו כדי שלא יישרפו באִש, ואם לא הציניקנים הם שנסוגו, אלא אלפיים השנים הן שנסוגו, משמע שאלפיים השנים האלו שמדברים עליהן אצלנו הן שקר ומליצה ריקה. כלים ממלכתיים בלבד הם נזר עלוב יותר מֿדי לַכיסופים של אלפיים השנים האמִתיות, ומי שאינו מבין זאת ומנסה להרגיע את הכיסופים הללו בנזר הזה, רק מַכלים הוא את הכיסופים.
ואמנם, אם אמרנו בכל זֿאת שאולי ה׳ באייר תש״ח תאריך מכריע הוא, הרי זה משום שיום זה הביא לנו לא רק כלים ממלכתיים מחודשים סתם. האמת היא שיש וֿיש יחס ישיר בין אלפיים שנות הכיסופים ויום זה, ה׳ באייר׃ לא רק לפינסקר והרצל יש חלק ביום הזה אלא גם לאהרון אהרונסון וליאיר[5]; לא רק את פתרון השאלה היהודית במדינת יהודים הביא לנו היום הזה, אלא מה שחשוב מִכן לאין ערוך׃ הוא העמיד במרחק של מאות מטרים בלבד מהר הבית מדינה של יהודים, אשר לפחות חלק מהם נושא בלבו במלוא מידת העוז וההכרה את ייעוד ישראל ואת רגש האדנות המוחלטת בארץ הזאת, מן היאור עד הפרת, ואשר גם יתרָם יונקים במידה זו או אחרת ממעיינות הכמיהה לחירות ירושלים, ולוּ גם בלא מסירת דין וֿחשבון לעצמם.
לפני אלפיים שנה לא רק כלים ממלכתיים סתם איבדנו, אלא איבדנו את בית הבחירה ואת לשכת הגזית של הסנהדרין, אשר הכלים הללו נועדו להגן עליהם, לספוג את רוחם ולנַשאם למרחקי האין-קץ של ההיסטוריה. לכלים ממלכתיים בעלי תפקיד זה, ולא לכלים ממלכתיים סתם, נכסף העם העברי במשך כל השנים האלו; לכלים ממלכתיים ממין זה אמנם לא מצא לו העם שום תחליף במשך כל אותן השנים של גולה–ומדינת ישראל שקמה בְּ הֿ׳ באייר ייתכן שהיא מהווה צעד מהפכני, מן הבחינה האיכותית, לקראת כינונם של כלי ממלכה ממין זה, לכינונה של מלכות ישראל.
זהו ערכו האובייקטיבי האפשרי של יום ה׳ באייר תש״ח. אולם, ערכו האובייקטיבי של יום מן הימים וערכו כחג יכולים להיות דברים שונים בהחלט. ערכו של יום כחג מתבטא בערכים הרוחניים המודעים, לפחות ברגשי הקדושה ובטיבם, אשר חגיגתו של היום באה להדגיש ולרכז, דהיינו בהשפעתו על ימי החול הבאים אחריו. תפקידו של חג הוא לרכז מתח של שנה תמימה, הקשור בערכים מסוימים, ולשחררו באמצעות החגיגה – והביטחון שהיא נוסכת באדם – למען הגשמת הערכים הללו במשך כל השנה הבאה.
והנה, לוּ הבין העם את ערך העצמאות בגאולת ישראל, הוא לא היה נעצר בשערי עיר דֿוִד דווקא. אפשר לומר שההשגחה לא יכלה לסבול חילול קודש כזה כגון כיבוש הר הֿבית על יֿדי אנשי הפלמ״ח והשומר הֿצעיר׃ הם לא רצו, ולפיכך לא היו ראויים, ולפיכך לא רצו. ערכו האובייקטיבי האפשרי של יום ה׳ באייר תש״ח כתחנת מֿעבר בלבד, ולוּ גם כתחנה מהפכנית בתולדות ישראל, נובע דווקא מן ההתעלמות מהמטרה האמִתית, מהערכים האמִתיים החייבים להילָות על עצמאות ישראלית בארץ יֿשראל. וממילא׃ אם הולכים בַּדרך ואין יודעים לאן הולכים ולשם מה הולכים, ובכל זֿאת מגיעים לתחנה כלשהי, מובן שאין יודעים כי תחנת מֿעבר היא, וממילא אין מבינים את ערכו האמִתי של היום.
כדי שערכו של יום ה׳ באייר כחג יוכל לעמוד בפרופורציה כלשהי עם ערכו האובייקטיבי האפשרי, נחוץ שיום זה ירכז את הכיסופים לחירות ירושלים ולטיהור הר הֿבית כדי להפכם לחומר נֿפץ משחרר למחרת היום ממש. ראינו שדבר זה סותר את עצמו. לוּ היה דבר זה אפשרי היינו חוגגים כבר את ביאת המשיח, את יום הגאולה, ולא איזה מין יום עצמאות כגון זה שחוגגים הפולנים או האלבנים למשל, בְּתאריכים המשתנים כל עשרים שנה.[6]
דבר זה הוא אסון. אולם רע מִכן הדבר שאף עֿל פֿי שלא ייתכן כי יום ה׳ באייר ימלא לפי שעה את תפקידו הנכון כחג, בכל זֿאת חוגגים אותו, ואם אי אֿפשר לרכז בו את הערכים הנאותים, מרכזים בו ערכים אחרים, ובכן מסולפים, ובכן מזיקים.העם איננו שם אל לבו כי מדינת ישראל זו שקמה אינה אלא תחנת מֿעבר – וממילא היא נראית לו כסוף פֿסוק[7]. הערכים המתלווים ליום ה׳ באייר הם הגנה על מדינה זו, הנצחתה כביכול כמות שהיא, הזדהות עם גבולותיה ועם ״תרבותה״ שכוחת יֿרושלים. ערכים אלה גם סותרים את אותן ״אלפיים השנה״ שעוד מזכירים אותן, ושכּל תוכנן הוא ירושלים דווקא וארץ ישראל דווקא, בכל גודלה ורוחבה; ובכן לא זו בלבד ש״יום העצמאות״ נעשה מכשיר להטיית העם מדרך עֿתידו המוכרחת, אלא אף מקים הוא חַיץ בינו ובין עבָרו שהעתיד מתחייב ממנו. ״יום העצמאות״ כפי שחוגגים אותו, ובהכרֵחַ חוגגים אותו כך, מגביר אפוא מעצמו בטור גיאומטרי את כוח ההרסנות שבתוכו.
אולם, אותם הגורמים ההופכים את יום ה׳ באייר כמועד–מיום חג ליום הֿרסֿ לאומי, אין ערכם מצטמצם רק בכך. ההתעלמות מן הייעוד מונחת בעצם יסודו האובייקטיבי של היום, ורק בעקב ההתעלמות הזאת, כאמור, הרי גם הערך ההיסטורי האובייקטיבי שלו הוא רק מה שהוא. במילים אחרות׃ מדינת ישראל זו, שאת יום הולדתה חוגגים, היא אולי צעד מהפכני קדימה בתולדות ישראל, אולם עם זאת – צעד ששברנו בו את הרגליים. כשם שבלי מנדלסון לא היינו מגיעים למדינה[8], [כך גם] ייתכן שבעקב הניוון ההכָּרָתי של היישוב אי אֿפשר היה לפסוח בַּדרך לַמלכות על שלב מדינת הֿחלוקה; אך כשם שפֶּרֶץ סמלונסקין היה צריך לרַפּאֵנו ממנדלסון כדי שנוכל להגיע למדינה, כן צריכה לקום תנועה מהפכנית שתרַפּאנו מחלוקת הֿארץ ומחלוקת הֿנפש שבמדינה זו, לפני שנוכל להגיע לַמלכות. מדינת יֿשראל זו, שקמה בלי הכרת ייעודה, והנוטה מעצם טיבה להטותנו מן הייעוד – אם יש לה ערך כלשהו, הרי לא ממנה כשלעצמה הוא נובע, אלא מהאפשרויות הכלולות בה לקַרבֵנו לשלילתה – לַחיוב הגדול. היא כשלעצמה, בספיותה, רעה היא, והדבר מגיע לידי ביטוי חותך בתולדותיה.
אולם, אותם הגורמים ההופכים את יום ה׳ באייר כמועד–מיום חג ליום הֿרסֿ לאומי, אין ערכם מצטמצם רק בכך. ההתעלמות מן הייעוד מונחת בעצם יסודו האובייקטיבי של היום, ורק בעקב ההתעלמות הזאת, כאמור, הרי גם הערך ההיסטורי האובייקטיבי שלו הוא רק מה שהוא. במילים אחרות׃ מדינת ישראל זו, שאת יום הולדתה חוגגים, היא אולי צעד מהפכני קדימה בתולדות ישראל, אולם עם זאת – צעד ששברנו בו את הרגליים. כשם שבלי מנדלסון לא היינו מגיעים למדינה[8], [כך גם] ייתכן שבעקב הניוון ההכָּרָתי של היישוב אי אֿפשר היה לפסוח בַּדרך לַמלכות על שלב מדינת הֿחלוקה; אך כשם שפֶּרֶץ סמלונסקין היה צריך לרַפּאֵנו ממנדלסון כדי שנוכל להגיע למדינה, כן צריכה לקום תנועה מהפכנית שתרַפּאנו מחלוקת הֿארץ ומחלוקת הֿנפש שבמדינה זו, לפני שנוכל להגיע לַמלכות. מדינת יֿשראל זו, שקמה בלי הכרת ייעודה, והנוטה מעצם טיבה להטותנו מן הייעוד – אם יש לה ערך כלשהו, הרי לא ממנה כשלעצמה הוא נובע, אלא מהאפשרויות הכלולות בה לקַרבֵנו לשלילתה – לַחיוב הגדול. היא כשלעצמה, בספיותה, רעה היא, והדבר מגיע לידי ביטוי חותך בתולדותיה. שלושה יסודות הולידו את המדינה׃ מלחמת המחתרת, המשעבד הבריטי בתככיו והיישוב בסבילותו[9] – מלחמת היישוב לא היתה אלא מלחמת הגנה על המדינה, אך לא מלחמת שחרור המכוּונת להקמתה. והנה, לוּ היה היישוב מכיר בייעודו ולוחם להגשמתו, לא היה העניין מסתיים בשום אופן בחלוקה. המלחמה במשעבד היתה מגיעה לקִצה רק עם שחרור הארץ כולה, אמנם באיחור רב, אבל באיחור שברכה בו. העובדה שבריטניה מצאה בַּיישוב גורם המוכן להסתגל לשלטון האימפריאליזם המערבי באזור הקדם, שנקודת הכובד שלו היא ירושלים , איפשרה לה להיפטר מטִרדת הפרישה בישראל, ובכל זֿאת – לנצחהּ. מטרת לוחמי ישראל –חירות עברית אמִתית – לא הושגה, והמדינה היישובית קמה כחומת מגן לאימפריאליזם מפני מכות המחתרת היהודית. לגבי נושאי הייעוד הישראלי הרי מדינה זו שקמה אינה ניצחון אלא מפלה, היא לא קידמה אלא דחתה, וכל זמן שהיא תהיה קיימת בהווייתה המתנכרת היא תדחה ולא תקַדם. זהו תפקידה בעיני האומות, זהו תפקידה הפוליטי האמִתי בשעה זו, והשינוי המחודש ביחסה של רוסיה אלינו יש לו על מה לסמוך.
אולם, אותם הגורמים ההופכים את יום ה׳ באייר כמועד–מיום חג ליום הֿרסֿ לאומי, אין ערכם מצטמצם רק בכך. ההתעלמות מן הייעוד מונחת בעצם יסודו האובייקטיבי של היום, ורק בעקב ההתעלמות הזאת, כאמור, הרי גם הערך ההיסטורי האובייקטיבי שלו הוא רק מה שהוא. במילים אחרות׃ מדינת ישראל זו, שאת יום הולדתה חוגגים, היא אולי צעד מהפכני קדימה בתולדות ישראל, אולם עם זאת – צעד ששברנו בו את הרגליים. כשם שבלי מנדלסון לא היינו מגיעים למדינה[8], [כך גם] ייתכן שבעקב הניוון ההכָּרָתי של היישוב אי אֿפשר היה לפסוח בַּדרך לַמלכות על שלב מדינת הֿחלוקה; אך כשם שפֶּרֶץ סמלונסקין היה צריך לרַפּאֵנו ממנדלסון כדי שנוכל להגיע למדינה, כן צריכה לקום תנועה מהפכנית שתרַפּאנו מחלוקת הֿארץ ומחלוקת הֿנפש שבמדינה זו, לפני שנוכל להגיע לַמלכות. מדינת יֿשראל זו, שקמה בלי הכרת ייעודה, והנוטה מעצם טיבה להטותנו מן הייעוד – אם יש לה ערך כלשהו, הרי לא ממנה כשלעצמה הוא נובע, אלא מהאפשרויות הכלולות בה לקַרבֵנו לשלילתה – לַחיוב הגדול. היא כשלעצמה, בספיותה, רעה היא, והדבר מגיע לידי ביטוי חותך בתולדותיה. שלושה יסודות הולידו את המדינה׃ מלחמת המחתרת, המשעבד הבריטי בתככיו והיישוב בסבילותו[9] – מלחמת היישוב לא היתה אלא מלחמת הגנה על המדינה, אך לא מלחמת שחרור המכוּונת להקמתה. והנה, לוּ היה היישוב מכיר בייעודו ולוחם להגשמתו, לא היה העניין מסתיים בשום אופן בחלוקה. המלחמה במשעבד היתה מגיעה לקִצה רק עם שחרור הארץ כולה, אמנם באיחור רב, אבל באיחור שברכה בו. העובדה שבריטניה מצאה בַּיישוב גורם המוכן להסתגל לשלטון האימפריאליזם המערבי באזור הקדם, שנקודת הכובד שלו היא ירושלים , איפשרה לה להיפטר מטִרדת הפרישה בישראל, ובכל זֿאת – לנצחהּ. מטרת לוחמי ישראל –חירות עברית אמִתית – לא הושגה, והמדינה היישובית קמה כחומת מגן לאימפריאליזם מפני מכות המחתרת היהודית. לגבי נושאי הייעוד הישראלי הרי מדינה זו שקמה אינה ניצחון אלא מפלה, היא לא קידמה אלא דחתה, וכל זמן שהיא תהיה קיימת בהווייתה המתנכרת היא תדחה ולא תקַדם. זהו תפקידה בעיני האומות, זהו תפקידה הפוליטי האמִתי בשעה זו, והשינוי המחודש ביחסה של רוסיה אלינו יש לו על מה לסמוך.
וכאשר יבוא יום השחרור הגדול, ואפשר יהיה ממרומי גבהיו לראות מדינה זו בעיניים סלחניות, הרי לא בגידה זו שביסד הקמתה תיסָלח אז, ולא ההתנכרות ההרסנית שביסוד קיומה תיסָלח אז, אלא רק בעבוּר הפכהּ להיות בדיעבד שלב מהפכני בדרך הגאולה ייסָלח למדינה; ובכן, רק אם אמנם תנוצל מדינה זו כדי למלא את ייעודה – ייסָלח לה בדיעבד.
אולם לנו, שהמדינה ויום עצמאותה אינם לגבינו נושא להתעמקות היסטורית בלבד, אלא קודם כֿול עצם המציאות האובייקטיבית שבתוכה וֿעליה חובה עלינו לפעול, עדיין לא הגיע יום הסליחה. ההנחה שמדינת יֿשראל זו ההרסנית היא זאת שלב מהפכני בדרך הֿגאולה אינה אלא היפותזה. בכלֿ היפותזה זו יכולה להתאמת רק אם באמת ייהפכו הכלים הממלכתיים האלה להיות מכשיר מועיל בשחרורה הסופי של ירושלים. היא יכולה גם להתבדות. המדינה הזאת חסרת הֿהכרהֿ העצמית עומדת על כַּרעי תרנגולת. אין ברור כלל אם הסנוורים שהיא מוכה בהם לא יעמידונו שוב כבר בעתיד הקרוב פנים אֿל פֿנים עם כובש חדש זה או אחר, אפילו בתל אֿביב. הדבר תלוי עוד עכשיו במידה רבה בנו. העובדה היא שמדינה היא מכשיר רב עֿרך. לפי שעה היא מכשיר של התאבדות; אנו יכולים להפכה למכשיר של חיי נצחים. כל זמן שלא עשינו זאת לא נקשר הקשר בין יום העצמאות ויום הגאולה. הקשר היחיד הקיים בעַין הוא הקשר בֶּווין שֿרתוק עֿבדאללה[10]. ועד שלא ננתק את הקשר הזה, עד שלא נקשור את הקשר החדש, יום ה׳ באייר תש״ח הוא ציון דרך בלבד, נקודת מפנה בַּמלחמה לחירות ישראל [שהחלו בה הפורשים מלחמה] אשר הוצרכה לכבוש את המדינה כדי שתוכל לכבוש את ירושלים.
ה׳ באייר תשי״ב
[1] כפי שניתן לראות בכתב הֿיד בעמוד השער, תיקן כאן אלדד את דברי שב״ד, ובמקום המילים׃ ״שש עֿשרה״, הוא רשם׃ ״שבע״, וסימן שֿאלה. אל נֿכון, התכוונו השניים לשני מאורעות שונים׃ שב״ד התכוון לשלטונם של חסינאי וחנילאי, ואלדד התכוון למרד מר זֿוטרא. הנה ראשי הדברים׃
* כארבעים וחמש שנים קודם לחורבן בית שני, מרדו שני אחים – חסינאי וחנילאי – בארטבן מלך הפרתים, וייסדו בנהרדעא מעין מדינה יהודית , אשר התקיימה כחמשֿ עשרה שנים עד שנכבשה בידי הפרתים.
* סמוך לחתימת התלמוד מָרַד מר זוטרא (שהיה ראש הגולה) במלך פרס, כבאד, ושלט כשבע שנים באופן עצמאי בעיר מחוזא. בשנת 520 לערך דוכא המרד, ומר זוטרא נהרג בידי הפרסים.
[2] במשך למעלה מחמש מֿאות שנה – עד המאה ה 12ֿ – התקיימה ממלכת הכוזרים, ובשיאה היא חלשה על השטח הנרחב שבין ימת ארל במזרח, קייב במערב, וחופי הים הכספי והים השחור, בדרום. יהודים רבים התערו בממלכה, והגיעו בה לעמדות נכבדות ולהשפעה בחצר המלכות. התגיירותם של רוב שבטי כוזר חלה כנראה בשנת 740 לערך, כאשר בעקבות התגיירותו של המלך בולן וחבורת אציליו הוכרזה היהדות כדת הממלכה. כשלוש מֿאות וֿחמישים שנה אחר כֿך, נטל רבי יהודה הלוי את הפרשה הזאת ליסוד ספרו ׳הכוזרי׳.
[3] מִדבָרו של שב״ד על ניצחון ל״ג בעומר עולה כי הוא אוחז בדעה כי היום נקבע לזכרו של ניצחון חיילי בר כוכבא על גייסות רומא במהלך המרד.
רבים מחזיקים בדעה זו, והיא טופחה והתחזקה בקרב ההוגים בעלי הגישה הלאומית. כך למשל כתב יעקב כהן את ׳מגילת בר דְרומא׳ על מרד בר כֿוכבא, והוא מתאר את הניצחון הזה בעימות הראשון מול הרומאים, לאמור׃ ״ובין רוכסי הר המלך ניטשה המלחמה הגדולה אשר לשִמעה רגזה רומא ... בשמונה עֿשר באייר, יום השלושים ושלושה לספירת העומר, היה הניצחון הגדול לצבאנו על צבאות האויב, אשר אמר להקיפנו ולדחקֵנו אל בין המצָרים, ואנחנו פילגנוהו וַנרד כאשדות עליו מן הגבעות, וַנַכֵּנו מכה ניצחת. ויהי היום הזה מאז לחג זיכרון חרישי לנו, שנה שנה, ולדורות עולם ייפקד בו שֵם בר כוכבא ...״. (כתבי יעקב כהן , הוצאת ועד היובל תל אֿביב תש״ו, כרך ז׳ עמוד קפ״ד).
לדעה זו ישנו יסוד בתלמוד ובמפרשיו. הסוגיה במסכת יבמות דף ס״ב עמוד ב׳ מדברת על מת אלפי תלמידיו של רבי עקיבא, אשר נספו כולם בַּמגיפה, בין פסח לעצרת (= חג השבועות). והנה, באיגרת רב שרירא גאון (מהדורת לוין, עמ׳ 13 ) נאמר שהיה ״שמָדא״ על תלמידי רבי עקיבא, מונח היכול להתפרש כמוות בקרב מול אויב. עוד מתברר שה״שמָד״ הזה לא נמשך עד חג השבועות אלא חדל כשבועיים קודם – אולי כאשר חל מפנה מכריע לטובת המורדים. אלה דבריו של רבי אברהם הירחי (במאה ה 13ֿ בצרפת) ב׳ספר המנהיג׳, בשם הרב זרחיה הלוי אשר מצא גירסה בגמרא ״בספר ישן הבא מספרד, [שמתו התלמידים] מפסח ועד פרוס העצרת ... וזהו ל״ג לעומר״; (דף צ״א עמ׳ ב׳). כך כותב גם רבי מנחם המאירי (בפרובנס, באותה תקופה) בספרו ׳בית הבחירה׳ למסכת יבמות, ש״קבלה ביד הגאונים זכרם לברכה, שביום ל״ג בעומר פסקה המיתה״ [של תלמידי רבי עקיבא].
על כל זאת ראה בהרחבה בספרו של אברהם קורמן ׳פיענוח אגדות׳, תל אביב תשנ״א, בַּפרק על ספירת העומר ול״ג בעומר, עמ׳ 190 ואילך.
על כל זאת ראה בהרחבה בספרו של אברהם קורמן ׳פיענוח אגדות׳, תל אביב תשנ״א, בַּפרק על ספירת העומר ול״ג בעומר, עמ׳ 190 ואילך.
לדעה זו ישנו יסוד בתלמוד ובמפרשיו. הסוגיה במסכת יבמות דף ס״ב עמוד ב׳ מדברת על מת אלפי תלמידיו של רבי עקיבא, אשר נספו כולם בַּמגיפה, בין פסח לעצרת (= חג השבועות). והנה, באיגרת רב שרירא גאון (מהדורת לוין, עמ׳ 13 ) נאמר שהיה ״שמָדא״ על תלמידי רבי עקיבא, מונח היכול להתפרש כמוות בקרב מול אויב. עוד מתברר שה״שמָד״ הזה לא נמשך עד חג השבועות אלא חדל כשבועיים קודם – אולי כאשר חל מפנה מכריע לטובת המורדים. אלה דבריו של רבי אברהם הירחי (במאה ה 13ֿ בצרפת) ב׳ספר המנהיג׳, בשם הרב זרחיה הלוי אשר מצא גירסה בגמרא ״בספר ישן הבא מספרד, [שמתו התלמידים] מפסח ועד פרוס העצרת ... וזהו ל״ג לעומר״; (דף צ״א עמ׳ ב׳). כך כותב גם רבי מנחם המאירי (בפרובנס, באותה תקופה) בספרו ׳בית הבחירה׳ למסכת יבמות, ש״קבלה ביד הגאונים זכרם לברכה, שביום ל״ג בעומר פסקה המיתה״ [של תלמידי רבי עקיבא].
על כל זאת ראה בהרחבה בספרו של אברהם קורמן ׳פיענוח אגדות׳, תל אביב תשנ״א, בַּפרק על ספירת העומר ול״ג בעומר, עמ׳ 190 ואילך.
על כל זאת ראה בהרחבה בספרו של אברהם קורמן ׳פיענוח אגדות׳, תל אביב תשנ״א, בַּפרק על ספירת העומר ול״ג בעומר, עמ׳ 190 ואילך.
[4] * למרד גטו ורשה – ולהתנגדות היהודים לַנאצים – הקדיש שב״ד דיון נרחב בחלקו הראשון של חיבורו ׳בסימן החיים במעורטל׳ (כרך זה).
* מרד הגולה (או׃ מרד התפוצות) – הידוע במקורותינו כ׳פולמוס של קיטוס׳ בימי שלטון הקיסר טריאנוס (בשנים 116 – פרץ 117 למניינם). עיקר גילויי ההתנגדות היו בקרב יהודי מצרים, צפון אפריקה וקפריסין. המרד דוכא ביד ברזל, ורבו חללי ישראל. לזכרם של הרוגי המרד גזרו חז״ל, כמנהג אבלות, שלא תתן כלה עטרת בראשה–וכדי להעמיק את ההיבדלות מן הנכרים, הוסיפו וגזרו אז שלא ילמד אדם את בנו יוונית. (ראה זאת למשל בסוף משנת מסכת סוטה, פרק ט׳ משנה י״ד; אגב, ברבים מן הדפוסים נגרס בטעות ״טיטוס״ במקום "קיטוס״, ומכל מֿקום הכוונה היא למצביא הרומאי לוקיוס קוייֶטוס שהשתתף בדיכוי המרידות).
[5] * על פינסקר ראה בַּספר ׳גאולת ישראל במשבר המדינה׳ (כרך ב׳) בעמוד 26 ובהערה 6 שם. על הרצל ראה שם בעמ׳ 69 ובהערה 30 , ועוד קודם לכן בהערה 24 בעמוד 58 . על גישתו של פינסקר ראה גם ב׳הקדמות לחירות המחשבה העברית׳ (כרך זה), עמ׳ 163 הערה 14 . בַּתמונה׃ בול פינסקר שהונפק בתשמ״ד, ובול הרצל שהונפק בתש״ך (במלאות מאה שנים להולדתו).
* אהרון אהרונסון עלה ארצה מרומניה כילד בן שש (בשנת 1882 ), והוריו היו בין מייסדי זכרון יעקב. הוא הצטיין כחוקר טבע הארץ, היה אגרונום ובוטנאי, ואף גילה את צמחֿ הבר ״אם החיטה״. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה–ובשל יחסם העויין של התורכים ליישוב היהודי– התגבשה אצלו ההבנה כי על היישוב היהודי לפעול למען ניצחונם של הבריטים על העותמאנים, על מֿנת שהבריטים – לכשֶישלטו בארץ – יקדמו את שאיפותיה המדיניות של הציונות. אהרונסון צירף אליו כמה בני משפחה וחברים, ויחד הם הקימו רשת ריגול ( 1915 ), יצרו קשרי עֿבודה עם הבריטים, והעבירו להם מידע וייעוץ לקראת כניסתם לארץ ובמהלך הכיבוש ( 1917 ). לקבוצתם הם קראו ניל״י – ראשי הֿתיבות של ׳נצח ישראל לא ישקר׳. בתום המלחמה סייע אהרונסון לחיים וייצמן בפעילותו בתנועה הציונית ומול השלטונות הבריטיים, והשתתף בוועידת השלום בוורסיי כאחד מנציגי היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא נספה בשנת 1919 בנסיבות מסתוריות, כאשר מטוס בריטי שטס בו התרסק מעל תעלת למאנש. כשנה לאחר שאהרונסון נהרג ייסדו כמה בני איכרים מגדרה את היישוב כפר אהרון על שמו, ליד נס ציונה. לימים – בשנת 1950 – נוסד שם גם מושב עובדים באותו שֵם, והכפר נכלל כיום בתחום העיר נס ציונה.
* אהרון אהרונסון עלה ארצה מרומניה כילד בן שש (בשנת 1882 ), והוריו היו בין מייסדי זכרון יעקב. הוא הצטיין כחוקר טבע הארץ, היה אגרונום ובוטנאי, ואף גילה את צמחֿ הבר ״אם החיטה״. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה–ובשל יחסם העויין של התורכים ליישוב היהודי– התגבשה אצלו ההבנה כי על היישוב היהודי לפעול למען ניצחונם של הבריטים על העותמאנים, על מֿנת שהבריטים – לכשֶישלטו בארץ – יקדמו את שאיפותיה המדיניות של הציונות. אהרונסון צירף אליו כמה בני משפחה וחברים, ויחד הם הקימו רשת ריגול ( 1915 ), יצרו קשרי עֿבודה עם הבריטים, והעבירו להם מידע וייעוץ לקראת כניסתם לארץ ובמהלך הכיבוש ( 1917 ). לקבוצתם הם קראו ניל״י – ראשי הֿתיבות של ׳נצח ישראל לא ישקר׳. בתום המלחמה סייע אהרונסון לחיים וייצמן בפעילותו בתנועה הציונית ומול השלטונות הבריטיים, והשתתף בוועידת השלום בוורסיי כאחד מנציגי היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא נספה בשנת 1919 בנסיבות מסתוריות, כאשר מטוס בריטי שטס בו התרסק מעל תעלת למאנש. כשנה לאחר שאהרונסון נהרג ייסדו כמה בני איכרים מגדרה את היישוב כפר אהרון על שמו, ליד נס ציונה. לימים – בשנת 1950 – נוסד שם גם מושב עובדים באותו שֵם, והכפר נכלל כיום בתחום העיר נס ציונה.
בַּתמונה׃ בול אהרונסון שהונפק בתש״ם, ובול יאיר שהונפק בתשל״ח (בסִדרת בולי אֿישים .( לרגל יום העצמאות ה 30 ) .
* על חיי יאיר – ראה את הנספח לַמאמר ׳משורר מֿגשים׳ (כרך זה), עמ׳ 120 אילך.
[6] בַּכרוז ׳לַסטודנט העברי – ליום ה׳ באייר׳ כותב שב״ד׃
״אמנם, חג גדול של אמת יכול היה להיות ל היום הזה׃ לפני ארבע שנים נפתחה לפני דרך המלך העולָה להר הבית, לגאולה, למשיח בן דוד ; נפתח המוצא לכל שֶדורות על גבי דורות של יהודים נכספו לו, ואשר יאיר ודֹב גרונר* ניסחוהו ופעלוהו׃ לא עוד משום שנרדפים אנו, לא עוד משום שטוב לנו או רע לנו, אלא משום שאנחנו, בני אברהם וַחניכֵי ישעיהו – ואנחנו רוצים! אולם אתה, שחונכתָ על ברכֵּי ״ריאליזמים״, אתה מאסתָ בממש זה החי, ואולי לא ידעתָ כלל כי ישנו הוא, אתה בחרתָ במושג המופשט [= מדינה], הכולל את המשותף לָאנגלי, לַיהודי ולַהוטנטט ... ועזבתָ את הנפש המייחדת [את ישראל בין האומות] כי לא ידעתָ מה לעשות בה. אתה מאסתָ בהר הבית ובמלכות ישראל ובחרתָ במדינת יהודים״.
* על דב גרונר ראה בנספח א׳ לַספר ׳גאולת ישראל במשבר המדינה׳ (כרך ב׳), . בעמ׳ 543
[7] בלשון הכרוז לַסטודנט׃
״... ואם בתור חנוכה, אם בתור סוף פסוק אתה חוגג היום את הג׳ואיש סטייט הזה–אין שום משמעות לשמחת. כי אין חנוכה לישראל אלא בחנוכת בית אֱלו-הֵי ישראל , ואם העולה על רוח להיות סתם גוי בין גויים היה לא תהיה ממילא,* כי חזון המלכות שלא מת בגולה לא ימות גם במדינה זו, על סף עיר דֿוִד, הרי רק משמעות אחת אחרת יכולה להיות ליום הזה׃ ציוּן דרך הוא, מעֵין ניצְחון מעלֵה בֿית חֿורון,** הראוי אולי להיקבע לדורות, אך גם יום זעם הוא על המשעבדים שהצליחו להערים עלינו ולקנות ממנּו את ירושלים במחיר תל אֿביב, ועל כסילֵינו וטִפשֵינו שלנו אשר נִפתו ואשר מכרו. ...
ואם לכיסופי ירושלים אין חלק בשמחת היום, אם לא יום זעם הוא ל היום הזה, אם אין הוא בא לרכז את מטען הנפץ של אתמול כדי לפוצץ בו את חומת עיר דוִד היום, מה לה לשמחה זו שאתה שמח? מה ערך יש לבית חֿורון שאינה באה לפתוח דרך לירושלים?״.
* שב״ד מעבד כאן את דברי יחזקאל (כ׳ ל״ב), האומר באוזני אנשים מזקני ישראל בזו הלשון׃ ״וְהעֹלָה על רוחכם הָי לא תהיה, אשר אתם אמֹרים נהיה כַּגויִם כמִשפְּחות הארצות, לשרת עץ וָאָבֶן״.
** קרב מעלה בית חורון היה הקרב השני שניהלו יהודה המכבי וחייליו. לאחר שבקרב הראשון, בהרי גופנה, הביסו חיילי יהודה את צבא אפולוניוס שניסה לדכא את המרד, עולה עתה סירון, שר צבא סוריה, כדי לפגוש את המורדים באזור גב ההר. יהודה מכין לו מארב במעלה הצר של בית חורון, מכה אותו מכה ניצחת בכוחות מועטים, וצבא סירון מתפרק ונס בַּמורד עד עמק איילון. לאחר עוד שני ניצחונות נוספים – באמאוס ובבית צור – ולאחר שגם מת אנטיוכוס – ניגש יהודה לטיהור המקדש ולחנוכתו מחדש בַּיום אשר נקבע לדורות כחג החנוכה׃ כ״ה בכסלו של שנת ג׳ תקצ״ו ( 164 לפנה״ס).
ואם לכיסופי ירושלים אין חלק בשמחת היום, אם לא יום זעם הוא ל היום הזה, אם אין הוא בא לרכז את מטען הנפץ של אתמול כדי לפוצץ בו את חומת עיר דוִד היום, מה לה לשמחה זו שאתה שמח? מה ערך יש לבית חֿורון שאינה באה לפתוח דרך לירושלים?״.
* שב״ד מעבד כאן את דברי יחזקאל (כ׳ ל״ב), האומר באוזני אנשים מזקני ישראל בזו הלשון׃ ״וְהעֹלָה על רוחכם הָי לא תהיה, אשר אתם אמֹרים נהיה כַּגויִם כמִשפְּחות הארצות, לשרת עץ וָאָבֶן״.
** קרב מעלה בית חורון היה הקרב השני שניהלו יהודה המכבי וחייליו. לאחר שבקרב הראשון, בהרי גופנה, הביסו חיילי יהודה את צבא אפולוניוס שניסה לדכא את המרד, עולה עתה סירון, שר צבא סוריה, כדי לפגוש את המורדים באזור גב ההר. יהודה מכין לו מארב במעלה הצר של בית חורון, מכה אותו מכה ניצחת בכוחות מועטים, וצבא סירון מתפרק ונס בַּמורד עד עמק איילון. לאחר עוד שני ניצחונות נוספים – באמאוס ובבית צור – ולאחר שגם מת אנטיוכוס – ניגש יהודה לטיהור המקדש ולחנוכתו מחדש בַּיום אשר נקבע לדורות כחג החנוכה׃ כ״ה בכסלו של שנת ג׳ תקצ״ו ( 164 לפנה״ס).
* שב״ד מעבד כאן את דברי יחזקאל (כ׳ ל״ב), האומר באוזני אנשים מזקני ישראל בזו הלשון׃ ״וְהעֹלָה על רוחכם הָי לא תהיה, אשר אתם אמֹרים נהיה כַּגויִם כמִשפְּחות הארצות, לשרת עץ וָאָבֶן״.
** קרב מעלה בית חורון היה הקרב השני שניהלו יהודה המכבי וחייליו. לאחר שבקרב הראשון, בהרי גופנה, הביסו חיילי יהודה את צבא אפולוניוס שניסה לדכא את המרד, עולה עתה סירון, שר צבא סוריה, כדי לפגוש את המורדים באזור גב ההר. יהודה מכין לו מארב במעלה הצר של בית חורון, מכה אותו מכה ניצחת בכוחות מועטים, וצבא סירון מתפרק ונס בַּמורד עד עמק איילון. לאחר עוד שני ניצחונות נוספים – באמאוס ובבית צור – ולאחר שגם מת אנטיוכוס – ניגש יהודה לטיהור המקדש ולחנוכתו מחדש בַּיום אשר נקבע לדורות כחג החנוכה׃ כ״ה בכסלו של שנת ג׳ תקצ״ו ( 164 לפנה״ס).
** קרב מעלה בית חורון היה הקרב השני שניהלו יהודה המכבי וחייליו. לאחר שבקרב הראשון, בהרי גופנה, הביסו חיילי יהודה את צבא אפולוניוס שניסה לדכא את המרד, עולה עתה סירון, שר צבא סוריה, כדי לפגוש את המורדים באזור גב ההר. יהודה מכין לו מארב במעלה הצר של בית חורון, מכה אותו מכה ניצחת בכוחות מועטים, וצבא סירון מתפרק ונס בַּמורד עד עמק איילון. לאחר עוד שני ניצחונות נוספים – באמאוס ובבית צור – ולאחר שגם מת אנטיוכוס – ניגש יהודה לטיהור המקדש ולחנוכתו מחדש בַּיום אשר נקבע לדורות כחג החנוכה׃ כ״ה בכסלו של שנת ג׳ תקצ״ו ( 164 לפנה״ס).
[8] * משה מנדלסון חי בגרמניה (ונפטר ב 1786ֿ ), והגותו עמדה ביסודה של תנועת ההשכלה. בכתיבתו ובדוגמת חֿייו הסתמלה כל השניוּת שבין עולמה הפנימי של היהדות לבין תִפקודם של היהודים בסביבתם הנוכרית. מנדלסון קרא ליהודים לצאת מן הגטאות,
להשתלב בתרבות אירופה ולהתמסר אליה – ויחד עם זאת הוא ניסה להישאר יהודי נאמן (ככל שניתן על פֿי שיטתו הרואה את הדת כעניין אישי ופרטי, כאִמרתו הידועה׃ ״הֱיֵה יהודי בבית ואדם בצאת״). מפעלו החשוב היה אופייני לגישתו׃ הוא תרגם את התנ״ך לגרמנית, באותיות עבריות...
אגב, בשנת 1770 דחה מנדלסון הצעה (שהגיעה אליו ממדינאי בכיר אשר זהותו אינה ידועה), לפעול לייסודה של מדינת יהודים בארץ ישראל. בתשובתו הוא קבע, שלאחר מאות שנות שִעבוד וגלות כבר אין העם היהודי מסוגל להתעורר לשחרור וגאולה.
להשתלב בתרבות אירופה ולהתמסר אליה – ויחד עם זאת הוא ניסה להישאר יהודי נאמן (ככל שניתן על פֿי שיטתו הרואה את הדת כעניין אישי ופרטי, כאִמרתו הידועה׃ ״הֱיֵה יהודי בבית ואדם בצאת״). מפעלו החשוב היה אופייני לגישתו׃ הוא תרגם את התנ״ך לגרמנית, באותיות עבריות...
אגב, בשנת 1770 דחה מנדלסון הצעה (שהגיעה אליו ממדינאי בכיר אשר זהותו אינה ידועה), לפעול לייסודה של מדינת יהודים בארץ ישראל. בתשובתו הוא קבע, שלאחר מאות שנות שִעבוד וגלות כבר אין העם היהודי מסוגל להתעורר לשחרור וגאולה.
אגב, בשנת 1770 דחה מנדלסון הצעה (שהגיעה אליו ממדינאי בכיר אשר זהותו אינה ידועה), לפעול לייסודה של מדינת יהודים בארץ ישראל. בתשובתו הוא קבע, שלאחר מאות שנות שִעבוד וגלות כבר אין העם היהודי מסוגל להתעורר לשחרור וגאולה.
* על פרץ סמולֶנסקין – הנזכר כאן מיד בַּהמשך – ראה בַּספר ׳גאולת ישראל במשבר המדינה׳ (כרך ב׳), לאחר הרווח המוגדל בעמ׳ 25 ובהערה 5 שם.
[9] בלשון הכרוז לַסטודנט׃
״שלושה יסודות הם המתרוצצים ביום זה, ה׳ באייר׃ כ״ה בשבט מִזה, וכ״ט בנובמבר מִזה,* ואתה בתווך; כיסופי הדורות שבמלחמת המחתרת הולידוהו מִזה, תככֵי משעבדים יְלָדוהו מִזה, ואתה, מבלי דעת הסנדק״.
* כ״ה בשבט הוא יום נפילתו של יאיר בכדורי הבריטים. * בכ״ט בנובמבר התקבלה . באו״ם תכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות – וראה עוד להלן בהערה 10
[10] שב״ד מתכוון כאן לקשר המדיני שעמד ביסוד הסכמתה של בריטניה להקמתה של מדינת ישראל לצִדה של מדינה ערבית – כפי שקבעה ׳תכנית החלוקה׳ שהתקבלה בעצרת האו״ם בכ״ט בנובמבר. (לכן, אין נפקא מֿינה בכך שארנסט בווין מת ב 1951ֿ , כשנה
לפני ששב״ד כתב כאן את דבריו אלה, וגם עבדאללה מלך עבר הֿירדן נרצח באמצעה של אותה שנה).
בווין היה שר החוץ בממשלתו של אטלי, והוא שעיצב את המדיניות הבריטית על בֿסיס ההנחה שההנהגה הציונית – לכשתהפוך להנהגת המדינה – תמשיך לחסות תחת גלימתן של בריטניה וארה״ב. כך נוצר מצב שגם עבדאללה בעֵבֶר הֿירדן, וגם שרתוק – ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ואחר כֿך שר החוץ – שימשו שניהם, הם ומדינותיהם, כבובותיו של האימפריאליזם המערבי, גם אם נבדלו שתי הגרורות זו מזו בטיב קשריהן עם המערב.
עוד בעניין זה ראה בַּספר ׳גאולת ישראל במשבר המדינה׳ (כרך ב׳), בַּפִּסקה השנייה בעמ׳ 116 ובהערה 73 שם.