HAYAMIN.ORG
חדשות ודיונים => מערכת החדשות => נושא נשלח על ידי: כהנא צדק! על מרץ 22, 2007, 13:41:16
-
כאלף בני אדם נהרגים מדי חודש בעיראק של 2007, בסיכסוך דמים רב צדדי שנדמה שרק הטירוף שולט בו. האם הפלתו של הרודן סדאם חוסיין יצרה מערבולת של רצח ודם, שלא ניתן יהיה לצאת ממנה? פרופ' אמציה ברעם, מומחה לעיראק, מנסה לשרטט בשיחה ל-ynet את התמונה בזירה העיראקית - ולהעריך כיצד יוכלו האמריקנים להיחלץ ממנה בשלום.
אלה היו מראות שזיעזעו את העולם. תמונות של מאות בני אדם, בהם ילדים ונשים, שמצאו את מותם בצורה מזוויעה, מנשק כימי שהומטר עליהם מהאוויר. המקום היה העיירה הכורדית חלבג'ה, והאחראי היה הרודן העיראקי סדאם חוסיין. על הרבה פחות מזה נתלה סדאם עד צאת נשמתו.
השבוע הודגם שוב עד כמה אירונית היא ההיסטוריה. מעט לפני יום השנה הרביעי לפרוץ המלחמה בעיראק, נדמה היה שאנשי המיליציות במדינה נכנסו לנעליים הגדולות שהותיר סדאם. בסוף השבוע הם ביצעו "פיגוע כימי", ופוצצו מטענים שכללו מיכלי גז כלור. שמונה בני אדם נהרגו ומאות נפצעו. וכך, ארבע שנים אחרי הפלת הרודן, שוב מפעילים עיראקים נשק כימי נגד עיראקים.
באותן שעות ממש, דיווח הצבא האמריקני על מותם של עוד תשעה חיילים אמריקנים, בפיגועים באזור בגדד, רובם מפיצוץ של מטעני צד.
וזוהי, בעצם, המלחמה הכפולה המתנהלת כיום בעיראק: מלחמת גרילה נגד כוחות הקואליציה, ובמקביל מרחץ דמים בין עיראקים, סונים ושיעים, אזרחים תמימים שהפכו בני ערובה של קבוצות פורעים חמושות, ונקטלים במחזור רצחני של פיגועים ופיגועי נקם, חטיפות והוצאות להורג. הממוצע הקודר מדבר על כאלף מדי חודש בשנה האחרונה.
"אולי זה ימשך עוד קצת ויירגע מעצמו. אולי עוד מעט תגיע ההכרה שהוקז מספיק דם, ומוכרחים להגיע להבנה. עד אז, אף צד לא יוותר", מעריך פרופסור אמציה ברעם, ראש מכון עזרי באוניברסיטת חיפה ומומחה בעל שם עולמי לעיראק. גם יציאה של הכוחות האמריקנים מהמדינה לא תביא להערכתו את המוצא המיוחל. "מי שנאבק באמריקנים בעיראק הם אנשי אל-קאעידה ומיליציות סוניות. אבל לא כל המיליציות הסוניות הן תומכות אל-קאעידה... המצב סבוך, ובלי פיתרון פוליטי ונכונות לויתורים של שני הצדדים, הסונים והשיעים, כל שיפור במצב יהיה זמני בלבד".
הפחד הסוני מהרוב השיעי
את זרע הפורענות טמנו הבריטים, ששלטו בעיראק והעניקו בשעתו את השלטון בידיה של האליטה הסונית. מאז היו נתונות עמדות המפתח בממשל, בפקידות ובצבא בידי המיעוט הסוני, בעוד הרוב השיעי נותר מקופח, עני ומופלה לרעה. המירמור והכעס אצל השיעים גברו, במיוחד כשהסונים ניסו כל העת לדחוק אותם הצידה. "הסונים מעולם לא הבינו למה צריך שיוויון. הם הבינו שזה יביא להשתלטות שיעית על המשרות כי השיעים הם הרוב", אומר ברעם.
אם הבריטים היו אלה שטמנו את זרע הפורענות, מי שהשקה אותו בדם, וטיפח את שורשי האיבה היה סדאם חוסיין. כל ניסיון של הפגנת כוח שיעית, מרי אזרחי או דתיות יתר, דוכא על ידו באכזריות. היו מעצרים המוניים, מאסרים ועינויים, הוצאות להורג ואלפי "מסיתים" שנעלמו – תחת הדיכוי הקשה הפך המירמור השיעי למשאלת נקם.
אחרי מפלת הצבא העיראקי במלחמת המפרץ הראשונה, חשו השיעים שבא זמנם. את המרד השיעי שפרץ במחוזות הדרום דיכא סדאם ביד קשה. "לא רבים יודעים זאת, אבל סדאם ניסה להפעיל גם נגד השיעים נשק כימי. הוא השליך 50 פצצות עם גז עצבים מסוג סארין על כרבלא", מספר ברעם. "אלא שהפצצות לא התפוצצו. בעלות הברית קירקעו אז את מטוסי הקרב של סדאם והוא נאלץ להשליך את הפצצות ממסוקים – וזה פגע ביעילות הנשק. ככל הנראה איש לא נפגע מהפצצות, אבל הכוונה הייתה".
הטעויות של האמריקנים
הפלישה האמריקנית ששמה קץ לשלטונו של סדאם הוגדרה בעיני רוב השיעים כשיחרור, מסביר ברעם. הסונים לעומת זאת, שנושלו מכוחם, ראו בכך כיבוש. "עד היום הם המובילים במאבק נגד כוחות הקואליציה, לצד גורמים קיצוניים יותר מאל-קאעידה", מבהיר ברעם. לצד הפלתו של סדאם, שמעטים מגנים אותה, הוא סבור שהאמריקנים עשו גם טעויות גדולות - פירוק הצבא העיראקי למשל. החיילים הסדירים שמחו לחזור לחיק משפחותיהם, אבל היו גם 150 אלף אנשי קבע, שהצבא היה מקור פרנסתם וגאוותם, שנשלחו לבתיהם.
"הם אמנם קיבלו פיצוי כלשהו, אבל נותרו למעשה בלי כלום, והיה שם גם עלבון גדול. הם הפכו בהמשך להיות מנהיגי המיליציות, שהרי מדובר בחיילים מקצועיים, שיודעים להפעיל כוחות, לנהל קרב, לאחוז בנשק ולאסוף מודיעין. הם גם ידעו איפה ממוקמים מחסני הנשק של סדאם – מה שהאמריקנים לא ידעו בשעתו – ופשוט הצטיידו בנשק וחומרי הנפץ שצבר המשטר".
בתחילה הופנה הנשק נגד כוחות הקואליציה והעיראקים ששיתפו עימם פעולה – בעיקר שוטרים, מתגייסים לצבא ופקידי ממשל. בהמשך משך אליו הכאוס בעיראק גורמי טרור קיצוניים זרים, אנשי אל-קאעידה ווהאביסטים בהשקפתם, שהפנו את נשקם נגד השיעים בשל הריב עתיק היומין בין העדות באיסלם. מבחינתם, השיעים הפנו עורף לאיסלם ודינם מוות.
המטרה קידשה את כל האמצעים: מכוניות תופת בשווקים הומים, פצצות מרגמה על בתי ספר ושכונות מגורים ומחבלים מתאבדים במסגדים ותהלוכות דתיות. ההצדקה למעשים הייתה תחילה תיאולוגית; רק בהמשך נשאבו הפוליטיקה והנפט לתוך הקלחת.
הסונים, מסביר ברעם, חששו תמיד שהשיעים הם גיס חמישי שיגרום להשתלטות איראנית על עיראק. במקומות מסויימים ההשפעה האיראנית אכן עמוקה. בבצרה למשל, כך על פי דיווחים אחדים, מינוי הנציגים במועצת העיר מוכתב מטהרן, וחלק מהישיבות אף מתנהלות בפרסית. וכך קורה שאיראן יושבת על ברז הנפט העיקרי של עיראק – הנמל בבצרה, וחלק מרווחי הזרמת הנפט עובר לידיהם.
השיעים מסירים את הכפפות
"במשך תקופה ארוכה הקפידו מנהיגי השיעים בעיראק לקרוא לאיפוק. איש לא רצה את הרצח ההדדי שאנו עדים לו היום", אומר ברעם. לפני שנה נחצה הקו. בפברואר 2006 פוצצו מחבלים סונים מטען במסגד האימאם עלי בסמארה – אחד המקודשים ביותר לשיעים. במסגד הזה, על פי המסורת, נעלם במאה התשיעית האימאם ה-12, ושם הוא צפוי להתגלות מחדש. זו הייתה פגיעה בוטה בבסיס הזהות השיעית, והם הסירו את הכפפות.
צבא המהדי, המיליציה הפרטית של המנהיג הדתי השיעי מוקדתא א-סאדר, שעד אותו שלב פעל בעיקר נגד האמריקנים, הפנה כעת את נשקו נגד המיליציות הסוניות. בנוסף פעלו בשטח "חוליות חיסול" של לובשי מדים – אמיתיים או מזוייפים.
מטעני הצד, מכוניות התופת, פיגועי הירי, החטיפות וההוצאות להורג היו עתה מנת חלקם של בני שתי העדות, במעגל דמים רצחני. לדברי ברעם יש גם "טיהור אתני" של ממש, ובערים וכפרים מעורבים נאלצים בני המיעוט לעזוב והופכים לפליטים תחת איומי המיליציות. "זהו לא רק ויכוח דתי מלפני מאות שנים. זה מאבק על זהות".
צריך פיתרון פוליטי
ברעם מודה שהדרך לפיתרון לא ברורה אבל לבטח עוברת בזירה הפוליטית. שני הצדדים חייבים להתפשר, כמו למשל בנושא חלוקת רווחי הנפט. סוני שחי במחוז אל-אנבר המדברי לא יסתפק בגידול תמרים אם השיעי מהדרום יושב על 70 אחוז מעתודות הנפט של עיראק והכורדי בצפון על 30 האחוז הנותרים. גם חלוקה שרירותית של המדינה לא תפתור את המצב.
לדעתו, יש גם בעיית הנהגה. לא ברור למשל, שראש הממשלה נורי אל-מליכי יכול להאבק במיליציות הסוניות - כשהוא בעצמו בא ממפלגה שמפעילה מיליציה חמושה. "הוא זקוק לתמיכה בפרלמנט של המפלגה של מוקתדא א-סאדר, אבל מוקתדא לא יתן יד למהלך שבסופו יאבד את המיליציה שלו".
"האמריקנים תקועים באמצע. הם מחזיקים את המכסה של חבית חומר הנפץ הזו. הויכוח בארצות הברית כעת הוא על שיגור של תוספת חיילים לפני הנסיגה. לא ברור שתוספת כזו תעזור אבל יש סיכוי שכן. יש כיום סימנים ראשונים של שיפור במצב. בכל מקרה, כלום לא יצליח בלי פריצת דרך פוליטית. בינתיים הם מונעים באופן חלקי את ההתפרצות המלאה של העימות - אבל משלמים מחיר כבד".